<h1>תוספות רי"ד מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השותפין שרצו לעשו' מחיצה כו' נפרצה אומרים לו גדור. כ' רבי יצחק זצוק"ל מה שאנו מחייבין בעל הכרם לגדור יותר מבעל התבוא', משום דהאיסור בא מחמת גפנים ולא מחמת זרעים שהגפנים יונקים למרחוק יותר מן הזרעים, ואפי' למ"ד על הניזק להרחיק א"ע, דילמא בכה"ג מודה דעל המזיק להרחיק א"ע, דכמו גירי' דידי' דמי, דכשנפרצה מתחיל ההיזק, שבכל שעה גדל באיסור וכמאן דעביד בידים דמי למאן דדיין דינא דגרמי כדמוכח בהגוזל עצים [ב"ק ק' ע"א]. ואינו נ"ל כלל מה שאמר, דאין זה גירי' שהנזק מאליו יבא, ולא מבעיא לר' יוסי, אלא אפי' לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק א"ע [להלן י"ח ע"ב] הי' מן הדין למצע ארבע אמות שביניהן או לבנות הגדר ששניהן מזיקין זא"ז ושניהן נאסרין, אלא טעמא דמילתא הוא כדכתבית במה"ק, שאין רשאי אדם לסמוך את גפניו או אילנותיו עד המצר אא"כ הרחיק ד' אמות או שיעשה גדר [להלן כ"ו ע"א], ולאו משום טעמא דכלאים, דהא בשאר אילנות ליכא כלאים, אלא טעמא דמילתא הוי משום עבודת הכרם, שלא יכניס מחרישתו בשדה חבירו כדפרישית התם. עוד כתב וגם זה מורי מדייק דתנן [כלאים פ"ז מ"ד] המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ומסיים בסיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מה שייך לומר בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דעביד מעשה, דמה בין זה למטמא ומדמע, דלא דמי לשחט בהמת חבירו לע"ז דפליגי אמוראי בשחיטת חולין [מ'—מ"א] ואית דאמר אין אדם אוסר דש"ש, דהתם במחשבה תליא מילתא ואין מחשבתו מועלת לחשב על דבר שאינו שלו, וכן המנסך יינו של חבירו נמי במחשב' תליא מילתא, אלא הכא כשזורע כלאים חשוב כמטמא ומדמע, דבהא כ"ע ל"פ דאוסר דבר של חבירו, ומפרש מורי דדרשי ר' יהודא ור' שמעון מלא תזרע כרמך כלאים וגומר דמשמע כרמך ולא של חבירך, ונ"ל שגם איסור כלאים במחשבה תליא מילתא, שאינן נאסרין אלא בכוונה, אבל שלא בכוונה אינן נאסרין, כדכתבית במה"ק, והילכך דמי לשוחט ומנסך דאע"ג דאית בהו מעשה בעי מחשבה. והנכון בעיני נראה לי שאין לומר דבר זה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורי הנאה, כגון שוחט ומנסך לע"ז ומסכך גפנו על תבואתו של חבירו, אבל במידי דלאו איסורי הנאה אלא איסור אכילה בלחוד, כגון מטמא ומדמע ליכא מאן דפליג, מידי דהוה אמנבל בהמת חבירו שהיא אסורה באכילה.
<h2>דף ב:</h2>
תא שמע וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. מה שפירשתי במה"ק דהאי מקום שנהגו לגדור קאי אמחיצות חיצוניות, אינו נ"ל, דהתינח להך לישנא דאמרת היזק ראי' שמי' היזק מיפרשא מתני' שפיר כדכתיבנא, אלא להך לישנא דאמרת לאו שמיה היזק ומפרקי' גנה שאני, לא מיפרשא מתני' שפיר, דאמאי תני גבי גנה דסתמא כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, ומשמע דמשום דנהגו לגדור מבחוץ מחייבין אותו לגדור באמצע, ואטו משום האי טעמא מחייבין אותו, והרי חצר דנהגו לגדור מבחוץ דכל חצרות מוקפות כתלים הן, וכדתנן [ז' ע"ב] כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, ואפ"ה באמצע אין מחייבין אותו דאמרי' היזק ראיי' לאו שמי' היזק, ותו דתנא גבי בקעה דסתמה כמקו' שלא נהגו לגדור מבחוץ דמי, ומש"ה אין מחייבין אותו, ומשמע דאלו נהגו לגדור מבחוץ היו מחייבין אותו, והרי חצר דנהגו לגדור מבחוץ ואין מחייבין אותו, מש"ה אין לפרש מתני' דגינה ובקעה אלא בגדרות פנימיות, אבל מיהו לא תידוק מינה דרישא נמי דתני מקום שנהגו לבנות גויל גזית כו' אכותל האמצעי קאי, דרישא ודאי לא מיפרשא אלא בכתלים החיצונים, וכותל האמצעי צריך לבנותו כמותם, בין כי אמרינן היזק ראיה שמי' היזק וכפינן לי', ובין כי אמרינן לאו שמי' היזק וטעמא דרצו, ואין להוכיח מרישא לסיפא כלל.
שאני התם דא"ל בעל חצר לבעל הגג כו'. כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספותיו תימא אמאי לא מקשי' לי' מאביי דאמר לקמן [ו' ע"ב] שני בתים משני צדי רשה"ר זה עושה מעקה כו', דמשמע דהיזק ראי' שמי' היזק, ולא הוי מצי לשנויי האי שינויא דקא משני לר"נ, ונרא' לי דמש"ה לא אקשי לה מינה, משום דהוי דחי לה היזיקא דגגין נמי שאני, דטובא מילי דצניעותא עביד איניש בגג דלא עביד בחצר, מש"ה לא מקשה ליה אלא מחצר. וכתב ועוד הו"ל לאקשויי מברייתא דלקמן [שם] שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה כו', ותירץ התם דלא מיירי בהדיא ד' אמות, ומצינא למימר במחיצת עשרה מיירי, וסיפא דקתני אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו, אין זקוק לו אפי' למחיצה עשרה, ואינו נ"ל דאי למחיצת עשרה אפי' בין חצר לגג נמי, ותו בשתי חצירות זו למעלה מזו מה הן צריכין למחיצת עשרה, כיון שזו גבוהה מזו נתפש עליו כגנב הוא בלא מחיצה, אלא ודאי ד"א הוא ומשום היזק ראיה. והנכון בעיני לתרץ שהברייתות לא היו ידועות להם, שהרבה היו מן האמוראים שזה היה שונה ברייתא לעצמו וזה לעצמו ולא היו שוות, לפיכך לא הקשה לו אלא מן המשנה ומשמועות האמוראים שהיו ידועות להם. והנכון בעיני לתרץ משום דמצי למימר תחתון לעליון את חזית לי בכל שעתא ואנא לא חזינא לך ולא מצינא לאיצטנועי ממך ומש"ה בונה מכנגדו ועולה, אבל כשהן שוין דתרווייהו חזו אהדדי לא, ומפני שדומה זה התירוץ לתירוץ חצר וגג לא הוצרך להביאה.
<h2>דף ד:</h2>
פיסקא המקיף את חבירו כו'. איבעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו כו'. פשטה דמתני' הכי משמע, דתנא קמא סבר אם הקיפו משלש רוחותיו וגדר בינו לבין רה"ר, אין מחייבין אותו משום דאכתי לא אהנייה מידי, ואפי' עמד הניקף וגדר הרביעית אינו נותן לו באותן השלש כלום שכבר נפטר מהם, ומש"ה פסק ת"ק דבריו ואמר אין מחייבין אותו, דכיון דלא הקיפו אלא מג' רוחותיו אין מחייבין אותו בשום טצדקי שבעולם, ולא פליג מילתי' למימר עד שיעמוד ניקף ויגדור את הרביעית, ואינו נותן לו אלא כשהקיפו מד' רוחותיו שגדר המקיף גם הרביעית וההנה אותו. ואתא ר' יוסי למימר גם כשהקיפו מג' רוחותיו שהוא פטור, אימתי כשלא גדר הניקף את הרביעית, אבל אם עמד הניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, וכ"ש אם עשה המקיף הכל שהוא חייב, שהרי לא חולק עליו בזה, שאילו חולק עליו גם בזה היה לו לומר כך, ר' יוסי אומר גם אם גדר הרביעית אין מחייבין אותו ואם עמד הניקף וגדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל, מדלא נקט אלא אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו, ש"מ דאניקף בלחוד פליג עילויה, וה"ג דת"ק סבר דוקא מקיף ולא ניקף ור' יוסי סבר ל"ש מקיף ול"ש ניקף, וכד אקשינן מינה לחייא בר רב דהוה סברי' למימר דגם ת"ק אית ליה דר' יוסי בגדר ניקף ולא פליגי אלא במגלגלין עליו את הכל, ולבסוף מתרץ דלית ליה ובגדר ניקף פליגי, הנכון בעיני לומר דכד אקשינן לחייא בר רב הוה ס"ד למימר דהאי דקאמר ר' יוסי אם עמד וגדר אמקיף קאי, ולא גרסי' ניקף במתני', וא"כ היינו ת"ק, אלא לאו ש"מ בהכל לפי מה שגדר פליגי, ולבסוף מתרץ לו דלא קאי ר' יוסי אלא אניקף, והא דמקשי' בב"ק בפ' כיצד [כ' ע"ב] מר' יוסי טעמא דניקף הא מקיף לא אלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור, ואהדר ליה שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בת זוזא, לפי שיטתו השיבו, שהיה מדייק דברי [ר'] יוסי כך לפטור היכא דגדר מקיף, ורבותא עשה לו שאף לפי סברתך שאתה מדייק כך לא קשיא לי, אבל מיהו פשט דברי ר' יוסי לא משמע דאתא לאפלוגי את"ק אלא בגדר ניקף, אבל בגדר מקיף מודה ליה, ואין לפרש דתנא קמא אמר מקיף דחייב וכ"ש ניקף דגלי אדעתי' ור' יוסי סבר דוקא ניקף ולא מקיף וכדאמרי' בב"ק, דא"כ הו"ל למימר ר' יוסי אומר אם עמד ניקף ותו לא, למה לי' למימ' מגלגלין עליו את הכל, אלא זה הלשון משמע שבא הוא להחמיר יותר מת"ק, כך עלה בדעתי מתחלה, אח"כ התבוננתי וכל מה שכתבתי אינו נראה לי כלל, שאין לנו לסתור שיטת התלמוד, וכיון שהתלמוד דקדק בפ' כיצד הרגל טעמא דגדר ניקף הא מקיף לא כו', היא הסברא הנכונה, וכך משמע פשט חלוקתם, דת"ק סבר טעמא משלש רוחותיו דאכתי לא אהני ליה שהו' פתוח מצד רביעי, אבל אם הקיפו מד' רוחותיו מחייבין אותו, ר' יוסי אמר אם עמד הניקף וגדר את הרביעית דגלי אדעתי' דניחא ליה, אז מגלגלין עליו את הכל שיתן חלקו באותן השלש, אבל אם המקיף גדר את הרביעית אין מחייבין אותו, ואע"ג דלא תנן במתני' ניקף, הכי משמע מדתני אם עמד ש"מ אניקף קאי, דאי אמקיף הו"ל למיתני אם הקיף את הרביעית או אם גדר את הרביעית, מדקתני אם עמד ש"מ דאניקף קאי, ות"ק דמחייב אמקיף כ"ש אניקף דגלי אדעתי' דניחא לי'.
<h2>דף ו:</h2>
פיסקא סמך לו כותל אחר. האי כשורא דמטללתא כו'. כתב רבי יצחק זצוקו"ל בתוספותיו, מורי מפרש האי חזקה כי ההוא דלעיל בי כוי לא הוי חזקה, דאמתני' קאי בחזקת שלא נתן, ה"נ אמתני' קאי, ואתא לאשמעי' דאפי' לאחר שהניח תקרה בחזקת שלא נתן עד למ"ד יום, ואע"ג דקתני אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, היינו שמתחייב בב"ד, מיהו בחזקת שלא נתן הוי אפי' לאחר שנתן תקרה עד ל' יום, משום טעמא דאמרן לעיל מי יימר דמחייבו לי רבנן. ואינו נ"ל פתרון זה כלל, דבמתני' תני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, דמשמע לא מבעיא אם נתן תקרה דמגלגלין, אלא אע"פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל, והדר תני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, ומשמע דבין לא נתן בין נתן תקרה הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, שהוא אומר בלבו דלמא לא מחייבו לי רבנן כיון שפטרוני מליתן לו בשעת הבנין, ואם שסמכתי לאחר מיכן הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, ואע"פ שחיברה בטינא ועברו ל' יום הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן, שזה שמניחו לסמוך וליתן תקרה שמח בדבר ומניחו לעשות כדי שיתבענו למחר וליומא אחרא בב"ד ויתן לו חלקו בכותל ואינו רוצה לומר לו עכשיו כלום שמא ימנע ולא יעשה, ואם בא רבינא לומר דבר מה שאינו משמע ממתני' ע"י קבלה שהיתה לו, כדאשכחן בכמה דוכתי, היה לו לתלמוד לעשות פיסקא ולכתוב מתני' ולהביא בחזקת שלא נתן כו', ולו' רבינא כך ל"ש אלא שלא נתן תקרה אבל נתן התקרה וחברה בטינא לאלתר הוי בחזקת שנתן אי נמי לא חברה בטינא ועברו עליו ל' יום הוי בחזקת שנתן, א"ו ש"מ דחזקה גמורה קאמר, וכדפרישית במה"ק ולא היא דחילוק יש בין היכא דלא נתן תקרה ובין היכא דנתן תקרה ושבקי' למיסמך קורות אדידי' דלא הוי שביק ליה למיסמך אי לא הוי יהיב לי' זוזי, ולעולם אי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה כדכתוב בתוספות, ולא מצי למיתבעי דמי, והאי דתני בחזקת שלא נתן לא קאי אלא אהיכא דלא נתן תקרה דאע"ג דמצי למיתבעי' (אדינא) [בדינא] כדתני מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שלא נתן הוי, אבל היכא דנתן קורותיו על הכותל ולא מיחה בידו לאלתר הוי בחזקת שנתן, ועיין במה"ק לקמן בפ' חזקת הבתים בהלכה ואלו דברים שאין להן חזקה שפירשתי שם כך.
<h2>דף ט.</h2>
מככר מפונדיון כו'. כ' המורה והחנווני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק ומשתכר מחצה הרי נותן ככר של רובע הקב בפונדיון, וסברתי לומר דדוקא גבי עירוב משערינן הכי, כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין [עירובין פ"ב ע"ב] וגבי משרה את אשתו ע"י שליש בפ' אע"פ [כתובות ס"ד ע"ב] שהקלו חכמים גבי עירוב, וגם במשרה שיערו בעני שבישראל, כדאמרי' התם במתני' רבא אמר בעני שבישראל, אבל בעני העובר ממקום למקום חצי קב ממש יהבינן ליה לשתי סעודות, דהוי י"ב ביצים שהרי סעודה בינונית היא כ"א בצים ומחצה, כדילפי' מעומר לגלגולת, ואמרי' בפרק כיצד משתתפין [פ"ג ע"ב] שזו היא מדה בינונית לכל אדם והאוכל במדה זו היא בריא פחות מכן מקולקל במעיו, ודי שנפחות לעני עד ששה בצים בסעודה אחת, ובההוא פירקא נמי תנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים כו' ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות הוא, אבל אחרי כן התבוננתי שיפה פירש המורה, דרישא מיירי בחיטים וסיפא בככר, וחטים צריכים טחינה ועצים וגם החנווני צריך להשתכר, וגם בירוש' התם בסוף פאה הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן כו' והכא את אמר אין פוחתין לעני העובר כו' צא מהן מחצה ליציאה, פי' מתמה היכי משער תנא חצי קב בין בחטי' בין בפת עשוי', ומתרץ דהאי דתני מככר בפונדיון אחר שהוצאתה מחצה לחנווני שיבוא רביע קב.
<h2>דף ט:</h2>
עולא משגש אורחתא דאמיה. ראיתי מפרשים שלא הי' שמו עולא אלא רב אחדבוי, וקורא עולא מפני שהי' נער בשנים, כמו התשכח אשה עולה [ישעיה מ"ט], ואמו של רב אחדבוי באה לפני רב ששת וגילת' שדיה לפניו ואמרה לו חזי להני דדי דמצית מינייהו מפני שהניקתו בקטנותו והיתה לו כאם.
<h2>דף יב:</h2>
ולא את השדה כו' רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פי' הווייתו כבכור דלא שקיל אלא במוחזק כבכור ולא שקיל בראוי, כדתנן בפ' יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם, ואמרי' בגמר' ולא היבם מ"ט בכור קרייה רחמנא, והשת' אמר רבא לאביי האי דקרייה רחמנא בכור לאו לעילויא אלא לגריעותא, דלא לישקיל בראוי שנדמה אותו כאלו הי' בנו של יבם ויטול בראוי, אבל לענין חלוקה לא עדיף מבנו.
<h2>דף יג.</h2>
עובד את רבו יום א'. כתב רבי' יצחק זצוק"ל בתוספות ומציאתו נמי באותו יום לרבו, ואינו נרא' לי דאע"ג דעבוד תקנה לחלוק מלאכת ידיו, מ"מ קנין הגוף יש לשניהם עליו תמיד, שהרי ביום שעובד לעצמו אינו מותר בבת חורין, וכיון שהגוף קנוי לשניהם תמיד, מה שקנה עבד קנה רבו, והילכך מציאתו לשניהם, אך אם חלקוהו למצוא מציאות כגון דאקפי נהרא בכוארי כדאמרי' גבי פועל.
והא כתיב לא תהו בראה כו'. כתב רבי' יצחק בתוספות ה"נ הוה מצי למימר והא כתיב פרו ורבו וגו', שהרי צד חירות שבו מצווה על פרי' ורבי' אלא אצד עבדות מסיק האי קרא, ואינו נראה לי דעבד נמי שייך בפרו ורבו, ואע"ג דאיתקש לאשה, דאשה היינו טעמא דממעטי' לה מפני שאין דרכה לכבוש אבל עבד דרכו לכבוש, אלא משום הכי נקט האי קרא ולא נקט פרו ורבו, משום דפרו ורבו לא מיירי אלא בהיתרא ולא באיסורא, וכיון דהאי מיתסר בכל אשה לא מיפקד בפרו ורבו, ואין העבד יכול לכוף את רבו מפני זו הטענה, להכי מייתי לי' לא תהו בראה.
<h2>דף יד:</h2>
ור' מאיר עמודים היכא הוי יתבי מאבראי. קשיא לי טובא מאי דחקיה דלימא מאבראי, השתא לר' יהוד' דאמר ארון לרחבו הוי ז' טפחים וחצי, דלא פש לי' אלא חד טפח, אמר דהוו קיימי התם עמודים, לר"מ דאמר דרחבו הוי תשעה טפחים ופש לי' שני טפחים, לא כ"ש דמצו קיימי עמודי' התם, ואמאי מידחק ואמר מאבראי ולא מגבאי, ונ"ל דה"פ, לא שמקשה לי' לומר כי אין לו מקום שישימם, והוא יידחק לומר שלא יכילו מבפנים אלא מבחוץ הוו קיימי, אלא כעין שאלה היא דקא מבעיא לי' אליבא דר"מ, וה"ק בשלמא ר' יהודא הזכיר ואמר שהעמודים היו עומדים מבפנים, אלא ר' מאיר שפירנס את הארון לאורכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים כלל מה הי' סובר, שאילו הוא סובר שבתוך הארון היו למה לא הזכירם כלל, ומהדר דקבלה הית' בידו שהעמודים לא היו עומדים מבפנים לארון, שמה צורך להכניסם מבפנים, אלא מבחוץ היו עומדים לארכו של ארון אחד מכאן וא' מכאן כמו הבדים, והבדים היו עומדים אורכן לרוחב הארון ואורך הארון הי' מפסיק ביניהם ואלו היו עומדים לאורך הארון ורוחב הארון הי' מפסיק ביניהם.
<h2>דף טו:</h2>
ולטעמיך אליהוא בן ברכאל הבוזי לאו מישראל הוה. ובריש ע"ז [ג' ע"א] אמרי' יבואו אליפז התימני ובלבד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ויעידו בהם בישראל שקיבלו עליהם את התור', דאלמא אליהוא גוי הוה, לא גרסי' התם אליהוא.
<h2>דף טז:</h2>
בא על נערה מאורסה. ואע"ג דאמרי' [סנהדרין נ"ז ע"ב] בעילת בעל יש להן נערה המאורסה אין להן, נהי דלא מיחייב עלה מיתה מ"מ עבירה היא.
<h2>דף יז:</h2>
תא שמע סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן כו'. פי' ואין לתרץ כאן שבאו לחפור שניהם בבת אחת, שזה הלשון אינו משמע אלא כל א' כשהוא רוצה לחפור חופר ומרחיק ג' טפחים כדתנן לקמן [כ"ו ע"א] הי' גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, דמשמע זה בלא זה ולא שניהם כאחת, דא"כ הו"ל למיתני ובאו לחפו' שניה', א"ו זה בלא זה משמע.
<h2>דף יח:</h2>
ה"ג אלא אמר רבינא קסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק את עצמו. ואם יש גמרות שכתב בהן קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע, כל עיקר מילתי' לא אתי אלא לברורי טעמא דר' יוסי, והאי דאמר קסברי רבנן, כלומר בהכי פליגי רבנן ור' יוסי דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע, ור' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע, ומש"ה היה מתיר ר' יוסי בחרדל, ול"ג מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע, דהא עיקר תירוצ' דרבינא הוא הוא, והיכי מייתי לה מכללא, אלא ה"ג אי סבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע אפי' משר' וירק נמי אלא לעולם ר' יוסי על המזיק סבירא ליה וה"ק להו לרבנן כו', פי' ולעולם תיפשוט מהכא דהבא לסמוך סומך כדפרישית במה"ק, ואכתי קשיא לרבא. ובתר הכי מקשה לי' וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע, בתמיה, והתנן ר' יוסי אומר כו', א"ו ש"מ על הניזק ס"ל, ופירוקא דרבינא עיקר, וכך נ"ל הנכון בעיני דה"ג לכל האי שיטה. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק וכו' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך, פי' וקשיא לרבא דאמר דכל מאי דאסור בדאיכא, אסור נמי אע"ג דליכא, דאמרי' דילמא מימלך ועביד. לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דמשרה מזיק לירק, אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לו הרחק חרדלך מן דבורי הרחק דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי ואי לא סמיך היכי משכחת לה, פי' התינח אי אמרת הבא לסמוך סומך היכא דליכא, מש"ה מתיר ר' יוסי בחרדל, כדפרישית במה"ק, אלא אי אמרת אינו סומך היכי משכחת לה שיקדמו הדבורים כיון שהן מזיקין הו"ל למימר ור' יוסי אוסר בשניהן, כדפרישית התם, אלא ש"מ הבא לסמוך סומך וקשיא לרבא. אמר רב פפא בלוקח, פי' לעולם הבא לסמוך אינו סומך ואי אמרת היכי משכחת לה שיהא מתיר, בלוקח. ומקשה אי בלוקח מ"ט דרבנן, דאסרי, הרי ברשות עשה כי בשלו עשה, ותו ר' יוסי מתיר בחרדל לחודי' אפילו משרה וירק נמי, פי' כיון דאוקימתה בלוקח הכל יתירו בין רבנן בין ר' יוסי. אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע ור' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע, פי' רבינא אתא לתרוצי דרבא ולמעקר תירוציה דרב פפא דליכא לאוקומה בלוקח, דא"כ גם רבנן הוו שרי, אלא לעולם הבא לסמוך אינו סומך, ומאי דקשיא לך היכי משכחת לה לר' יוסי דיסמוך א' מהן ויתיר בשניהם, בהאי קמיפלגי, דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע והילכך בין איכא ירק בין ליכא ירק מרחיקין את המשרה מן הירק ואת החרדל מן הדבורים, אבל הדבורים אינם מזיקים את החרדל והילכך רשאי בעל הדבורים לסמוך שאינו מזיק, אבל בעל החרדל [אסור] ואע"ג דליכא דבורים, ור' יוסי דמתיר בשניהם משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע ולא על המזיק ואע"ג דקאי ניזק התם כל שכן היכא דליכא. ומקשה אי טעמא דר' יוסי משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע אפילו משרה וירק נמי, פי' אמאי קתני ור' יוסי מתיר בחרדל דמשמע אבל במשרה וירק לא אפילו משרה וירק נמי יתיר. אלא לעולם קסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע, פי' ומש"ה מודה במשרה וירק, והאי דפליג בחרדל, ה"ק ר' יוסי לרבנן, בשלמא הנך תרתי דהיינו משרה וירק וכרישים מזקי לירק ובצלים, וירק ובצלים לא מזקי למשרה וכרישים, מש"ה מרחיקין המשרה מן הירק והכרישים מן הבצלים, אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי, ומן הדין נתיר לבעל חרדל, והדר קושיין לדוכתא, אי אמרת בשלמא סומך היכא דליכא מש"ה בעל החרדל מותר, כדפרישי' לעיל במה"ק, אא"א אינו סומך היכי משכחת לה שיהו קודמין בהיתר. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי לה כו', ומש"ה אנו אוסרים את החרדל ולא הדבורים שאין הדבורים מזיקים לחרדל. ומהדר כדי לתרץ דברי רבא וסבר ר"י על המזיק להרחיק א"ע, פי' כמו שדקדקת מדקתני מתיר בחרדל דמשמע הא במשרה וירק מודה, והתנן ר"י אומר אפילו הבור קדם את האילן ה"ז לא יקוץ כו', אלמא ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע, ואע"ג דקאי ניזק התם אין המזיק חייב להרחיק. אלא לעולם ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו, והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל לאו דמודה במשרה וירק, דאיהו בכל שרי, אלא לדבריהן דרבנן קאמר להו כו', ולעולם רבנן דאסרי כי איכא ירק, ה"נ דאסרי אע"ג דליכא ירק, ור' יוסי דמתיר לא מפני שהבא לסמוך סומך היכא דליכא, אלא איהו מתיר אע"ג דאיכא ירק וכל הניזקין, משום דקסבר על המזיק להרחיק א"ע, ה"ג לכל האי שיטא והכין פירושא.
<h2>דף יט:</h2>
פיסקא מרחיקין את הזרעים כו'. המבריך את הגפן בארץ. כ' רבינו יצחק זצוק"ל שכפף אמצע הזמורה וחיפה אמצעיתה בעפר כדי שתקבל יניקה בקרקע ולא שתשרש ויהיו שני גפנים ויונקים זה מזה ואין שרשים יוצאין לצדדין, ומשום הכי מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך, אבל אם הי' גפן יחידי בלא הברכה, לא היה יכול לזרוע בסמוך, כמדומה לי שצריך ג' טפחים הרחקה, שאף על פי שהזרעים לא משתרשי לצדדין, הגפן משתרש, להכי נקט המבריך דוקא, ואינו נראה לי, דסתם הברכה כדי שתשרש בארץ היא עשוי', ואפ"ה לא קשיא ולא מידי, דמאי דתנן בפ' ששי דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ר' עקיבא אומר שלשה, דוקא כשהגפן נראית על גבי קרקע, אבל זמורה שהיא טמונה תחת הקרקע ואינה נראית, אע"פ שהשרישה מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך, ולשרשין דמישתרשי לצדדים לא חיישי', דכל עיקר כלאים אינו אלא מפני התערובת שנראים גפנים וזרעים גדלים כאחת, שהרי לגפן יחידית נותנין לה ששה טפחים ולה' גפנים שחשובין כרם נותנין להן עבודתן ד' אמות, ואטו טפי משתרשי שרשים דהני מהני אלא משום דקי"ל הלכה למשה מסיני שעבודת הכרם היא ד"א ועבודת גפן יחידית היא ששה טפחים, אם זורע זרעים בתוך עבודתן נראים כי הם גדלים כאחת והן כלאים, תדע דהכי הוא טעמא משום תערובת ולא בעבור היניקה, שהרי אם הי' גדר בינתים זה סומך הגפנים עד הגדר וזה סומך זרעי' עד הגדר, ואע"פ שיונקים זה מזה כיון שאינן מעורבין מותר, ובפ"ו דכלאים תנן המותח זמורה מאילן לאילן תחתי' אסור, אלמא אע"פ שהזמורה ארוכה הרבה ורחוקה מן העיקר של גפן יותר משיעור יניקתה אסור לזרוע תחתי' מפני שנראה בתערובת שיהו הזרעים מלמטה והזמורה מתוחה עליהן, ה"נ גבי מבריך כיון שההברכה אינה נראית ע"ג קרקע מותר לזרוע את הצדדין, אבל על גבה אסור אם אין עפר על גבה ג' טפחים, משום דאזלי זרעים ומיחברי על הגפן והו"ל ירק באילן ואסור להרכיב ירק באילן בכל אילן ואע"פ שאינן גפנים, כדתנן בפ"ק דכלאים אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהיא ירק באילן.
<h2>דף כ.</h2>
פיסקא עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן. כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספות עשבים כמו תבן חשיבי שסותמין בטוב, ולא דמי לירקות דקתני במס' אהלות [פ"ח מ"ה] דאין חוצצין, ואינו נראה לי שאין חילוק בין עשבים מחוברין [לבין ירקות מחוברין] דבין העשבים ובין הירקות אם הן מחוברין אינן חוצצין, אבל מיהו בחלון ממעטין, דהכי תנן בפ"ח דאהלות יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין, אלו מביאין וחוצצין כו' עד והעושה מקום לבנה בשבלים והארוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית ואוכלים טהורים וכו' עד ואילן המסך על הארץ, פי' האילן המחובר חשוב אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה, וכן השבלים והארוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית המחוברין חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה וכן האוכלין התלושין הטהורין שלא הוכשרו לקבל טומאה חשובין אהל בין להביא טומאה ובין לחוץ, ואם הן אוכלין טמאין כגון שהוכשרו לקבל טומאה, תנן בסיפא דמביאין טומאה שהן ממשיכין את הטומאה מצד זה לצד זה, שאם ראש האוכל הטמא מאהיל על כזית מן המת וראשו האחר מאהיל על הכלים טמאין, ואינן חוצצין, שאם כזית מן המת למטה והאוכל למעלה והכלי על האוכל אינו חוצץ, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ובסיפא תנן אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים וירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו, פי' לא כל המחוברין חשובין אהל, כי אם האילנות ואותן הירקות שמנו חכמים דתני ברישא, אבל כל הזרעים והירקות המחוברין אינן חשובין אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ, מפני שהן מתנענעין ואינן רחבים כמו אותן הירקות שמנו שמפני שהן רחבים אע"פ שמתנענעין הן חשובין אהל, ואע"פ שכל הזרעים והירקות המחוברין לא חשיבי אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ, לענין למעט בחלון ממעטין, כדתנן בפ' י"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח כו' עד ותבואה שבחלון, וטעמא דמלתא דוודאי לחוץ מפני שמתנענעין לא הויא חציצה יפה אבל למעט בחלון אם הם מתנענעין מה בכך מכל מקום ממעטין הן את החלון ואין בו פותח טפח, ואין לחלק בין עשבים לשאר ירקות, וכמו שיש חילוק בעשבים המחוברין בין לחוץ ובין למעט בחלון, כך מצאתי שיש חילוק במלח, דאילו גבי חציצה תנן ואילו לא מביאין ולא חוצצין כו' עד וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח, אלמא מלח לא חייץ והכא תניא דמלח ממעטא, וטעמא דמילתא דלגבי חציצה כיון שהגרעינין מפורדין והוא מתפזר לא עביד חציצה דלאו כמחובר דמי, אבל למעוטי בחלון ממעט, וראיתי שרבינו יצחק בר' מלכי צדק זצוק"ל בפי"ג דאהלות כתב קשיא מלח אמלח, הכא תניא דממעט אלמא חוצץ והתם תנן אינו חוצץ, ותירצנו מכח התלמוד דאמר רב בכל עושין מחיצה כו' עד הכא נמי מלח אגב קורה של חלון ממעט מלח בלא קורה אינו חוצץ, ואינו נראה לי דאם איתא דקשיא חציצה אמיעוט, אדמהדר תלמוד' לפרושי מילתא דרב ושמואל דלא פליגי, הו"ל לאקשוי מתניתא לרב, א"נ מתניתין אמתניתא, א"ו קים לי' לתלמודא דלא דמי מיעוט החלון לחציצה דאפילו מלח דלא עביד חציצה ממעט בחלון.
אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים. קשיא לי מים תיפוק לי דמקבלי טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ, ואי אמרת כגון שהן מים מלוחין דלא חזו לשתיי' או מי הים, והרי הרוק ומי רגלים חשיבי משקה לקבל, ומי הים נמי חשיבי להכשיר כדתנן בפ"ה דמכשירין המוליך את הספינה בים הגדול לצורפה ה"ז בכי יותן, וכל הראוי להכשיר ראוי לקבל טומאה, ואין להעמידה אלא במים שהיו ראוין לשתייה ואחרי כן הסריחו דתו לא מקבלי טומאה, אבל סרוחין מעיקרא מקבלי טומאה. ועיין כל הדינים הללו מבוארים בקונטרסי בפ"ח דכלים.
<h2>דף כא:</h2>
חנות שבחצר כו'. אמר רב הונא ברי' דרב יהושע פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב בר מתא אבר מתא מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב בעי רב הונא בר מבואה אבר מבואה אחרינא מהו כו'. אי קשיא השתא אבר מתא אחרינא אי שייך בכרגא לא מצי מעכב, דכבר מאתיה דמי, אבר מבואה אחרינא דהוא בר מאתיה מצי מעכב. וראיתי שרבי' יצחק זצ"ל פי' בתוספותיו כגון דלא שייך ההוא בר מבואה אחרינא בכרגא בהדיה, ובר מבואה דנפשי' אע"ג דלא שייך בהדיה לא מצי מעכב, וכל זה הדוחק נדחק מחמת קושיא זו שכתבתי ואינו כלום, דלא קשיא ולא מידי, דמאי דאמרן בר מתא אבר מתא אחרינא אי שייך בכרגא לא מצי מעכב לא שיבא ויקבע חנות במבוי שלו, אלא בקצה העיר במבוי אחר, דאי לא הוי שייך בכרגא הי' ממחה בידו שלא יעשה בכל העיר, אבל כיון דשייך בכרגא אינו יכול למחות לו כל העיר, אבל מיהו לא שיעשה בתוך המבוי שלו אלא במבוי אחר, ובר מבואה דנפשי' עושה בצדו ואינו יכול לעכב על ידו, ובר מבואה אחרינא שהוא בן עירו מספקא לי' אם יכול לקבוע חנותו בצדו, כיון שהוא בן עירו ודינו כבר מבואה דנפשי', או אם יכול לומר לו אל תעשה במבואה דידי, עביד במבואה דידך, זהו פתרון שיטה זו ולא קשיא ולא מידי.
<h2>דף כב:</h2>
הב"ע בבא להן מן הצד כו', אם הי' רוצה הי' מתרץ לו בעיר ישנה דלא חיישי' לדוושא, אלא רבותא נקט דאפי' את"ל שאין לחלק בדוושא, מצינן לתרוצי הכי.
<h2>דף כג.</h2>
ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. פי' ואע"פ שלא החזיק בו ג' שנים, מפני שטוענין ללוקח ואמרי' נתפייס בעל השדה עם בעל השובך, ואע"פ שבעל השובך גם [אם] הי' (שם) טוען טענה זו בתוך ג' שנים לא היה נאמן עד שהיה מביא עדים, ללוקח שאינו יודע להביא עדים, טוענין ב"ד בעבורו. ומשונה היא חזקה זו שאינו לוקח שדה מחבירו לצמיתות אלא משתמש בו תשמיש המזיקו, מחזקה שלוקח שדה מחבירו לצמיתות ואומר שלי היא, דאותה חזקה בעי שלש שנים ובעיא טענה, אבל זו אינה צריכה טענה, אלא מסתמא כיון שהחזיק ג' שנים אמרינן מחל, כדכתבית במהדורא תנינא. והיורש והלוקח יש להן מעלה יתירה על המחזיק גופיה, דבחזקה שהוא מצמית שדה חבירו אליו אע"פ שיש לו חזקת ג' שנים בעי טענה, ואלו לוקח ויורש לא בעו טענה, והכי נמי בחזקת תשמיש בעלמא המחזיק צריך שלש שנים וא"צ טענה. אבל הלוקח והיורש יש להן מעלה יתירה שאע"פ שאין להן חזקת ג' שנים הרי הן בחזקתן, דאמרי' אימור מחלו לו השכנים למחזיק במפורש, ואע"ג דאי הוה מחזיק קמן והוה טעין הכי מקמי ג' שנין, לא הוי מהימן עד דמייתי ראי', להני טענינן משום דלא ידעי להביא ראי', אבל כשמחליטין גוף השדה לא טענינן להו עד דאיכא חזקת ג' שנים, דכיון דמחזיק גופי' בעי ג"ש וטענה, סגי להו דעבדינן להו מעלה טפי דלא מצריכינן להו טענה, אבל הכא דמחזיק גופי' לא בעי טענה אלא ג' שנים בלחוד הני דעדיפי מיני' טענינן להו אפי' בלא חזקת ג"ש. ואע"ג דמחזיק גופי' לא מצי למיטען להני טענינן, ודמי האי למלוה ע"פ בעדים, דאפילו למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם הוא טוען ואומר פרעתי אינו נאמן עד שיביא עדים, אם מת ובא לגבות מן היורש טוענין לו ב"ד דילמא פרעי', וההוא דלא ידע במילי דאבוה לאתויי סהדי, והה"נ הכא, ואף על גב דקאי מוכר ואמר מעולם לא נתפייס עמי אינו נאמן, אלא אמרי' קנוניא עבד עם בעל השדה, ומהכא ילפי' נמי לחזקת גוף השדה שאם יש להן חזקת ג' שנים ב"ד טוענין להם, מש"ה אמר רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח, עיין לקמן בפ' חזקת בהלכה ולא לאב בנכסי הבן [נ"ב ע"א].
<h2>דף כג:</h2>
אמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב. כ' רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו תימה לי מה קמ"ל מתני' היא [כתובות ט"ו ע"א] תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ומשמע דלא אזלי' בתר הקרוב אלא אחר הרוב. והשיב י"ל דהאי אתא לאשמעי' ר' חנינא, דאפילו דלתות מדינה נעולות, דלא בעינן תרי רובי, דאי לאו ר' חנינא ה"א האי דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב משמע והוא שדלתות מדינה אינן ננעלות ורוב הנכנסין הוו ישראל והוו להו תרי רובי, ונ"ל שאין אנו צריכין לזו התשובה, דאע"ג דהוה תני בפירוש שדלתות מדינה נעולות ואפ"ה הלך אחר הרוב איצטריך דר' חנינא דודאי אילו הו' תני שנמצא הבשר בין החנויות ואפ"ה הלך אחר הרוב הוה שמעינן מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, אבל השתא דתני ובנמצא, י"ל שנמצא באחד ממבואות העיר או ברחוב העיר שיצא מחזקת החנויות, אין לומר שם קרוב כ"א רוב לבדו, להכי איצטריך דר' חנינא למימרא דאפי' אם נמצא בין החנויות הלך אחר הרוב, ומש"ה מסייעינן לי' מדם הנמצא בפרוזדור שהדם הוא בתוך גוף האשה ועומד בחזקת העלייה שהיא קרובה ואפ"ה אזלי' בתר החדר שהוא רוב, אבל דם שיצא מגוף האשה לא איצטריך לי' למימר ספיקו טמא שכיון שיצא מגוף האשה ומחזקת העלייה אין שם אלא רוב לבדו ולא קרוב, הילכך לא דמי לדר' חנינא אלא דם הנמצא בפרוזדור ובשר שנמצא בין החנויות ונרצח שנמצא בתוך הדרך שהדרך עומד בחזקת כל העיירות אשר סביבותיו כדפרישית במה"ק, ואין זה הטעם, אלא עיקר פירושא כך נראה לי לפרש, אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, פי' ניפול הנמצא בין שני שובכין והאחד קרוב לו והאחד מרובה ממנו בגוזלות, נותנין אותו למרובה, דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וכן נמי בשר הנמצא בין שתי חנויות והאחת מוכרת שחוטה והשחוטה מוכרת יותר בשר מן הנבלה, אע"פ שהחנות של נבלה קרובה לבשר יותר מחנות של שחוטה, בתר שחוטה אזלינן דהוי רובא ולא בתר נבלה דהוי קרוב. ור' זירא דמותיב לה בעי דניזול בתר קרוב ולא בתר רוב, ודוקא בשתי חנויות פליגי שהן שתי ביאות, או ביאת הרוב או ביאת הקרוב, אבל בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, דאיכא על זה הבשר הנמצא תשע ביאות דהתירא וביאה חדא דאיסורא, אפי' ר' זירא מודה דבתר תשעה אזלי', ואין זה דומה לחלוקתם, ומש"ה אין לסייע לר' חנינא מהאי מתני' או לאותובי מינה לר' זירא, ולא כדרבי' יצחק זצוק"ל ולא כדכתבית לעיל.
מותיב ר' זירא והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה. פי' אם היו עשר עיירו' סביבו' החלל אמרה תורה הקרובה מביאה שמשם יצא הרוצח, ואע"ג דאיכא באותן עיירות עיר גדולה ממנה אמרי' הקרובה מביאה, ולא אמרי' זיל בתר רובא ומשם יצא הרוצח ואל תביא הקרובה, וקשיא לר' חנינא. ומתרץ בדליכא, פי' אין עיר שם סביבותי' גדולה ממנה, שאם היתה לא היתה מביאה הקרובה עגלה, מפני רוב המכחישה, והגדולה נמי אינה מביאה, שלא צוה השם מצוה זו אלא על הקרובה. ומקשה וליזיל בתר רובא דעלמא, אינו נכון בעיני לפרש שאם יש עיר גדולה ממנה בעולם ליזול בתרה, אלא באותן עיירות שסביבותי' קאמר, שאע"פ שזו גדולה מכל אחת מחברותי', אם היו עשר עיירות וזו קרובה מכולן ואין באחת מהתשע גדולה ממנה, מ"מ יותר בני אדם יש באותן התשע ממה שיש בזו הקרובה, ונתלה באחד שפירש ובא מהם ואל תביא הקרובה עגלה מפני שהרוב מכחיש את הקרוב, ואין זה פירוש נכון, אלא עיקר פירושא כך נ"ל, בדליכא, פי' שכל העשרה עיירות היו שוות במראיתן ואין שם רוב הנראה לעינים, ובזה אפילו רבי חנינא מודה שהקרובה היא מביאה שמשם יצא הרוצח, ואין לפרש שאין שם עיירות סביבותי' כי אם זאת, דא"כ אמאי קאמר רחמנא ומדדו, אלא ודאי כדפריש המורה בדליכא גדולה הימנה אלא כולן שוות, ואי קשיא אע"ג דכולן שוות אכתי איכא למיפשט מינה דרוב וקרוב הלך אחר הקרו' ולא עבדי' כתשע חנויות שמוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דאזלי' בתר רובא ואע"ג דחנות דנבלה קרובה טפי, ואין זו קושיא של כלום, שאין אלו תשעה עיירות דומות לתשעה חנויות שהן מבטלות האחת של נבלה, דהתם נולד ספק בבשר שלא ידענו אם הוא שחוטה או נבלה, ולהתיר הבשר באכילה יש תשע ביאות המתירות אותו וביאה אחת האוסרת אותו, הילכך אזלי' בתר רובא, ודכוותה גבי עגלה ערופה אלו היו תשע עיירות ישראל ואחת של גוים, ולא ידענו מהיכן בא הרוצח, היינו אומרי' זיל בתר רובא ומתשע של ישראל בא ולא מאחת של גוים ואע"פ שהיא קרוב' יותר, והיינו מצריכים מדידה לאותן תשע של ישראל והקרובה יותר היתה מביאה, אבל הכא דכולהו ישראל נינהו וכל עיר ועיר עומדת בפני עצמה, ואין לומר שבא הרוצח אלא מעיר אחת, ומאותה העיר שבא צריכ' להביא עגלה ערופה, ולכל עיר ועיר יש ביאה אחת או מזו בא או מזו בא, ואין ביאת עיר זו מסייעת לזו, והילכך שכל אחת ואחת עומדת בפ"ע ואין באחת מהן רוב, שכולן היו שוות, דין הוא שנלך אחר הקרובה וליכא מאן דפליג בהא, ודכוותה נמי גבי תשע חנויות אילו היה הדבר שהיינו צריכים להשיב אבדה ולא ידענו מהיכן יצא זה הבשר אם היו כולן שוות היינו מחזירים אותו לחנות הקרובה יותר מכולן. ומקשה וליזיל בתר רובא דעלמא, פי' אע"פ שכל אלו העשר שוות, נאמר שאחת עיר גדולה שהיא רחוקה הרבה, משם יצא הרוצח ולא מזו שהיא קרובה, ואמאי מביאה הקרובה, אלא לאו ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הקרוב. ומתרץ הב"ע ביושבת בין ההרים, פי' מה שאמרה תורה שהקרובה מביאה עגלה כגון שיושבת בין ההרים, שאין שם דרך להולכי דרכים כ"א לה ולעיירות שסביבותיה העומדות שם בין ההרים, אבל אם היתה עומדת העיר הקרובה על אם הדרך לא היתה מביאה, שיש לומר אחר עבר כאן מעיר גדולה הרחוקה מאוד והרגו. כתב רבי' יצחק זצוק"ל תמיהא לי אם אין עגלה ערופה נוהגת אלא ביושבת בין ההרים, ומנ"ל לרבי חנינא דמוקי קרא ביושבת בין ההרים, ולוקמי' בכל עיר ונילף מינה דהולכין אחר הקרוב, ועוד אי דוקא ביושבת בין ההרים, א"כ האי דאמרינן ירושלים אין מביאין הימנה עגלה ערופה ומפקי' לה מדכתיב לרשתה, תיפוק לי דאינה יושבת בין ההרים, ונ"ל לומר דר' חנינא מתני' דנמצא בפרוזדור קשיתי', דילפי' מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, ומדתני ר' חייא שחייבין עליו על ביאת המקדש ושורפין עליו את התרומה ש"מ דרובא דאורייתא כדדייק מינה רבא, מש"ה אידחק לאוקומי קרא בדשוין וביושבת בין ההרים דליכא רובא דעלמא, וירושלים דממעטי' מלרשתה, אע"פ שלא נמצא הנרצח בין הדרכים שהוא מעבר לכל עולי רגלים, אלא בין ההרים מקום שאינו מעבר אלא לירושלים ולעיירות שסביבותיה, אע"פ שהיא קרובה יותר מכולם מיעטה הכתוב ואינה מביאה.
תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואע"ג דאיכא אחרינא דנפיש מיניה. פי' אע"פ שיש שובך גדול ממנו ועומד חוץ לנ' אמה לניפול יהבינן לי' לקרוב, אלמא בתר קרו' אזלי', וקס"ד דבמפריח עסקי' דיכול לבא חוץ לנ' אמה ואפ"ה אזלי' בתר הקרו'. ומתרץ בדליכא. פי' שאין שם שובך אחר אלא זה. ולא מצינא לפרושי בדליכא אחרינא דנפיש מיני', אבל איכא שובכי אחריני, דהא כבר פרכיה לעיל וניזול בתר רובא דעלמא, וה"נ נימא חד יונה מהנך שובכי פריש ואתא הכא, ולא ניזול בתר הקרוב, א"ו בדליכא כלל קאמר, ומש"ה פריך לי' אימא סיפא כו', והאי לאו פירכא היא דליכא לפרוכי מהנך שובכי שסביבותיו, כדכתבית לעיל שאין תשעה עיירות דומות לתשע חנויות, ואין לפרש בדליכא אלא חד ואינו גדול ממנו ומש"ה הולכין אחר הקרוב, דמדקתני סיפא נמצא בין שני שובכות רישא לאו בשני שובכות מיירי.
אי הכי אימא סיפא חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו ואי דליכא אחרינא אמאי של מוצאו ודאי מההוא נפל. פי' השתא סברינן למימר דגוזל הנמצא בחזקת שובך מחזקינן לי', מש"ה מקשה דליהוי דשובך כיון דבמפריח עסקי', א"ו בדאיכא שאר שובכין מיירי, ומש"ה הוי של מוצאו כדפרישית במה"ק, ואכתי ניזיל בתר רובא, א"ו קרוב עדיף. ומהדר אלא הב"ע במדדה. פי' לעולם בדאיכא אחרינא והאי דאזלי' בתר קרוב ולא בתר רוב משום דהוה מדדה, דקים לן שאינו יכול לבא מיותר מנ' אמה, הילכך אם נמצא תוך נ' אמה הרי הוא של בעל השובך, דודאי מיניה אתא, חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דבודאי לאו משובך בא אלא מעוברי דרכים נפל, ומן דינא הו"ל לאקשויי לי' היכא דנמצא תוך נ' אמה ודילמא מאיניש דעלמא נפל, וכיון שאין בו סימן יהא שלו, אלא שבקי' לאסוקי פרוקי' והדר פריך לי'.
תנן נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש. פי' ושניהן הן בתוך נ' אמה לניפול, שיכול להידדות משניהן, ואנו הולכין אחר הקרוב אע"ג דאיכא רוב המכחישו. ומתרץ בדלא נפיש אלא שניהם שוין, אבל לעולם אי הוה נפיש בתר הרוב אזלי'. ומקשה וליזיל בתר רובא דעלמא. פי' לכולה מתני' מקשה, בין בסיפא דתנא קרוב לזה שלו ובין ברישא דתני הרי הוא של בעל השובך, דאי איתא בתר רובא אזלי' אמאי יהבינן לי' לשום שובך, נימא דמרובא דעלמא נפל ויהי' של מוצאו. ומהדר הב"ע בשביל של כרמים. דליכא למיחש לרובא דעלמא, הילכך יהבי' לי' לשובך, אבל אם נמצא חוץ לנ' אמה כיון דמדדה לא אזיל טפי מנ' אמה, אמרי' איקרי איניש דאזיל התם ונפיל מיני'.
<h2>דף כד.</h2>
אמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת כו'. אי קשיא בכל נדה דאורייתא נימא הכי, דהא לא ידעי' מהיכא אתא ודילמא מעלייה אתא, ואמר רחמנא הנוגע בה יטמא והוא טמא בודאי, ונשמע מקרא, ומה צורך למשמע מדר' חייא. תשובה, יש לומר כשיצא הדם לחוץ קים לן שהמקור דרכו לזוב, אבל עליי' אין דרכה לזוב אלא ימצאו בה טיפין ולא יזובו לחוץ, אבל כשנמצא בפרזדור התם איכא לספוקי, דיש לומר הך טיפה דנמצא בה מעליי' אתאי, מש"ה אמר ש"מ מדר' חייא.
<h2>דף כה:</h2>
וחוזרת אחורי כיפה. פליגא הא מילתא, דאמרי' הכא שהחמה מחזרת בלילה אחר הכיפה, עם חכמי הגוים האומרי' כי החמה לעולם אינה מסבבת אחרי הכיפ', אלא שהגלגל מקיף את הארץ ובלילה הולכת החמה תחת הארץ ועד שלא תגיע למזרח לא נוכל לראותה מפני שהארץ מונעת ממנו את אורה.
מרחיקין את הנבלות. וממאי דבבל לצפונה של א"י קיימא. קשיא לי טובא דהא אמרי' בכל דוכתא במערבא אמרי, אלמא בבל למזרחה דא"י קיימא, תשובה, בבל עומדת לצפונה של א"י ולמזרחה, שהמותח חוט צפונה של ארץ ומאריך לצד מזרחו של עולם תימצא בבל חוץ מן החוט, וכן המותח חוט מזרחה של א"י ומאריך לצד צפונו של עולם תמצא בבל חוץ מן החוט.
<h2>דף כו.</h2>
פיסקא אם הבור קדם. אבל הכא זיקא קא ממטי לה. מה שכתבתי במהדורא תנינא דהיינו אש ואמאי פטר לי' רבינא ואמאי אתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו ולא אתקפי' מאש, והרביתי שם דברים להוציאו מתורת אש, הכל הבל, דודאי כי אש גמור הוא, ולק"מ, דכיון דסבר ר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע, אם יעשה אש בשלו והניזק עומד בצדו ורואה אותו והוזק ממנו אין המדליק חייב, כי אומר לו הי' לך להרחיק את עצמך, שאני עושה בתוך שלי מה שאני רוצה ועליך להרחיק את עצמך או שתשמור עצמך מן הנזק, אך אם האש חשוב חיציו מודה ר' יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו, ומשום דסבר רבינא שאין האש חיציו ממש מפני שהרוח מוליכה הי' מתיר להני דנפצי כיתנא, שעל איזה אש הי' מחייב ר' יוסי כגון שהדליק בתוך שלו ויצאה והזיקה גדישו של חבירו, שלא הי' הניזק שם שיוכל לשמור או להרחיק א"ע או אינו יכול להרחיק כל הגדיש, וכן באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בדרך הליכתן מפני שלא ראו אותם עוברים ברה"ר שיזהרו מהם ולא יעברו משם, אבל אם הי' גגו של ראובן סמוך לחצרו של שמעון ושם ראובן חפציו בגגו והיה לו לשמעון כלים בחצירו, א"י לומר לו פנה לך חפציך מעל הגג שלא יפילם הרוח וישברו את כלי, מפני שעל הניזק להרחיק א"ע. והכא נמי הני דנפצי כיתנא בתוך שלהם היו מנפצים והעוברים ברה"ר רואים אותם ויכולים להרחיק את עצמם ואל יעברו סמוך להם ולא ינזקו, ומש"ה התיר להם רבינא לנפץ ואתקפי' מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו דחשוב מעשה לענין שבת והכא נמי גירי' הוי ועל המזיק להרחיק א"ע, ואע"ג דבפ' הכונס צאן לדיר [ס' ע"א] אמרי' ת"ר המלבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור, ואקשי' ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי היכא אמרי' זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור, לא דמיא ההיא להכא, דהתם כיון שלא הי' האש מלובה עדיין לא ייקרא אש כדפרישי' התם, שלא ייקרא אש האמור בתורה גחלת אלא שלהבת, וכיון שהשלהבת לא באה מכחו אלא מכח הרוח, אע"פ שהוא עזר לרוח גרמא חשיב לי', ולא חייבתי' תורה אלא כשליבה הוא לבדו ועשה הוא השלהבת ואח"כ בא הרוח והוליכתה, אבל הכא הרקתא היא המזקת כמו השלהבת, והרקתא הוא מוציאה מן הפשתן ולא הרוח, וכיון שבכוחו מוציא הרקתא אע"פ שהרוח מוליכה ליהוי כאלו הוליכה הוא דומיא דזורה ורוח מסייעתו ויחשב גירי' ועל המזיק להרחיק א"ע וגם לשלם הנזק, ולא דמיא רקתא אלא למלבה הגחלת שהוא לבדו ליבה אותה ועשה השלהבת ורוח הוליכה והזיקה שהוא חייב, ורבינא סבר דהתם ניחא לי' דליזיל אבל הכא לא ניחא לי' דליזיל כדלקמן, ואי קשיא ואע"ג דממטי לה זיקא אמאי לא חשיב לה גירי' רבינא כיון דהיא אש גמורה, והא קי"ל כר' יוחנן דאמר אשו משום חציו, תשובה, קסבר רבינא אמת ודאי דאשו משום חיציו היא וחייב בד' דברים, שכיון שהרוח עתיד להוליכה עד שם כאלו זרקו הוא עד שם דמי להתחייב בד' דברים ולחייב בה את הטמון, אבל מיהו היכא דניזק יכול להרחיק א"ע, דס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע, אך אם הם גירי', קסבר רבינא דלא חשיבי גירי' אלא מאן דאזיל מחמתי' אבל הכא דזיקא ממטי לה כנזק הבא מאליו דמי, דומיא דנבלות וקברות ובורסקי דזיקא ממטי לההיא ריח רע וס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע, ומר בר רב אשי דאתקפי' לא אתקפי' אלא דאזלא נמי מכחו כשמנפצה, ואע"פ שהרוח מסייעתו גירי' הוי דומיא דזורה ורוח מסייעתו, אבל אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו סמוך לחצר חבירו, דלא אזלי מכוחו אלא הרוח מוליכתם, אע"ג דאילו הזיקו ברה"ר חשבי' להו כחיציו, לגבי חצר חבירו שיכול הניזק להרחיק א"ע מודה מר בר רב אשי דלא חשיבי גירי' ועל הניזק להרחיק א"ע, ולא דימה לזורה אלא המנפץ שבכוחו וברוח הולכת הרקת', וכן גץ היוצא מתחת הפטי' בכח הכאת הפטי' יוצא הגץ והרוח מסייעתו, והאי דאקשי' לרבינא מגץ ולא מזורה, מפני שיש להשיב התם מלאכת מחשבת אסרה תור' ולא ילפי' נזיקין משבת, להכי אקשי' לי' מגץ, ואלו היה רוצ' היה מתרץ כגון שיצא מכח מכת הפטיש ויצא בלא סיוע הרוח, אלא שרוצה לתרץ תירוץ אחד לגץ ולזורה דבשניהם ניחא ליה דליזלו והילכך סיוע הרוח חשיב מעשהו, אבל הרקתא דלא ניחא לי' דתיזיל אין סיוע הרוח חשיב מעשהו אלא כנזק הבא מאליו דמי ועל הניזק להרחיק א"ע, ודוקא לאותן הרואין את המנפצים אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות, לא מבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו, אלא אע"פ שהרוח בלבד הוליכ' והזיקה חייב לשלם, כיון שאין לו לניזק להיזהר, כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב.
<h2>דף כו:</h2>
פיסקא היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. פי' כבר איתוקמא מתני' דחוץ לט"ז אמה קתני שאין מזיק לאילן, אבל בתוך ט"ז אסור לקוץ מפני שמכחיש האילן, אך אם יתן לו דמים לרבא דאמר אינו סומך, ומש"ה בעא מיני' רבא מרב חסדא עצים של מי, מי אמרי' דבעל האילן הם, כיון דמיני' קאתי, או דילמא כיון דלא ינקי מארעא בטלי אגב ארעא, ופשט ליה מדתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין, וקס"ד דאכולהו שרשין קאמר ואפי' חוץ לט"ז אמה, וש"מ בתר אילן אזלי'. ואהדר ליה רבא אי הכי אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי ס"ד בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין, פי' התינח אי אמרת בתר קרקע אזלי' מצינן לאוקמ' דחוץ לט"ז מיירי, דאלו בתוך ט"ז אמה בודאי בתר אילן אזלי', אלא אי אמרת אפילו חוץ לט"ז בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין, אלא כולה מתני' בגידולין הבאין לאחר מיכן מיירי דאין בהם מעילה, וליכא למשמע ממתני' מידי, כדפירש המורה, אבל רבי' יצחק כתב בסיפא מיירי בגידולין שגדלו אחר הקדשן, ומשמע מדבריו דאכתי מצינן למילף מרישא דבתר אילן אזלי', וזה לא יתכן דכיון דסברינן השתא דאין מעילה בגידולין, היכי מצינן למשמע מריש' דבתר אילן אזלי', והא אפי' אי אמרת בתר קרקע אזלי' אין מעילה בגידולין.
רבינא אמר לא קשיא רישא בתוך ט"ז אמה וסיפא חוץ לט"ז. פי' רבינא בעי למפשט מהכא דבתר קרקע אזלי', ומש"ה תני בסיפא לא מועלין, דאי בתר אילן אזלי' יש מעילה בגידולין, א"ו בתר קרקע אזלי', ובחוץ לט"ז מיירי, ורישא דקתני גבי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דלא מועלין בתוך ט"ז קאמר, דתוך ט"ז ודאי דאילן הוו, ואפ"ה לא נהנין כיון דבאין בשל הקדש, אבל חוץ לט"ז ה"נ דמועלין דבתר קרקע אזלינן.
אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים. פי' כיון דיונק משדה חבירו ואין שדה חבירו משועבד לאותה היניקה, גזלן הוי, והגזלן אינו מביא ביכורים כלל, ואע"פ שמקום האילן שלו, כיון שיניקתו היא בגזלה פטור מלהביא, דהו"ל כנוטע בתוך שלו והבריך ראש הגפן בתוך של חבירו, ותנן בריש מסכת ביכורים הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים והמבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים בתוך שלו כו' עד הרי זה אינו מביא, מאיזה טעם אינו מביא משום שנא' ראשית בכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך, האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן אינו מביא מאותו הטעם שנא' ראשית בכורי אדמתך, אבל רבין דפליג עלויה ואמר משמי' דר' יוחנן אחד אילן הסמוך [למצר] וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ס"ל דדוקא כשמבריך ראש הנטיעה בתוך של חבירו הו"ל גזלן ופטור מלהביא ביכורים, מפני שאין כל הגידולין מאדמתו, ועשה שלא ברשות ויקרא גזלן, אבל אילן הסמוך ברשות הוא עושה ולא יקרא גזלן בדבר זה, וכיון שמקום האילן שלו מביא וקורא, ולא דמי לקונה אילן או שנים בתוך של חבירו לרבנן דמביא ואינו קורא, דהתם אף על פי ששדה חבירו משועבד ליניקת אילנו כל זמן שיחי' אין לו קרקע חלוט כלל, אבל זה שמקום האילן חלוט לו, אע"פ שמקום יניקתו אינו שלו מביא וקורא ולא יקרא גזלן בכך.
<h2>דף כז.</h2>
ואכתי פש לי' פלגא דאמתא. מצאתי כתוב משם ר' משולם זצוק"ל. מה שאמר עולא ט"ז אמות לכל רוח לבד ממקום אילן קאמר, ומקום האילן תופש אמה על אמה, הרי ל"ג אמות על ל"ג אמות הוי עם מקום האילן, וכשתחלקם לל"ג רצועות הויא כל רצועה ורצועה ל"ג אמות אורך ברוחב אמה, צרפם יחד לארכן ויעלו לאלף ופ"ט אמות, וכשתטול רביע ותעגל ישתיירו תתי"ז פחות רביע, ונמצא דאילן דעולא פחות שיתסר אמה ותילתא וריבעא, והאי דקאמר פש לי' פלגא דאמתא מאותן נ' אמה של ג' אילנות דברייתא, וה"ק נפיש לי' שיעורא דג' אילנות פלגא דאמתא דהו"ל למינקט בציר מנ' אמה פלגא דאמתא באורך ופלגא דאמתא ברוחב דהיינו מ"ט ומחצה על מ"ט ומחצה ואז הי' מכוון חשבון הברייתא לחשבון דעולא, דכשנטול מנ' אמה על נ' פלגא דאמתא ממזרח ומדרום או ממערב ומצפון דהיינו באורך וברוחב הויין צ"ט אמין ופלגא באורך וברוחב חצי אמה והם נ' אמה פחות רביע באורך וברוחב אמה, תחלקם לג' אילנות נמצא שיגיע לכל אילן ואילן שיתסרי אמתא ותילתא וריבעא דהיינו כדעולא דחלוק מ"ח לג' חלקים יהי' כל חלק וחלק שיתסרי, עדיין נשארו אמה על אמה וג' רבעי אמה חלוק אותם לג' הרי תילתא דאמתא וריבעא לכל חד וחד הרי שיתסרי אמתא ותילתא וריבעא.
תא שמע קנה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא לאו שש עשרה אמה. ק"ל טובא ואפילו אי אמרי' דלא קנה אלא קרקע כל שהו, מקום מטעתו של אילן, כיון שהיניקה משועבדת לו ולא מצי למימר לי' עקור אילנך שקול וזיל, דאדעתא דהכי זבניה, דכל זמן שהוא קיים בין זה בין אחר שיטע במקומו, שיינק משדהו, אמאי לא יביא ויקרא, כיון דיש לו קרקע מקום מטעתו, ע"כ לא אמר עולא אלא באילן הסמוך למצר שלא שיעבד לו שדהו ליניקתו והוי גזלן, אבל האי דלא הוי גזלן מודה הוא שמביא וקורא, כדאמר רבין משמי' דר' יוחנן אחד אילן הסמוך למצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, אלמא אע"ג דלא קנה אותן ט"ז אמה בתוך שדה חבירו אלא מפני ששיעבדן לו יהושע מביא וקורא ואין לו קרקע אלא מקום נטיעתו של אילן ומביא וקורא מפני שאינו גזלן ועולא לא פליג עלי' אלא באילן הסמוך משום דלית לי' תנאה דיהושע וחשיב לי' גזלן, אבל היכא דקנה אילן וקרקעו דלא הוי גזלן ביניקה מודה הוא דמביא וקורא, ואמאי מידחקינן למימר לא ט"ז אמה קנה, ומיהו אינו צריך לכך דאע"ג דלא קנה אלא קרקע כל שהוא מודה עולא דמביא וקורא כיון שאינו גזלן ביניקתו. והנכון בעיני נ"ל לתרץ דל"ג במילתי' דרבין אלא מביא שלא יחשב גזלן שע"מ כן הנחיל, אבל מיהו אינו קורא כיון שאין מקום היניקה חלוט לו והילכך לא גרסי' וקורא.
תא שמע הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. מה דקשיא לי במהדורא קמא למה אינו מקשה לעולא מרישא דתני בשני אילנות מביא ואע"פ שלא קנה קרקע, אלמא לענין הבאת ביכורים לא בעינן ארצך ועולא אמר אין מביאין דאפי' לענין הבאת ביכורים בעינן מארצך, לק"מ, דהיכא אמר עולא דאין מביאין דוקא באילן הסמוך לשדה חבירו שאין שדה חבירו משועבד ליניקת אילנו והו"ל גזלן ואין כל הגדולין מארצו, אבל הקונה אילן בתוך של חבירו אע"פ שאין לו קרקע כלל כיון ששדה חבירו משועבד ליניקת אילנו ואינו גזלן חייב להביא ביכורים אבל אינו קורא מפני שאין הקרקע חלוט לו, ודמיא מילתא דעולא לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי בפ' יש נוחלין [קל"ו ע"ב] במוכר שדהו לפירות, דר' יוחנן אמר מביא וקורא דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ור"ל אמר מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אלמא אע"ג דאין לו קרקע חלוט וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואינו קורא חייב להביא והם ה"נ בקונה אילן אחד בתוך של חבירו, ומאי דקשיא לי אם היניקה חשובה ומקרי מארצך ומביא אי הכי אמאי אינו קורא מן האדמה אשר נתת לי ד', כבר דבר זה שאלו האמוראים כדגרסי' לקמן בפ' המוכר את הספינה [פ"א ע"א] אמר לו ר' שמעון בן אליקים לר' אלעזר מ"ט דר"מ באילן אחד ומאי טעמייהו דרבנן בשני אילנו', פי' למה אומר מבי' ואינו קורא, כי היכי דבעי' אדמתך גבי קריאה, הם ה"נ גבי הבאה, דכתיב ראשית ביכורי אדמתך תביא, ואהדר ליה דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש לביישני, אלמא טעם יש בדבר אלא שלא נודע להם, ואע"ג דאמר רבא התם ומאי קושי' כו', דמשמע דמשום ספיקא הוא דאמרי' מביא ואינו קורא, הא היכא דברירא לן דלית לי' קרקע חלוט אינו מביא כלל, סברא בעלמא קאמר ליתן טעם למתני' דביכורים, ולפי טעמו לית ליה דריש לקיש, דהא התם ליכא ספיקא, כיון דס"ל קנין פירות לא כקנין הגוף דמי, ואפ"ה מביא כיון שהקרקע משועבדת ליניקת אילנותיו, ובודאי דטעמא דריש לקיש הוא כר' אלעזר דברירא לי' דחד אילן לר' מאיר ותרי לרבנן לית ליה קרקע ואפ"ה מביא, ומה שכתבתי במה"ק דאילן אחד לרבנן קים להו דלית לי' קרקע והילכך אינו מביא, אינו נראה לי, דא"כ אמאי לא תנייה בביכורים באותן שאין מביאין, א"ו גם באילן אחד אמרו מביא ואינו קורא, והאי דנקט שני אילנות משום פלוגתא דר"מ דאמר מביא וקורא.
לא הכי נמי י"ו אמה. מה שכתב רבינו יצחק תימה לי והא אמרי' בהמוכר את הספינה [פ"ב ע"א] וכמה אמר ר' יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ומפרשים וכמה יש ביניהן דקנה קרקע, ואמרי' מד"א ועד ח', ואיכא מ"ד מח' ועד ט"ז אמות, מ"מ ט"ז אמות לכל רוח ליכא מאן דאמר, ובכאן משמע דקני ט"ז אמות לכל רוח. נ"ל דל"ק ולא מידי, דמביניהן לא קשיא, דכיון דיש ט"ז אמות ביניהן יכולין לינק שרשיהן שם, דאע"ג דיניקת האילן ט"ז אמה היכא דהן שני אילנות זה בצד זה לא יהבי' ט"ז לזה וט"ז לזה שיהא ביניהן ל"ב אמה, כ"א ט"ז אמה בלחוד, שבאותן ט"ז אמה יכולין להתפשט ולינק שרשיו של זה ושרשיו של זה, ואין להקשות אלא ממאי דתניא התם וחוצה להן כמלא אורה וסלו, דאילו לעולא בעי' חוצה להן ט"ז אמה, ויש להשיב דקסבר עולא האי דתניא חוצה להן כמלא אורה וסלו, לאו למעוטי ט"ז אמה הצריכין לו ליניקת אילנותיו, אלא שאם היו מתפשטין הנופות של אילן חוץ לט"ז אמה, עדיין יש לו חוץ להן כמלא אורה וסלו, ואע"פ שיש תחתיהן של נופות י"ו אמה, אבל מיהו אם אין תחת הנופות ט"ז אמה, ה"נ דקנה מגזעו של אילן ועד ט"ז אמה.
<h2>דף כח:</h2>
אכלה תלתא פירי לתלתא יומי אכלה תלתא פירי לתלתא ירחי כו'. נ"ל דכל הני לא מקשה אלא לר' מאיר דמחייב בקירוב נגיחותיו, אבל לר' יהודה דבעי שלשה ימים, לק"מ, דלכל יום בעי' שנה גבי חזקה, וכולהו קיימי אמאי דקאמר לעיל ולר' מאיר דאמר ריחק נגיחותיו כו', וכי קאמר לקמן לרבנן מאי, אי הוי בעי הוה אמר רבנן כר' יהודא סבירא להו, אלא דר' ישמעאל ור' עקיבא בלחוד סבירא להו דיש חזקה בפחות מג"ש מיום ליום, אבל ר"מ לא סבירא לי' כוותייהו, דא"כ ליתני רבי (נמי) גם דברי ר' מאיר, א"ו יחידאי נינהו ושום תנא לא סבר כוותיהו, מש"ה מהדר לאשכוחי טעמא דליתי נמי כר' מאיר.
<h2>דף כט.</h2>
הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי' להו הבו לי' אגר ביתא להאי. פי' אם לא יאמרו כי שלש שנים השכיר לנו ופרענוהו אלא יאמרו פחות משלש שנים הי' יאמרו להן ב"ד הדר ביתא והדרי פירא, דהיינו השכירות היא של בעה"ב המערער ומה שפרעו לאותו שהשכירו שלא כדין פרעו וחייבין עכשיו לפרוע לזה המערער, הילכך נוגעין הן במה שאומרין ג' שנים, והאיך נחזיק הבית לזה שהוא לוקח, על פיהם.
אמר מר זוטרא ואי טען ואמר לייתי סהדי דדר בי' תלת שנין ביממא ובליליא טענתי' טענה. פי' נראה לי דלאו אמילתא דאביי ורבא קאי, דאינון מצרכי שבבי או אינשי דדרו בי', אבל סהדי דמסהדי סתם לא הויא חזקה, ואתא מר זוטרא ואמר דאע"ג דמסהדי סתם, כל זמן שהמערער לא טען דליסהדו דדרו ביממא ובלילא הויא חזקה, דא"כ הו"ל למימר ואי לא טעין לייתי סהדי כו' לא טענינן לי', השתא דאמר ואי טעין טענתי' טענה נ"ל דאמתני' קאי, וה"ק מאי דתנן חזקת הבתים דמשמע שאם העידו העדים שדר בו ג"ש דהויא חזקה, אי טעין שאני רוצה שיעידו על הלילות כבימים הויא טענה, ולא אמרי' מסתמא כיון שהעידו שראוהו דר ביום, גם בלילות דר, ואין אנו צריכים לראיית העדים בלילות, ואחרי שהשלים התלמוד מה שהקשו לרב הונא ממתני' ומה שתירצו אביי ורבא, חיבר שמועתו של מר זוטרא, ולעולם לאו אמילתייהו קאי. וכ' רבי' יצחק זצוק"ל תימה לפירוש הקונטריס אי דינא הוא כשהוא טוען שיעידו בפירוש על הלילות ועל הימים, אפי' לא יטעון נמי, כשיעידו סתם נשאל מהם שמא אינם יודעים על הלילות ונמצא מוציא על פיהם שלא כדין, דבכל עדיות אנו דורשים וחוקרים את העדות יפה יפה, ובכאן מספיקא למה לא נחקור אותם, ונ"ל דלא קשיא ולא מידי, אלא אע"ג דלא ידעי עדים מאי עבד בלילות, כיון שמעידים על הימים שראו, מסתמא אנו אומרים כיון שדר בימים גם בלילות דר, ואין אנו מצריכים אותם שיראו גם בלילות, שאנו אומרים אילו כן שבלילות הי' יוצא מן הבית, היאך לא הי' זה מערער וטוען עליו כי מפני פחדי הי' יוצא בכל לילה מן הבית, אלא שותק, ומדשתק ש"מ גם בלילות דר שם, אבל ודאי אי טעין כי מחמת פחדי הי' מסתלק בכל לילה מן הבית, אז ודאי מצריכין אותו להביא עדים שדר שם גם בלילות, ואם הי' המערער רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעין טענינן לי', ואין סומכין על שתיקתו, שמפני שלא ידע שתק, אבל אם הי' קבוע בעיר הי' יודע אם הי' מסתלק בלילות, והילכך כששותק ואינו מערער אנו סומכין שבודאי גם בלילות דר שם ובעדים המעידים על הימים בלבד הויא חזקה.
<h2>דף כט:</h2>
אבל כתבו עיטרא כל עיטרא קלא אית ליה. כתב רבינו שמואל זצוק"ל קלא אית לי' והו"ל (למיחש) [למחות] מיד ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להן בפנינו דמי שהרי הניחן להביא עדים ולכתוב עלי' שטר חלוקה ושתק, ואינו נראה לי דהא לקמן [מ"א ע"ב] בה' כל חזקה שאין עמה טענה אמרי' שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר, אלמא אע"ג דמכר לוקח ראשון ללוקח שני וגם השני לשלישי והשטרות קיימין דאית להו קלא בעי' ג' שנים, ולא אמרי' דהויא מיד חזקה, והכא נמי בעי' ג' שנים. עוד כתב רבינו שמואל א"נ כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא וכחזקה גמורה דמי והי' לו למחות ולא מיחה, ומדקאמר שני חזקה מפוזרות משמע דבשש שנים קאמר דאיכא לכל חד שני חזקה מפוזרות, ואינו נראה לי אלא בתלת שני קמייתא הויא חזקה דומיא דשלשה לקוחות דכיון דבשטר הוי מצטרפין, והכא נמי כיון דבשטר חלקו מצטרפין.
אנא בשכוני גואי הואי כו'. לפי פתרון רבי' שמואל זצוק"ל נראה לי לומר כגון שיש עדים לזה המערער שהי' דר באותן חדרים הפנימיים, שאלולי כן לא הי' אומר רב נחמן זיל ברור אכילתך, שכיון שיש עדים לזה המחזיק שדר בו שלש שנים, לא כל הימנו של מערער לומר גם אני הייתי דר עמך או נכנס ויוצא עליך עד שיביא ראיה, שא"כ בכל חזקה שבעולם יטעון כך ויופסדו כל החזקות, א"ו כל זמן שמביא המחזיק עדי חזקה דאכלה תלת שנין זכה, ואין המערער יכול לטעון עליו כלום כי אם בעדים, והכא כגון דאית לי' למערער סהדי דדר באותן החדרים, אבל אנו צריכים לפרש שאותן החדרים הפנימיים היתה להן יציאה וביאה ברה"ר בלא שיעברו על זה החיצון, וגם הי' להם פתח עם זה החיצון שהי' יכולין לצאת ולבא דרך עליו, שאם לא היה להן פתח פתוח לרשה"ר, לא הי' אומר רבא המוציא מחבירו עליו הראי', שכיון שיש לו עדים שדר בחדרים הפנימיים הדבר ידוע שהי' נכנס ויוצא דרך עליו, א"ו שהי' להן פתח לרה"ר ופתח על החיצון, ומש"ה אמר לי' רב נחמן זיל ברור אכילתך שלא הי' נכנס ויוצא עליך, כיון שיש לו עדים שהי' דר בחדרים הפנימיים, ורבא הי' אומר כיון שיש למחזיק עדי חזקה והמערער שדר בחדרי' הפנימיי' היה לו פתח לרה"ר, עליו להביא ראי' שעל המחזי' הי' יוצא ונכנס מפני שהוא המוציא מחבירו, ורבינו יצחק מפאס זצוק"ל כתב דשכוני גואי הוא שם מקום, ופי' כך אמר ליה מערער למחזיק היכי זבנתה מינאי ואנא בשכוני גואי הואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין דזבינתיה מינאי, ואמר לי' ר"נ זיל ברור אכילתך, כלומר אייתי סהדי דקיימת את והאי מוכר במתא אפילו חד יומא כי היכי דתיהוי אכילתך אכילה, דאמרי' אפשר דזבינתי' מיני' בההוא יומא, ואי לא הויא לה חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה, א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי', דסבר תובע הוא דבעי איתויי סהדי דלא הוי במתא בההוא יומא דטעין האי דזבני מיני'. וגם זה הפירוש נכון. אבל נראה לי שהמערער צריך להביא עדים דהוי בשכוני גוואי דכיון שיש עדים לזה שהחזיק ואמר מינך זבינתה בזמן פלוני דהויא לה חזקה וטענה, אינו נאמן המערער לומר שבאותו הזמן לא הייתי בעיר עד שיביא עדים, שאם כן יופסדו כל החזקות, ואי אמרת כיון שיש למערער עדים שהי' בשכוני גוואי [סבר] רבא המוציא מחבירו עליו הראי', מה ראיה צריך עוד, אנו צריכים לפרש כגון שלא היו העדים מעידים בכיוון שבאותו יום שזה טוען דזבנה מיני' הוה המוכר בשכוני גואי, אלא מעידים היו שבאותה שנה או באותו חדש הי' המוכר הזה בשכוני גואי, ויתכן להיות שבא בעירו ונמצא שם באותו היום ועוד חזר, דרב נחמן סבר כיון שיש למערער עדים שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי צריך המחזיק לברר אכילתו להביא עדים שראוהו באותו היום במקומו ותהי' טענתו טענה ותתקיים חזקתו, ואם לא יברר זה בעדים הויא לה חזקה שאין עמה טענה ואינה מועלת אכילתו כלום, ורבא סבר כיון שיש לו עדי חזקה, אע"פ שיש עדים לזה שבאותו הפרק היה בשכוני גואי, יתכן שבא בעירו וחזר שם, והילכך צריך להביא ראי' ברורה שבאותו היום לא הי' שם, כיון שהוא מוציא מחבירו.
<h2>דף ל.</h2>
א"ל ולאו את מודית לי דארעא דידי היא ואת מינאי לא זבינתה כו'. רבי' שמואל זצוק"ל פירש ששטר מכירה שלו עודנו בידו. וקשיא לי טובא בהא פירושא. דמדקאמר ולאו את מודית לי, ולא אמר ולאו את ידעת דארעא דידי, ש"מ דלא הוי ידע האי מחזיק דארעא דמערער הוה, אלא משום דא"ל מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך טעין האי מערער דאת אודית לי' דארעא דידי היא, שהרי אותו פלוני שאתה בא מכחו מודה דדידי היא, וכיון שהמחזיק אינו מכיר בה שהיא של מערער, וגם המערער אין לו עדים שהיא שלו, למה יפסיד המחזיק בהודאתו של מוכר שמכרה לו, א"כ אין לדבר סוף, שכל מי שמוכר שדה לחבירו יעשה קנוניא היום ומחר עם אינש דעלמא ויאמר שדה שמכרתי לפלוני לא שלי היתה אלא של פלוני דזבנה ניהלי, או אפילו אם ירצה יאמר שגזלתי' ממנו ויבא פלוני ויוציאנה מיד הלוקח ויחלוק אותה עם המוכר, אלא ודאי כיון שיש שטר ביד הלוקח או עדים המעידים שמכרה לו המוכר בפניהם, כל מה שיאמר המוכר לאחר מיכן כי של פלוני היתה אינו נאמן, ואין אותו פלוני יכול להוציאה מיד הלוקח בהודאתו של מוכר עד שיביא עדים שהיתה שלו. ומפני קושיא זו נראה לי לפרש שאין לזה המחזיק לא שטר ולא עדים היאך קנאה מההיא פלניא, והילכך בין אם לא אכלה שני חזקה בין אם אכלה שני חזקה, מוציאין אותה מידו, דהויא לה חזקה שאין עמה טענה, וגם אין לו עדים שעמדה ביד המוכר שמכרה לו יום א' שיטענו ב"ד בעבורו, והילכך אע"פ שאין המערער מבי' עדי' שהיא שלו לוקחה מידו בהודאת פיו. אבל אין לו מעמד לפתרון זה, דאם איתא דאי אית לי' סהדי דההוא פלוני זבני' ניהלי' אינו מפסיד בהודאת פיו, השת' נמי דלית לי' סהדי אלא איהו הוא דקטעין דפלוני זבנה ניהלי' יהא נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא ואמר מפלניא זבנתה יהא נאמן, אלא לאו ש"מ אע"ג דמייתי סהדי דזבנה ניהליה או מפיק שטרא, כיון דאמר דאיהו אמר לי דזבנה מינך מפסידה בהודאתו, כדפריש רבי' שמואל, ומאי דקשיא לי דא"כ אין לדבר סוף שכל מוכר יעשה קנוניא על הלוקח ויפסידנו, לא קשיא ולא מידי, דודאי כשמוכר לו שדהו בסתם ולא אמר שקניתיו מפלוני, והלוקח שקונה ממנו סובר כי היא נחלת אבותיו, אם היום ומחר יאמר המוכר כי של פלוני הית' אין משגיחין בו, אלא אם יודיענו בעת שמכר לו כי מפלוני קניתיו, נאמן הוא, והלוקח פשע לעצמו שכיון שאמר לו מפלוני קניתיו, יאמר לו א"כ תן לי השטר האיך מכרו לך, ואם יאמר אבדתיו יאמר לו הבא לי עדי חזקה שאם יערער עלי אותו פלוני שאנצל מידו, ואם לא עשה לא זה ולא זה, איהו הוא דאפסיד אנפשי', ואם יבא אותו פלוני ויערער עליו, אע"פ שאין לו עדים כי היא שלו לבד שמביא עדים כי אותו שמכרו לו אמר לו שממנו קנא' מוציאה מידו, והשתא דלית ליה סהדי כיון שהוא הודה לו לוקחה מידו, ואע"ג דהאי מערער אילו אשכח להאי ארעא בידא דההו' דזבנה להאי, וא"ל מאי בעית בהאי ארעא, וא"ל איהו מינך זבינתיה, הוה מהימנינן לי' ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי היא ולאו דידך, כיון דלי' לי' סהדי להאי מערער, והוה מוקמינן לה בידא דהיאך, האי מחזיק דאתי מחמתי' וטעין הכי דאיהו אמר לי דזבנה מינך, לא מוקמינן לי' בידי', משום דא"ל מערער, את הוא דאמרת דאמר לך הכי, דילמא לא אמר לך הכי, ואפי' אי אמר לך הכי, לדידי לא הוי אמר הכי, שלא הי' יכול להעיז פניו כנגדי בדבר שהוא יודע שהוא שלי, הילכך מהדרינן לה למערער, אבל ודאי אי אתי האי דזבנה ניהלי' ואמר לי' למערער דאנא דזבינתה ניהלי' זבינתה מינך בודאי דמהימן ע"י מיגו, ומוקמי' לי' בידא דהאי דמחזיק בה דזבנה מיני', ולא אמר רבא דינא קאמר לי' אלא בדליתיה לההוא מוכר גבן, כגון דמית או דאזיל לי' למדינת הים, וזה הפתרון אינו נראה לי כלל דודאי אי הוות ארעא בידא דמוכר ואתא האי מערער עילוי', והאי טעין לי' דמינך זבינת', הוה נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי היא, כיון דלית לי' להאי סהדי, וא"ל דידך הוה וזבנתה מינך, אבל כיון דנפיק מתותי ידי' וקאי ברשות לוקח, כיון דדינא לאו עלי' הוי אלא עלי' דלוקח לא מהני מיגו דידי' ללוקח, ואע"ג דזבנה ניהלי' באחריות, דאי מפסיד לה לוקח לא מצי למיהדר על המוכר, משום דא"ל אנא מיניה זבנתה וזבינתה ניהלך, אם זה טורפה ממך מפני שלא ידעת לטעון מה אעשה לך, הוה לך למימר, למה לי למימר לך מידי, (כיון דלית לך מידי) כיון דלית לך סהדי דדידך הות, אי נמי איבעיא לך למימר מפלניא זבנתה בלחוד, למה לך למימר דזבנה מינך, הילכך אין יכול הלוקח לחזור ולתבוע המוכר, וכיון שא"י לחזור ולתובעו אינו מהני המיגו של מוכר ללוקח, ורבי' שמואל זצוק"ל כתב שהלוקח יחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו, ואינו נראה לי שאם הוא לא ידע לטעון למה יחזיר לו המוכר מעותיו יאמר לו המוכר אמת ודאי כי ממנו קניתיה אבל עדים אין לי, ואתה לא הצרכתני להביא לך עדים כשמכרתי' לך, וגם הוא אינו מביא עדים שהיתה שלו שאהי' צריך אני להביא עדים שמכרה לי, הילכך מפסיד הלוקח ואין המוכר מחזיר לו כלום.
<h2>דף ל:</h2>
אמר לי' פלניא גזלנא הוא. מה שכתבתי במה"ק ויש לפר' שהיו לו עדים למחזיק שדר בי' ההוא פלוני, וזה התובע הביא עדים שגזלה ממנו, דלא מצינן השתא למיטען לי' דילמא האי פלוני זבנה מיניה, אינו נראה לי, דאע"ג דאית לי' למערער עדים שגזלה ממנו, אי הוי טעין האי מפלניא זבנתה דזבנה מינך קמאי, הוה נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה, ואע"ג דזה מביא עדים שאותו פלוני גזלה ממנו, י"ל שמא אח"כ נתרצה לו ומכרה לו והוה נאמן, עכשיו נמי שלא טען, כיון שמביא עדים שעמדה בידו אפי' יום אחד ב"ד טוענין בעבורו, ואין לפרשה אלא כגון שאין למחזיק עדים שעמדה בידו דלא טעני ב"ד בעבורו, והמערער שאמר פלניא גזלנא הוא אע"פ שלא הביא עדים שומעין לו כיון שאין לזה עדים והו"ל חזקה שאין עמה טענה, ולא היא דלקמן [מ"ז ע"א] בה' האומנין אמרי' דהבא מחמת גזלן אי טעין דההוא גזלנא זבנה מינך (רמאי) [קמאי] הוה מהימן ע"י מיגו, אבל אי איהו לא טען הכי לא טעני לי' ב"ד שאין ב"ד טוענין לגזלן.
<h2>דף לא:</h2>
שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמ' ומעיד'. כ' רבי' יצחק זצוק"ל ואין לתמוה היאך יתכן זה, אם תבא כת אחת מאלו ותעיד פלוני קידש אשה פלונית, וכת שניי' תעיד שאיש אחר בא עליה, והרי רב הונא אמר ששתיהן עדותן קיימת והורגין אותו ע"פ עדותן שבא על אשת איש, אע"פ שאחת מהן היא פסולה בודאי, דהא דמי לשני שבילין א' טמא וא' טהור והלך אחד באחד מהן ועשה טהרות ובא אחר והלך בשני ועשה טהרות, דאמרי' אם בא כל א' לישאל בפנינו בפני עצמו שניהן טהורין ואע"פ שאחד מהן בשביל טמא הלך, אלא היינו טעמא משום דכל חד מינייהו מוקמינן אחזקתיה והרי הוא בחזקת טהור, כמו כן בכאן, ואינו נרא' לי כל מה שאמר כלל, דאילו כן הוה עובדא דכת אחת העידה על הקדושין וכת אחת על הבעילה, כיון דממ"נ חדא מהני כתין פסולה, ואנו צריכין לעדות שתיהן שלא נוכל להורגו אלא ע"פ עדות שתיהן, לא אמר בזה רב הונא דמקבלין עדות שתיהן, שהרי האחת בטילה ממ"נ, ואין הבועל נהרג דשמא פנוי' היתה, או שמא לא בעל, ולא אמר רב הונא דמקבלין עדות שתיהן אלא כגון שהאחת העידה שראובן הלוה לשמעון מנה, והאחת העידה שלוי הלוה ליהודא מנה, שמחייבין שמעון לשלם עפ"י הכת האחת, וגם מחייבין את יהודא עפ"י הכת השנייה, ואע"פ שאחת מן הכתות פסולה, כיון שאין אנו מכירין אותה שתיהן בחזקת כשרות קיימי, אבל מיהו אין שמעון צריך לעדות הכת של יהודא ולא יהודא צריך לכת של שמעון, אבל הכא שהבועל צריך לשתי הכתין לכת הקידושין ולכת הבעילה, היאך נוכל להורגו שהאחת מהן בטלה, והראי' שהביא משני שבילין שאם ישאלו זה בלא זה ששניהן טהורין והטהרות שיגע בהן זה הן טהרות וגם הטהרות שיגע בהן השני הן טהרות, אין זו ראיה של כלום, דהתם אין הטהרות של ראשון צריכות לשני ולא הטהרות של שני צריכות לראשון, אבל אם נגעו שניהן בדבר אחד, ה"נ דהוה טמא בודאי, שלא טיהרנו אותם אלא כשנגעו זה בלא זה שכל א' הוא ספק, אבל זה שנגעו בו שניהן הרי ממ"נ טמא הוא, וכן נמי טהרות שנגע זה וטהרות אחרות שנגע זה שטיהרנו שתיהן הנ"מ אם אכל אדם א' או אילו או אילו שהוא טהור אבל אם אכל את שתיהן הוא טמא ממ"נ, כך הסברא נותנת ואינך צריך לראיה, ואם אתה רוצה ראיה עיין בקונטרסי בפ' ... דמקוואות תמצא ברייתא אחת דומה לענין זה, וזה דומה למה שפירשתי בפ' גיד הנשה שאם נתערבה חתיכה אחת של חלב בשתים של שומן היא בטלה ברוב, ומותר לו לאדם ליקח את אחת מהן ולאוכלה, דבתר רובא אזלי', ושלשה בני אדם נמי מותר לאכול שלשתן, ואין אשם תלוי נוהג אלא בשתי חתיכו' דליכא רובא דהיתירא ואע"פ ששלשה ב"א מותרין לאכול שלשתן אם אדם א' אכל שלשתן מביא חטאת שהרי בבירור אכל חתיכה של חלב.
אליבא דרב חסדא כ"ע ל"פ. פי' דחד מינייהו לא ס"ל לדרב חסדא, רב נחמן לא ס"ל כוותיה, דהא אפי' באותה עדות שהוכחש הוה אמר נהי דאיתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחש, וכ"ש בעדות אחרת דהוי מהימן להו, ורבא נמי לא ס"ל כוותי', דהכי אמרי' בפרק מרובה [ע"ב ע"ב] בהלכה גנב על פי שנים, איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, אביי אמר למפרע הוא נפסל מההיא שעתא דאסהיד הו"ל רשע והתורה אמרה אל תשית רשע עד, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל אמר לך עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו ומאי חזית דצייתת להני ציית להני, הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, אי אמרת בשלמא רבא כרב הונא ס"ל, היינו דקאמר חידוש הוא, דדל חידוש מהכא הו"ל מכחישין אלו את אלו ולא נדע למי נאמין, מי הם הכשרים ומי הם הפסולים, ומספקא היו כשרים להעיד במקום אחר אע"פ שהוכחשו, כרב הונא, והתורה שהאמינה האחרוני' ופסלה את הראשונים חידוש הוא, והילכך אין לך בו אלא משעת חידושו, אלא אי סבר לה כרב חסדא, דל חידוש מהכא מי לא הוי מוכחשין, ואכתי יהיו פסולין משעה שהעידו שקר והוחזקו בפסולין, א"ו כר"ה ס"ל. ראיתי שהקשה רבי' יצחק הלבן זצוק"ל דרבא אדרבא, ממאי דאמרי' התם במרובה [ע"ד ע"א] לימא כתנאי היו שנים מעידים אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח כו' עד מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מיכן ולהבא הוא נפסל ואטביחה דקמיתזמי איתזום אגניבה דלא קא מיתזמי לא איתזום, והתם מסיק דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל, א"כ אמאי לא אמרי' התם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדהכא, וכ"ש דהתם ע"י הזמה הוא, והקושיא היא יפה, אבל מה שאמר והתם מסיק דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל אינו נ"ל דאפי' אי הוה אמר רבא התם למפרע הוא נפסל, ואפי' אביי דאמר התם למפרע הוא נפסל, הנ"מ גבי עד זומם דהוא פסול בודאי, אבל עד מוכחש דהוא ספק פסול, הא ס"ל לרבא כרב הונא דאמר שהוא כשר להעיד מכאן ואילך, ואביי נמי מצינן למימר דס"ל כרב הונא דמספיקא לא פסלינן גברא וכשר להעיד מכאן ואילך דמוקמי' לי' אחזקתיה, וכיון שהוברר דעד מוכחש כשר להעיד מכאן ואילך, אמאי לא אמר רבא הכא אאכילה דאיתכחוש איתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש, כדאמרי רבנן התם אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום, וטעמא משום דסברי מכאן ולהבא הוא נפסל, ותירץ רבי' יצחק דהכא מיירי שתחלה העידו על החזקה ואח"כ על האבות, דהוו להו על האבות עדות המוכחשת כבר, דהא הוכחשו כבר על החזקה, (ואח"כ העידו על האבות), וא"ת רב נחמן מאי טעמיה הא אפילו אי ס"ל מיכן ולהבא הוא נפסל לא יהו נאמנים על האבות הואיל וכבר הוכחשו על החזקה, וי"ל דלר"נ הוי חילוק בין הכחשה להזמה, דבהכחשה מאי דאיתכחוש איתכחוש, ומאי דלא איתכחוש לא איתכחוש, אבל גבי הזמה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואינו נ"ל תירוץ זה כלל, ורבי' יצחק הלך אחר סברתו שסבר דמשום דאמר רבא התם מכאן ולהבא הוא נפסל הויא תיובתיה, וחזר לתרץ שתהי' ההכחשה מוקדמת ולא מכאן ולהבא, וכל לבו נטה אחר סברא זאת, ולא שם לבו לראות שאם כך הי' שהעידו על האכילה תחלה והוכחשו עלי' ואח"כ העידו על אבהתא, הי' מודה רבא לרב נחמן דעדותן קיימת על אבהתא, משום דתרווייהו ס"ל כרב הונא דאמר זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה, ועד כאן לא פליג רבא עלי' דר"נ אלא כשהעידו בבת אחת על האכילה ועל אבהתא והוזמו על האכילה, דקסבר כיון דבדיבור א' העידו עליהן והוכחשו על האכילה, גם על אבהתא חשבינן להו מוכחשין דלא פלגי' דיבורא, אבל אם היו שתי עדיות זו אחר זו והוכחשו על הראשונה מודה הוא רבא דכשרין על האחרונה כרב הונא, וזה מה שאומר בהלכה בפי' ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כרב הונא עד כאן לא אמר ר"ה התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא, ולא דמיא הכחשה להזמה דודאי בהזמה מכי איתזים תו לא חזי לאסהודי דהוי פסול בודאי, אבל בהכחשה דהוי פסול בספק הוי פלוגתא דרב חסדא ורב הונא, והא אמרי' דרבא ור"נ תרווייהו ס"ל כר"ה, ומאוד אני נפלא על אדם גדול כמותו איך עלתה לו שגגה זו, ולפי גדולתו היא שגגתו, ואמנם כי הקושיא היא חזקה, אבל כך נ"ל לתרץ התם בגניבה וטביחה אע"פ שבבת אחת העידו עליהם הן שתי עדיות, שעל הגניבה משלם כפל ועל הטביחה שלשה אחרים, ומש"ה פלגינן סהדותייהו ואמרי' אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא אתזום, מפני שהן שתי עדיות, אבל הכא דאסהוד אאבהתא ואאכילה ביחד הן עדות אחת, שכל זה הן אומרים להעמיד שדה בידו, וס"ל דבעדות אחת לא פלגינן דיבורא, אלא כמו שהוכחשו על מקצת העדות כך הוכחשו על כולה, ור"נ ס"ל דגם בעדות אחת פלגי' דיבורא, ורבא נמי אע"ג דבעלמא [סנהדרין ט' ע"ב] סבר דפלגי' דיבורא אפי' בחד סהדותא הנ"מ בדהוי גברא כשר וקרוב לזה ורחוק לזה, אבל האי דאיתכחיש ס"ל דלכל סהדותא איתכחיש ולא פלגי' דיבורא, כדכתבית במהדורא תליתא', ואי קשיא נקשה מרבנן לרב חסדא, דהא אמרי רבנן מכאן ולהבא הוא נפסל ואי אסהוד בניסן ולא איתזום עד אייר, כל סהדותא דאסהיד מניסן ועד אייר כשרו', דהא אע"ג דאמרי' עד זומם חידוש הוא, דל חידוש מהכא הוו להו מוכחשין ואמאי כשרין, אלא לאו משום דסבירא להו עד מוכחש כשר, ואפי' ר' יוסי דפסל לא פסל אלא בעד זומם דפסול בודאי, אבל בעד מוכחש דהוא ספק, דילמא הוה מכשיר, יש לתרץ אמר לך רב חסדא טעמא דרבנן דמכשרי, לאו משום דחידוש הוא, אלא כי טעמא בתרא דרבא דאמר התם [ב"ק ע"ג ע"א] משום פסיד' דלקוחות, אי נמי כדאמרי' התם אמרי לא אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל אלא הכא בתוך כדי דיבור קמיפלגי דרבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי ור' יוסי סבר כדיבור דמי, אבל לעולם אימא לך עד שהוכחש בדיבורו פסול משעה שהעיד לכל עדיות שבעולם.
ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. אי קשיא והא רבא סבר פלגי' דיבורא דגרסי' בפ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב] אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להורגה, ומייתינן לה לקמן בפ' יש נוחלין [קל"ד ע"ב] בהאומר גירשתי את אשתי אינו נאמן על שלמפרע ואית דאמרי מאמינין אותו להבא דפלגי' דיבורא, והכא נמי ניפלוג דיבורא ויהיו מוכחשים באכילה ועל אהבתא יהיו נאמנין, תשובה התם גברא לא איתכחיש אלא העיד בבת אחת על אשתו שהיא קרובתו ועל הבועל שהוא נכרי, דאמרי' אע"ג דעל אשתו בטלה עדותו, אצל הנכרי לא בטלה דפלגי' דיבורא, ובעל נמי שאמר גירשתי את אשתי אע"פ שלשעבר לא מהימנינן לי', דליכא מיגו, להבא דאיכא מיגו מהימנינן לי' ופלגי' דיבוריה, אבל הכא דחזינן דהוכחש כל מאי דאמר בהאי זימנא בחזקת מוכחש קאי, וכיון דקאי בחזקת מוכחש היכי מצינן למפלג דיבורי' ולהימוניה בשום מידי דקאמר.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עילוך והא שטרא. נראה לי דאע"ג דלא מסריה ניהליה מלוה לערב בכתיבה דלימא לי' קני לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית בי' מצי ערב למיתבעי' ללוה דכיון דערבא שוייה אדעתא דהכי שוייה דאי פרע ערב למלוה דאיהו לפרע לערב, וכי היכי דמשועבד לוה למלוה ה"נ משועבד לערב אי פרע למלוה בעבורי', ואי אמרת מנא לן דפרע ערב למלוה, שטרא דנפיק מתותי ידיה דערב מוכח דפרעיה למלוה, דאי לאו דפרעיה לא הוה יהיב ליה מלוה שטרא, עיין לקמן בפרק גט פשוט שפירשתי דלא גבי ערב מן הלוה עד דכתיב [המלוה] לי' התקבלתי ממך חובי, במהדורא תנינא.
<h2>דף לג.</h2>
הא אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. נרא' לי דלא הו"ל לרבה בר שרשא שטרא על הני זוזי, דאי הוה לי' שטר הוה משתבע בקושטא ושקיל, ולא הוה עביד כוליה האי, אלא מלוה ע"פ הו"ל עילוייהו דלא הוי מצי לאפוקי מינייהו דחיישי' דילמא פרעיה אבוהון, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים והוה טעין פרעתיך הוה נאמן, דקי"ל [שבועות מ"א ע"ב] המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים, השתא דמית, ב"ד טוענין בעבור היתומים כל מה שהיה יכול אבוהון למיטען, והאי דמייתי לא יפרע אלא בשבועה, שהיא מלוה בשטר, משום דמינה ילפינן דכל מאי דהוה מצי אבוהון למיטען טוענין בית דין בעבור היתומים, ובמלוה בשטר אי טעין ואמר פרעתיך דינא הוא דמשתבע מלוה דלא פרעי' ושקיל, ואי לא טעין לא טענינן לי' כדאמר ר"פ בשבועות [מ"א ע"א], אבל גבי יתמי ב"ד טוענין בעבורם כל מה שהי' אבוהון יכול למיטען ומשבעי' לי', וה"ה למלוה ע"פ ב"ד טוענין בעבורם דילמא פרעי' אבוהון ופטרי' להו לגמרי.
וכי גדלי יתמי תא ואישתעי דינא בהדייהו. כתב רבינו שמואל זצוק"ל ואי נמי מלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדאמר ר"פ בשמעתא בתרייתא דמכילתין, הילכת' מלוה ע"פ גובה מן היורשין והנ"מ שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול, ואינו נראה לי דלא פסק רב פפא דגובה מן היורשין אלא היכא דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה או דשמתוה ומית בשמתי' או שלא השלים זמנו ליפרע דלא עביד אינש דפרע בגו זימני'.
<h2>דף לג:</h2>
פיסקא אמר רב חסדא מה לי לשקר. קשיא לי מאי ילפינן מהא עובדא והא כבר אייתינן לה לעיל [ל"א ע"א] בפלוגתא דרבה ואביי, דרבה אמר מה לי לשקר ואביי אמר מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', ואי משום דאוסיף הכא רב חסדא דסבר כרבה ורבא כאביי לימא התם רב חסדא ס"ל כרבה ורבא כאביי, ונראה לי לומר דלהכי אתיי' להאי עובדא משום דהתם לא קם דינא הכי, דהדר ואמר אין דאבהתך היא וזבינתה מינך כו', והכא קם דינא הכי, וה"א ליפתח לי' פיתחא דילמא הכי קאמרת, קמ"ל דקם דינא הכי כיון דאיהו לא טעין ולא אמרי' כגון זה פתח פיך לאלם הוא, עיין בפ' שבועת ... במהדורא תנינא מה שהקשיתי על רבה ורב חסדא, ועיין מה שכתבתי במהדורא תליתאה.
מהימן דלא חציף איניש כו'. פי' לא מחזקינן לי' מסתמא בגזלנא, משום דלית לי' סהדי דלימחי בידי' ואי אתי נמי אידך ותבע לי' דליפוק מיני' ולא תיהני לי' חזקה אלא מהימן למימר לקוח היא בידי.
<h2>דף לד.</h2>
לישתבע הא אמר מחטיף חטפי'. פירוש והוא מודה לדברי העד, והיאך ישבע, עד אחד מחייבו שבועה כשמכחיש את דבריו, אבל זה מודה לו, והיאך נוכל להשביעו. כתוב בגמרות וכיון דאמר חטפי הו"ל כגזלן, וגירסא יתירא היא בלי צורך, אלא זהו טעם הדבר כיון שמודה לדברי העד שוב אינו יכול לישבע ולא מפני שהוא חשוד.
הכא חד סהדא לסיועי' קאתי וכו'. פי' וכיון דלסיועיה קאתי ולאו לחיובי', ליכא למימר דהו"ל מחוייב שבועה, אלא הדין נותן שיפטר מן הפירות, שעדים אין כאן ובהודאת פיו לא נוכל לחייבו דאיהו אמר אין אכלי ודידי אכלי דזבנתה לי, ושבועה אינו חייב דליהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הילכך ליכא לחיובי'.
<h2>דף לה:</h2>
א"ל רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתי' מה הו"ל למיעבד. פי' סבר רב אשי השתא שיהא נאמן לומר לפירות הורדתיו אפי' לאחר שלש, ומתני' כגון דטעין גזלנא הוא, מש"ה לא הויא טענה חזקה, אבל אי טעין לפירות הורדתיו ה"נ דהויא טענה.
אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן. פי' אם ישכח הדבר שבתורת משכנתא באה לידו, אבל אם יודעין העולם שבתורת משכנתא באה לידו, אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי, דהא ידעי שבתורת משכנתא באה לידו.
<h2>דף לו:</h2>
והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פי' ר' ישמעאל דוקא פירא רבא דהיינו תבואה הוי חזקה, אבל פירא זוטא כגון אספסתא דהיא מאכל בהמה וגדילה ונגמרת בחדש אחד, לא הוי חזקה, ומש"ה בעי שלשה חדשים, שיש תבואה שהיא נזרעת ונקצרת לשלשה חדשים, ור' עקיבא סבר אפי' פירא זוטא דהיינו אספסתא שנגמרת לחדש אחד הויא חזקה, ואי קשיא אי הכי אמאי בעי ר' עקיבא י"ד חדש, בשלשה חדשים ליהוי חזקה כדאמרן בריש פירקין [כ"ח ע"ב] אכלה תלתא פירי בתלתא ירחא כגון אספסתא ליהוי חזקה, ואיהו אהדר לי' אה"נ, וא"כ אמאי בעי ר"ע י"ד חדשים, וכן נמי לר' ישמעאל בט' חדשים ליהוי חזקה שיכול ליתן פרי שלשה חדשים ואמאי בעי י"ח חדש. תשובה פשטא דמתני' הכי משמע, דכל דבר שעושה פירות תדיר בעינן ג' שנים מיום ליום, וליכא מאן דפליג, אבל שדה הבעל שאינה עושה פירות תדיר הוה אמר ר' ישמעאל דבעי' ג' שנים אבל לא מיום ליום וסגי ליה בי"ח חדש, ור"ע אמר דסגי לן בי"ד חדש, ומיהו בין למר ובין למר ג' שנים בעינן אבל לא מיום ליום, והילכך ג' חדשים לר"ע בשנה אחת, וכן תשעה חדשים לר' ישמעאל בשנה אחת, לא הויא חזקה דבעי' ג' שנים, ולא אמר ר' ישמעאל דשלש אכילות הויין חזקה אפי' בשנה אחת אלא בשדה האילן ולא בשדה הלבן, כדתנן אמר ר' ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו הרי אלו ג' שנים, פי' אנה אנו רוצים שלש שנים בשדה הלבן, אבל בשדה האילן לא בעי' ג"ש אלא ג' אכילות ואפי' בשנה אחת, וזה הוא טעם הדבר שדה הלבן שהיא נזרעת ע"י אדם ואם לא יזרענה אינה מצמחת בעי' שלש אכילות בשלש שנים, אבל שלש אכילות בשנה אחת, כגון אספסתא לר"ע או תבוא' לר"י, לא הויא חזק', דסתמ' דמילת' אין אדם זורע שדהו כ"א לשנה אחת, ואע"פ שזה זרעה ג"פ בשנה, יכול בעל הקרקע לומר אני לא סברתי שיזרענה אלא פעם אחת כדרך כל בני העולם, ובעבור זה לא מחיתי, אבל שדה האילן שהפירות גדילין (מהן) [מהר] ואינו נוטען הוא ואינו זורען אלא מאליהן גדילים, ידוע הוא לבעל השדה שיגדלו שם ענבים וזיתים ותאנים, ולמה הניחו לאכול ולא מיחה, הילכך בשלש אכילות הויא חזקה ואפילו בשנה אחת, משא"כ באספסתא ותבואה הנזרעין כדפרישית, ובריש פרקין אקשי לר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש הכא נמי אמאי בעי' שלש אכילות לשלש שנים אפילו בשנה אחת תיהוי חזקה, ואהדר לי' אין ודאי דהויא לר' ישמעאל חזקה, כדתנן בשדה האילן דבשלש אכילות הויא חזקה, אבל מיהו דוקא בשדה האילן אבל לא בשדה הלבן כדמפרש במתני', ומחלק בין שדה אילן לשדה לבן, וטעמא כדפרישית, ולא השגיח להאריך שם דברים ולחלק ביניהם, שכבר הוא מפורש ומבואר במתני' ולא אמר אה"נ על האספסתא שהיא נזרעת, ודמיא לשדה הלבן, אלא על אכילות דשדה האילן הגדילות מאליהן, ולא חש לחלק לן בין אכילות דשדה אילן לאכילות דשדה הלבן דמתני' היא כדפרישית, ולעולם תלתא אספסתא לתלתא ירחי לא הויא חזקה לר"ע ולא שלש תבואות לתשעה חדשים לר' ישמעאל דבעי' שלש שנים אבל לא מיום ליום.
<h2>דף לז:</h2>
א"ר ישמעאל כו' לימא ליה בעל הקרקע [לבעל האילנות] עקור אילנך שקול וזיל. רבינו שמואל זצוק"ל פי' ולא תטע אחר במקומו, אבל כל זמן שהוא טוען פירות אינו יכול לומר לו כן כו', ואינו נראה לי כלל, דא"כ מאי האי דמתקיף לי' רב פפא א"כ [אין] לו לבעל האילנות בקרקע כלום, והוא סבר לעקור דברי' מפני סברא זו, והא רב זביד נמי ה"ק לי', ומאיזה טעם הוא סותר דברי', אם רוצה לחלוק עליו יחלוק, אבל קושיא אין יכול לעשות לו, הילכך נ"ל לפרש דהכי מקשה לי', לדבריך שאתה אומר אין לו לבעל האילנות בקרקע כלום, משום זה הטעם, דכשם שאין לבעל הקרקע באילנות כלום כך אין לבעל האילנות בקרקע כלום, ואפילו הן שלשה, א"כ מפני טעם זה יאמר לו עקור אילנך מיד ואין לך אלא עצים בלבד, שאין הקרקע שלי משועבד לאילנותיך כמו שאין אילנותיך משועבדים לקרקע, אלא מאי אית לך למימר דמסתמא כך קנאם שיהא הקרקע משועבד להן עד שיחיו, ולא דמי קנין אילנות לקנין קרקע, הילכך כיון דאמרת דמסתמא קנה שיעבוד הקרקע, ה"נ אמינא דמסתמא קנה כל קרקע הצריך לאילנות, ולא תימא כי היכי דאין לבעל הקרקע באילנות הם ה"נ אין לבעל האילנות בקרקע. וכך מצאתי שכתב רבי' יצחק זצוק"ל.
<h2>דף לח.</h2>
פיסקא שלש ארצות לחזקה כו' עד אמר ר' יהודא לא אמרן שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא כו'. כ' ר' יצחק זצוק"ל דלר' יהודא ס"ל בפניו לאלתר הויא חזקה, מיהא היכא דליכא לפניו אפילו מהלך יום א' ג' שנים בעי', דאי לא"ה נתת דבריך לשיעורין, אבל השתא אין כאן לשיעורין, היכא דבפניו תחלת חזקה דלאלתר הויא חזקה, והיכא דתחלת חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים, בין שהוא במקום קרוב בין שהוא במקום רחוק ואפי' יבא בתוך ג' שנים מאחר שהתחילה חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים, ואז אין דברי' לשיעורין. ואינו נ"ל מה שאמר שאם התחילה החזקה שלא בפניו אע"ג דבא בתוך ג' לא הויא חזקה, שמי דוחק אותנו לומר כן, אם מפני שלא יבואו דבריו לשיעורין, כך ראוי לומר כל זמן שהחזיק שלא בפניו בעי' ג' שנים, בין הי' במקום רחוק בין הי' במקום קרוב, כדי שלא יתן דבריו לשיעורין, וכ"ז שהחזיק בפניו הויא חזקה לאלתר, בין בתחלת ג' שנים, בין באמצעיתן, כגון שהתחיל להחזיק שלא בפניו ובא בתוך שלש והי' מחזיק בפניו ולא מיחה לאלתר הויא חזקה, דלא בעי' שלש שנים אלא כשהי' כולן שלא בפניו.
ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפי' יהודא ויהודא נמי לא. פי' ולא אמרי' הי' לו לבא בכאן ולמחות, מפני שהוא עסוק שם בעסקיו ואינו יכול להניחם, ולשלוח לו ע"י שליח ולמחות בו, אינו סומך עלי' דשמא לא יעשה שליח שליחותו, ואע"ג דאמר רבי יהודא ויבא, יש לומר דבהא נמי פליגי, דר' יהודה מזקיקו לבא, ות"ק אינו מזקיקו לבא, אי נמי כדאמרי' לקמן [ל"ט ע"א] דגם ר' יהודא אינו מזקיקו לבא אלא עצה טובה קמשמע לן, ולא פליגי אלא בחדא ממדינה למדינה, והאי דנקט מחאה שלא בפניו, ולא נקט חזקה שלא בפניו, משום דבמחאה מסתפקינן אי אמרי' חברך חברא אית ליה, אבל חזקה מידע ידיעא, משום דהוי ג' שנים וכ"ע חזו לי', אבל מחאה דלא הויא אלא לשעתה, ולאו כ"ע שמעי לה, איכא למימר דלא ידע בה מחזיק דליזדהר בשטרי'.
<h2>דף לט:</h2>
מר סבר סהדותא בעינן ומר סבר גילוי מילתא בעינן. פי' בין למר בין למר סבירא ליה דלא הוי גילוי מילתא דמצי למימטי באודניה דמחזיק בבציר מג', והאי דאמר בפני שנים סבר טעמא דחזקה הוא מפני שני ענינים, אחד דעד תלת שנין מיזדהר בשטרי' טפי לא מיזדהר, ואחד שאל"כ כדברי המחזיק, הי' לו לזה למחות, והשתיקה שעשה נותנת אמתלא לדברי המחזיק דודאי מכר לי' ושטרא הו"ל ואירכס, ומפני שני ענינים הללו זוכה המחזיק בשדה, אבל אם חסר א' מהם, כגון שלא החזיק ג' שנים אע"פ שזה שתק אינה חזקה, או שהחזיק ג' שנים וזה לא שתק אלא מיחה בפני עדים, אע"פ שלא ידע המחזיק במחאתו אינה חזקה, שאין כאן אמתלא לטענתו, הילכך אם מיחה בפני שנים הויא מחאה, ואע"פ שלא הגיע באזני המחזיק, דלא בעי' אלא סהדותא בעלמא דמיחה כדי לסלק מעליו התואנה למה שתקת, ששתיקתך נותנת אמתלא לטענתו של מחזיק, והנה מביא עדים שלא שתק, וכיון שאין אמתלא לטענתו אינה חזקה, ומר סבר טעמא דחזקה אינו אלא מפני דבר אחד, דעד תלת שנין מיזדהר בשטרא, וכל זמן שדבר זה יימצא אע"פ שאין אמתלא לטענתו מהימנינן לי', הילכך המחאה שמשברת החזקה בעינן שתהיה גילוי מילתא שתוכל להגיע באזני המחזיק, ואין גילוי מילתא בבציר מג', הילכך אם מיחה בפני ג' שהגיע הדבר באזניו הויא מחאה, דאמרי' לי' איבעי לך לאיזדהורי בשטרך וכיון שלא נזהרת לא הויא חזקה, אבל אם מיחה בפני שנים, שזה לא ידע בה ולא הו"ל לאיזדהורי בשטרי', הויא חזקה וטענתו טענה, אע"פ שאין לנו אמתלא בשתיקתו של זה. ורבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם האומר סהדותא בעינן משום דמחאה לא הויא לישנא בישא ואזלי ואמרי לי', ואין נ"ל זה הפתרון, דא"כ כך היה לו לומר דמר סבר היכא בעינן תלתא היכא דאיכא לישנא בישא אבל מחאה דלא הויא לישנא בישא לא, אלא לאו ש"מ כל גילוי מילתא בכל מידי לא הוי בבציר מג', והכי אזלי כל סוגיא דשמעתא, ומה שפירשתי הוא העיקר.
<h2>דף מ.</h2>
הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו. כתב רבי' שמואל דהוציא עלי' כתב ידו א"י לומר פרעתי ולא כר"ח ורבינו יצחק מפאס שאמרו בסוף מסכתין דיכול לומר פרעתי.
הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו. כתב הנה ר' שמואל זצוק"ל, אפי' הוציא המלוה ללוה כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי, ונראין לי דבריו, אבל ר' יצחק מפאס זצוק"ל כתב בשלהי מסכתין כיון דכמלוה ע"פ דמיא אי טעין ואמר פרעתי נאמן, ואינו נראה לי, דנהי דלא גביא ממשעבדי משום דלית לה קלא אבל לא שני משטרא מעליא, דחתימת ידו כמאה עדים דמיא, וכי היכי דבשטר דאיכא סהדי לא מהימן לומר פרעתי, הם ה"נ בכתב ידו.
קנין בפני שנים. כתב רבינו יצחק זצוק"ל דאין קנין סודר מתקיים בלא שני עדים, ואפי' שניהם מודים, והרבה בזה דברים שנראו לי הכל הבל, דלא נקט קנין בפני שנים אלא מפני שצריך לומר ואצ"ל כתובו, שאם אומר לעדים כתבו לי הקנין שראיתם אע"פ שלא אמר כתובו כותבין לו, שמא יכפור לו היום ומחר והעדים לא ימצאו שילכו למדינת הים או ימותו אבל ההודאה אע"פ שהודה לו בפני עדים וירא שמא יכפור לו, אין כותבין לו עד שיאמר להן כתובו, אבל אם הן מודים בין בהודאה בין בקנין מה אנו צריכים לעדים, לא איברו סהדי אלא לשקרא [קדושין ס"ה ע"ב] עיין בתשובות ל'.
<h2>דף מ:</h2>
מודעא דמאי אילימא מודעא דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא היא. פי' אע"פ שלא ראו את אונסו, לבד שמודיע להם כי גט זה שאני נותן לאשתי, או מתנה זו שאני נותן לפלוני, או ע"י שטר או ע"י קנין, לא בכל לב אני עושה, אלא מפני כך וכך, די לו, שאין הגט והמתנה ניקנין אלא בכל לב, וכיון שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו, ולא דמי לזביני שאינו מוכר אלא מפני דוחק המעות ולא בכל לב, ואפ"ה הוי זביני' זביני, ומשום הכי צריך להכיר העדים אונסו, שאותו האונס יבטל המכר, אבל הגט והמתנה שאין שם מתן מעות, אם לא יהיו בכל לב לא קנו, הילכך בהודאתו לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו, שאינו אלא כמפליג בדברים, ואע"פ שלא הי' לו שום אונס בטלים הם ורצה לצחק בם, ורבי' שמואל שפירש דודאי הי' שם אונס, אינו נראה לי, אלא בלי שום אונס הם בטלים, וכך כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל כדברי, אלא שרבינו יצחק הביא ראי' ממאי דאמרי' בפ' השולח גט [ל"ב ע"א] בטל הוא אי אפשי בו דברי' קיימין, אלמא בדיבור בעלמא אדם מבטלו, ואינה נראית לי ראי', דהתם ביטלו קודם שנתנו לה השליח וביטל שליחות השליח, אבל הכא בעל גופי' הוא דיהבי' ניהלה, ואפ"ה אמרי' דבטל מפני שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא נותנו לה ואינו אלא כמפליגה בדברים, עוד הביא ראי' ממאי דאמרי' לקמן על מתנה טמירתא והוי' מודעא לחבירתה אע"ג דלא אניס אלא משום דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בההיא מתנה דבתרייתא, ואינו נראה לי דהא מסקי' לקמן דלא הויא מודעא לחבירתה אלא מר קמא לא ניחא לי' דליקני ומר בתרא ניחא לי' דליקני, וטעמא משום דלא אמר בפירוש דלא ניחא לי' במתנה בתרייתא, ואין להוכיח שום ראי' בזה, אלא סברא היא מפני שאין שם מתן מעות וצריכין להיות בכל לב כדפרישית.
והאמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני. פי' דסבירא לי' אגב אונסי' ואגב זוזי דשקיל ואמר רוצה אני בכל לב קא זבין, ואע"ג דחזי' לאונסי' זביני' זביני, והילכך לא מהניא לי' מסירת מודעא מקודם לכן. ופליג בהא מילתא רבא עם רב הונא דאמר לקמן [מ"ח ע"ב] במעשה דטבי דתלא לפפי אכינרא וזבין וחתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא, ואמר רב הונא התם דאתיא מודעא דמסר קמי סהדי דהאי רוצה אני דקבעינא למימר לאו בכל לב קאמינא לי' ומרעא לאשקלת', וכך פי' גם רבינו שמואל זצוק"ל, אבל רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב לקמן בההוא עובדא, ואי מסר מודעא לא הוה זביני' זביני, ואמרי' נמי ברישא דהדין פירקא ואלא מודעא דזביני והאמר רבא לא כתבי' מודע' אזביני, ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא, משמע מדבריו כי רבא ורב הונא חדא מילתא קאמרי, ולא היא, דפלוגתא איכא בינייהו, דר"ה סבר אע"ג דתלויה עד דאמר רוצה אני וזבין זביני' זביני, היכא דמסר מודעא מקמי הכי דמאי דבעינא למימר ליה רוצה אני לאו בכל לב קאמינ' לי' אלא מחמת אונסא דקא עביד לי ולמחר נקיטנא לי' בדינא, מודעי' מודעא ומבטלי לזביני, ורבא סבר דלא הויא מודעא, דהא אנן חזינן לי' לאונסיה ואמרי' דהוי זביני' זביני משום דגמר ומחל בכל לב, וה"ה למודעא דלא מרעא להו עד דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא, ואע"ג דמקשינן השתא לנהרדעאי מדברי רבא, וקי"ל אין מקשין אלא מהלכה פסוקה, כרב הונא קי"ל דכתבי' מודעא אזביני ואפי' בתליוה וזבין, והאי דמקשי' מרבא משום דבעינן לאוקמי מילתא דנהרדעאי אפילו כרבא ולאו משום דהלכה כוותי'.
מודה רבא היכא דאניס כי ההוא דפרדיסא. מה שהקשה הנה רבי' שמואל משם רבינו חננאל זצוק"ל, ופירש שהמכירה עשה לו שלא בפניו, כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, אינו נראה לי, אלא אע"ג שעשה לו המכירה בפניו ובפני אותם העדים ששמעו מפיו כשהי' אומר לו לקוחה היא בידי, אם לא מסר מודעא מקודם לכן, המכירה היא קיימת, שאם יאמר לו כיון שהיית טוען כי לקוחה היא בידך ואכלת אותה שני חזקה למה חזרת וקנית אותה ממני, זה ישיב לו כדאמרן לעיל [ל' ע"ב] עביד איניש דזבין דיני', כי יראתי שמא תחזור היום ומחר ותביא לי עדי שקר שמחית בפניהם בתוך שלש שנים ותבטל חזקתי, לכך חזרתי וקניתיה ממך כדי לקיים מקחי בידי, ואע"פ שמסר מודעא בפני העדים כי זו המכירה שאני עושה לו עכשיו אינה כלום, שמחמת שהוא טוען לו לקוחה היא בידי כאשר שמעתם מפיו, אני עושה אותה לו ולמחר תבענא לי' בדינא, אם זה יהא חריף לטעון לקוחה היתה בידי מקודם לכן, ושטרא הוי לי ואירכס, ומפני פחד המחאה עוד חזרתי וקניתי' ממך כאשר שטר זה מוכיח, אין המודעא מועלת לו כלום, אלא בכהאי גוונא תועיל לו המודעא, כי שמא הוא יבטח על מכירה זו, כי לא ידע המודעא שמסר עלי', ולמחר כשיתבענו בדין יטען זה כי אתה מכרתה לי והנה השטר, ולא יאמר השקר שהי' אומר מקודם לכן כי היתה לקוחה בידי, וזה יוציא המודעא ויבטל זו המכירה, ושוב לא יוכל לטעון כי מקודם לכן לקוחה היתה בידי, כיון שלא טען טענה זה מתחלה, ורוצה לטוענה עכשיו כשמתבטלת מכירתו, משום דהו"ל חוזר וטוען וסותר טענה הראשונה.
איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי'. כך מצאתי כתוב בספרי' ישנים, וכך פי' גם רבי' חננאל זצוק"ל. ורבי' שמואל זצוק"ל גורס דלא א"ל תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי', ואמר אי אפשר לומר כר' חננאל דלשתי לשונות דרב יוסף משמע סתמא כשרה. ונ"ל שגירסת ר' חננאל היא העיקר, שאדם שנותן מתנה לחבירו בפני עדים מה צורך לומר לו כתבוה וחתמוה בשוקא, אטו אינשי דינא ידעי דצריכין למימר לי' כתבוה בשוקא, וגם הדין יתן שתהי' כשרה כיון שבסתם נתנה לו ולא ראו שום עול במתנתו, למה נרצה לדונה כי בעול ובמרמה נעשית ולא גמר להקנות בכל לב במקום שלא ראינו שום אמתלא בדבר, הילכך אין לפרש דהוי מתנה טמירתא והיא בטלה אלא כשפירש היא זילו איטמרו וכתבו לי', או שפירש להם לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי', דודאי מדפירש להן אחד משתי לשונות הללו ש"מ לא נתכוון להקנותו, אלא הברחה בעלמ' הוא עושה, ואע"פ שלא כתבו זה הלשון בשטר, אלא כתבו השטר סתם ומעידין בפה כי כך צוה לנו הויא טמירתא ובטלה, ואיכא בינייהו סתמא, אין פירושו שלא אמר להן דבר, שאם לא אמר להן דבר אין לך מתנה כשרה ממנה כדפרישית, אלא הכין פירושי', כל המקומות שאינן לא מקום סתר ולא רחובות ושווקים קורא סתמא, וזה יש בין שתי הלשונות, למ"ד זילו איטמרו וכתובו לי', סבר דוקא כי אמר להו איטמרו הויא מתנה טמירתא, אבל אם אמר להן כתבוה בתוך בתיכם או לפני פתח ביתכם ואל תכתבוה בשוקא, אין זו טמירתא, שאע"פ שמנעם מן השווקים לא מנעם מפתח ביתם או בסימטא או בצדי רה"ר, ויש לומר לא רצה זה האדם לפרסם ברבים שהוא עשיר ונותן מתנות, אבל מ"מ לא בעבור עול ומרמה ובהברחה הוא עושה שא"כ לא היה מרשה אותם לעשות לפני פתח ביתם שיכולין בני אדם לראותו, אלא הי' אומר להם לעשות בהחבא, ולישנא בתרא סבר כיון שאמר להן לא תיתבו בשוקא ובבריאתא, אע"פ שהרשה אותם לכתוב לפני ביתם, יש לומר שלהבריח נכסיו מתכוין, ולא גמר להקנותו בכל לב, אבל אם לא אמר להן איטמרו ולא לא תיתבו בשוקא אין לך מתנה טובה הימנה.
<h2>דף מא.</h2>
איבעיא להו סתמא מאי. רבי' שמואל זצוק"ל פירש דאסתמא דלעיל דאיכא בין תרי לישנא דרב יוסף קא מבעיא להו, ואינו נ"ל שאילו כן הי"ל לומר מאי הוה עלה דסתמא, השתא דקאמר סתמא מאי משמע דאכתי לא איירי בי', וכך הקשה גם רבינו יצחק זצוק"ל והעמידה (בגמרא) [בתימא]. ונ"ל דהכין פירושיה, כגון שיצא שטר מתנה לפנינו כתב סתם, שאין בו לא כתבוה וחתמוה בשוקא ולא איטמרו וכתובו לי', והעדים אינן לפנינו שנשאל אותם היאך הי' המעשה כגון שמתו או שהלכו למדינת הים, רבינא אמר לא חיישי' למתנה טמירתא, ואע"פ שאם הנותן צוה להם בסתם לכתוב לו שטר מתנה, כיון שלא אמר להם אחד מאותן שתי הלשונות הויא מתנה גמורה כדפרישית, והסופר שהוא מלומד בשטרות יש לו לכתוב ואמר לן כתבוה וחתמוה בשוקא, ואע"ג דלא אמר ליה הכי, כיון שלא ראה שום עול במתנתו יש לו לכתוב השטר כתיקנו ככל שופרא דשטרא, ואע"פ שאין הנותן יודע לבאר לו כל כך, והכא מדלא כתב ביה הכי, יש לומר דמתנה טמירתא הות, אפ"ה לא חיישי', אלא אמרי' טעה הסופר ולא כתבו, ולא בכוונה עשה כדי להראות שהיא טמירתא, ודמי נמי למאי דאמרי' אחריות טעות סופר היא, ורב אשי סבר כיון שבכל שטר מתנה דרכן של סופרים לכתוב כתבוה וחתמוה בשוקא, והכא לא כתבו הכי, יש לומר משום דראו דהוה מתנה טמירתא הוא דכתבו לה בסתמא כי היכי דלא ליקני בה, ולא דמיא לאחריות דאמרי' טעות סופר היא, דהתם משום דאמרי' לא יהיב איניש זוזי בכדי, אבל הכא דלא יהיב זוזי חיישי'.
פיסקא כל חזקה שאין עמה טענה כו'. כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. נ"ל שאם אמר תחלה שלא אמר לי אדם דבר, וכשראה שהי' מתחייב בדין אמר אתה מכרתה לי ושטרא הוה לי ואירכס, נאמן הוא, דדוקא אנן לא פתחינן לי', אבל אי טעין איהו נאמן, ולא אמרי' שלא יהא נאמן מפני שלא טען כך מתחלה, שהוא הי' סבור לנצח בכך, וכשראה שהוא מתחייב חזר וטען אותה, ולא ייקרא זה חוזר וטוען, שהרי אינו מכחיש טענתו הראשונה ואינה צריך אפילו ליתן בה אמתלא, אבל ודאי אם יצא מב"ד וחזר וטען כך אינו נאמן דאימור טענאתא אלפוה, ורבי' יצחק זצוק"ל כ' שכיון שלא טען כך מתחלה אינו יכול לחזור עכשיו ולטעון אותה, ואינו נראה לי.
<h2>דף מא:</h2>
לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדי'. פי' שאף רב חסד' דאמר [לעיל ל"א ע"ב] בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי, מודה בהא, דאימת לא מהימני כשמעידות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה אבל אם העידו שתי הכתות על אדם אחד, כגון שכת אחת אמרה בפנינו הלוה ראובן לשמעון מנה בא' בניסן, ואחת אומרת בפנינו הלוה לו מנה בשני בניסן, כדי שלא יהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטלה, או שאמרה כת שניי' ובפנינו הודה לו באותו מנה, מוציאין מנה על פיהם, דממ"נ כת אחת כשרה היא.
ועל מה נחלקו על כת אחת. פי' יש לומר דב"ש מודים באחד אומר מנה שחור וא' אמר מנה לבן, או אחד אומר בדייטי העליונה ואחד אומר בדייטי התחתונה, אע"פ ששניהן מכחישין זא"ז עדותן קיימת, כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"ב], שאע"פ שבדיני נפשות בטלה שאם אמר אחד בסייף הרגו וא' אומר בארירן הרגו עדותן בטלה, בדיני ממונות קיימת, כדאמרי' עדות מוכחשת בדיני נפשות כשרה בדיני ממונות, אבל הכא אמרו ב"ש נחלקה עדותן, משום דדמי לאחד אומר חבית של יין הפקיד ראובן אצל שמעון ואחד אומר חבית של שמן היתה, דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא דעדותן בטלה, וטעמא דמילתא משום דבמנה שחור ומנה לבן, או דייטי עליונה ותחתונה, אין ב"ד חוקרין אותן על כך, דכיון שמעידין שראובן הלוה לשמעון מנה עדותן קיימת, ואין לב"ד לחקור אם הי' שחור או לבן או בדייטי עליונה או בתחתונה, הילכך אע"פ שהכחישו עצמן בדבר זה לא קרינן לי' עד חמס, דאמרי' חד מינייהו לא כיון יפה בראייתו, ונראה לו כך ולא הי' כך, ומחזיקין שניהם בכשרין כיון שהעדות לא היתה תלוי' באותה הראי', ולא דמי לעדות נפשות שבית דין חוקרין אותן על כך, כדתנן [שם מ' ע"א] כל המרבה בבדיקות ה"ז משובח, והילכך יש להם לכוון ראייתם בכל דבר שיהיו שניהם שוין, מפני שב"ד עתידין לחוקרן על כך, והילכך אם הכחישו זא"ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה, אבל בחבית צריכין הן להעיד ממה היתה מלאה, שאם יעידו כי ראובן הפקיד חבית מלאה ביד שמעון אין זו עדות, מפני שבית דין חוקרין אותן ממה היתה מלאה, והן צריכין לומר או יין או שמן, והילכך אם זה אומר יין וזה אומר שמן נחלקה עדותן כיון שלא כיוונו ראייתם בדבר שעיקר העדות תלוי' בו ולא אמרי' שישלם לו חבית של יין מתוך של שמן, והכא נמי אם יעידו שראובן הלוה לשמעון בפנינו, אינו כלום, עד שיעידו כמה הלוה לו, והילכך אם זה אומר מנה וזה אומר מאתים, כיון שבעיקר ראיית העדות מכחישין זא"ז נחלקה עדותן, וב"ה סברי לא דמי לחבית של יין ושל שמן, דהתם ליכא למימר שניהן מודים ביין, שמי שאומר שמן אינו מודה ביין, אבל הכא מי שאומר מאתים מודה במנה והילכך כיון ששניהם מודים המנה עדותן קיימת באותו מנה. ורבי' יצחק זצוק"ל כתב ותימא לי היכי מצינן למימר בכת אחת אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה, והא ממ"נ מכחישין זא"ז במנה, והיאך מצטרפין במנה אחר להוציאו על פיהן, והלא אחד מהן פסול שהעיד שקר, והו"ל כב' כתי עדים המכחישות זא"ז ובא אחד מכת זו ואחד מכת זו שאין מצטרפין לדברי הכל, אלא נ"ל משום דלא חשבי' הכחשה בעד אחד, דכשם שאין תורת הזמה בכך, כך אין תורת הכחשה בכך, דכיון דאין כאן עדות שלימה, כאילו לא העיד כלום דמי וכן עיקר. ואינו נראה לי תירוצו כלל, שכיון ששניהן הכחישו זא"ז בפני ב"ד, וב"ד רואין בבירור שאחד מהן עדות שקר העיד ועבר על לא תענה ברעך עד שקר והו"ל רשע האיך יקבלו עדותן בעדות אחרת, א[י]לו באו שני עדים והעידו על אחד כי הוא רשע או גזלן או חשוד על השבועה או חשוד להעיד עדות שקר אין מקבלין עדותו, והכא שרואין ב"ד בבירור כי אחד מהן העיד עדות שקר יקבלו עדותן, לא תהא שמיעה גדולה מראיי', א"ו הדבר ברור כשמש שכמו שבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אינן מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד מכאן ולהבא מפני שאחד מהן פסול, כך אלה השנים שהכחישו זא"ז פסולין להעיד מכאן ולהבא, מפני שאחד פסול בבירור, ולהצטרף אחד מהן עם אחר בעדות אחרת הויא פלוגתא דרב חסדא ורב הונא, מפני שבעדות זו יש כאן ספק פסול עדות, ורב הונא דמכשר בב' כתי עדים מכשר נמי בהא, ורב חסדא דפסל התם פסיל נמי בהא, דמה לי ספק שניהם פסולין מה לי ספק אחד מהן פסול, ומאי דקשיא לי' למר כיון שפסולין לעדות אחרת אמאי כשרין באותה עדות, התירוץ הוא כפי מה שתירצתי במה"ק שחילוק יש בין מכאן ולהבא ובין באותה העדות, ועיין שם, ואי קשיא היכי מצינן למימר בעדות אחת שנתפוש מקצת עדות הנאמנת ומניחין מקצת המוכחשת, וא"כ נקשה מינ' לרבא דפליג לעיל [ל"א ע"ב] על רב נחמן ואמר הנ"מ לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא, אלמא כיון דהוכחשו באכילה הוכחשו נמי על אבהתא, ורב נחמן סבר מניחין מקצת עדות המוכחשת ותופשין את מקצת עדות הנאמנת, והכא נמי מניחין את המנה המוכחש ומאמינין אותו במנה האחר שלא הוכחש, תשובה, גם רבא מודה בזה, דהתם אין אחר שיעזרנו באבהתא, הילכך אמרי' כיון דאיתכחיש באכילה בטלה נמי (גם) באבהתא, אבל הכא דמי שמכחישו במנה אחד עוזרו במנה שני, עדותו קיימת באותו מנה שני, כיון דאית עליה תרי סהדי, וכן נמי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אילו אייתי ראובן חד סהדי דאסהיד דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה וחד סהדא דאסהיד אין דאבהתא היא אבל לא אכלה איהו שני חזקה כי אם שמעון הות קיימא ארעא לראובן דאית לי' תרי סהדי דאבהתיה היא, ואע"ג דחד איתכחיש באכילה, כיון שמודה לו באבהתא הות עדותן קיימת.
א"ל אית לך סהדי דדר בי' ההוא גברא אפי' חד יומא. אי קשיא ומאי צריכינן לסהדי, ליהוי מהימן איהו למימר דדר בי' חד יומא, ע"י מיגו דאיבעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה, תשובה, אי הוה סגי לי' בהאי בלחוד הוה אמרי' מיגו, אלא אכתי צריך לטענת ב"ד שרוצים לטעון דודאי ההוא פלוני זבנה מיני', ואין ב"ד טוענין אלא בדבר ברור ולא בדבר הבא ע"י מיגו, ותרי לא עבדי' לי', מיגו וטענת ב"ד, הילכך אי אית לי' סהדי דדר בי' אפי' חד יומא טעני' לי', ואי לא לא טעני' לי', וה"ה נמי אם יש לו שטר היאך קנאה מההוא פלו', אין אנו צריכין לעדים דדר בי' חד יומא, שכיון שברור לן שזה לקחה מאותו פלוני טוענין בעבורו דההוא פלוני זבנה מהאי מערער.
<h2>דף מב.</h2>
הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחו'. כתב רבינו יצחק זצוק"ל אינהו לא אמור אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין, דהא מתני' היא ע"י עדים גוב' מנכסים בני חורין, ונפלאתי מאוד על דבריו, אטו מתני' מיתמי קתני, לעולם אינה גובה אלא מני', אבל מיתמי לא.
אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים. קשיא לי טובא דמהכא מוכח דמחזיקין בנכסי קטן, ואינו יכול לומר כשיגדיל מפני שהייתי קטן ולא הייתי יודע בעניני אבא לא מחיתי, והכי משמע נמי ממתני' דלקמן, דתני האפוטרופסין אין להן חזקה דמשמע דוקא אפוטרופסין אין להם חזקה בנכסי היתומים משום דידיעא מילת' דבאפוטרופסות אתי לידיה הא אחר דלא ידיע מילתא דבאפוטרופסות אתי לידי', אית לי' חזקה בנכסי יתומים, ובפ' המפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] אמרי' ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב בנכסי קטן, דמשמע הא רחוק מורידין, אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, והכא היכי אמרינן דמחזיקין, ואין לחלק ולומר דדוקא כשהתחיל להחזיק בעודו קטן לא הויא חזקה, אבל אם התחיל להחזיק בפני האב וגמר בחיי הבן הויא חזקה, שאין טעם לדברים הללו שהאב לא הי' לו למחות מפני שלא החזיק שלש שנים בפניו, והבן מפני שלא ידע, א"כ למה תהי' חזקה, ונראה לי לתרץ דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטן, והאי דאמרי' הכא בפני הבן שתים, כגון שהי' הבן גדול, ואע"ג דאמרי' בפ' שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] ובפ"ב דכתובות [י"ח ע"א] דכל גדול במילי דאביו קטן הוא, הנ"מ בטענות דעלמא, כגון שטוען מנה לאבא בידך, אבל שהניח לו אביו יודע הוא יפה, כיון שהוא גדול, שא"כ אין לך חזקה בעולם, שסתם הקרקעות ירושה הן לו ולא מקנת כספו, ומתני' דתני האפוטרופסין, דמשמע הא אחר יש לו חזקה עלה בדעתי דלא גרסינן לי', דבגמרא לא מפרש בה מידי, והוה ליה לתלמודא למיהוי עלה פשיטא, כדדייק בכולהו, (וכדשני) [ובירושלמי] נמי לא מפרשי לה, אלא משום דכתיב בכולהו סיפרי, אית לן לפרושי דלאו בניכסי יתומים קאמר, אלא כגון שהלך ראובן למדינת הים ומינה שמעון אפיטרופא על כל נכסיו, דהאי נמי מיקרי אפיטרופוס, כדתנן בנדרים [ע"ב ע"ב] האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מיכן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה כו', ואי קשיא אמאי מידחקי' למשמע מרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן, אטו לא ידעי' מכמה מתני' ומכמה מתניית' דמוקמי' אפיטרופא ליתמי, ואי אמרת ההוא אפיטרופוס איכא לאוקומי כגון שמינהו אבי יתומים, אבל בית דין לא שמענו שמורידין אפוטרופא על היתומים אי לאו רב הונא דשמעי' לה מיני', והא תנן בגיטין [נ"ב ע"א] אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו בית דין לא ישבע, תשובה אי לאו רב הונא הוה אמרי' דמורידין אפוטרופוס על היתומים בין קרוב בין רחוק, ולא חיישי' שמא יחזיק, מפני שהדבר ידוע שבאפוטרופסות באו לידו, ולא חיישי' שמא ישכח הדבר, ולעולם מחזיקין בנכסי קטן, אבל השתא דאמר רב הונא דאין מורידין קרוב, דחיישי' שמא ישכח הדבר ויחזיק בהן מחמת ירושה, ולרחוק לא חייש, ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואע"פ שאין ידוע שבאפוטרופסות באו לידו.
כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם. מה שכתבתי במה"ק שאם הי' רוצה הי' מתרץ לו כי תניא ההוא בלוקח בלא שטר דלית לי' קלא, אינו נראה לי דשאני דין לוקח דיהיב זוזי מבעל הקרקע, דודאי גבי בעל הקרקע אמרי' וכולן בשטר אבל בעדים לא, מפני שהוא בעל הקרקע והוא בוטח על שלו וסומך בלבו שבכל שעה שארצה אתבענו בדין ויתנו לי הקרקע והפירות ואינו חוקר אצל בני אדם שאכלו שדותיו, הילכך בשטר דאית לי' קלא הויא חזקה ובעדים לא, אבל לוקח דיהיב זוזי דרכו לחקור, כדאמר רב במוכר שדהו בעדים, והאי נמי לוקח הוא, והילכך אם בעל הקרקע מכרו בעדים אין לך מחאה גדולה מזו, והי' לו לחקור ולידע ולהיזהר בשטרו ואם לא חקר איהו הוא דאפסיד אנפשי'.
<h2>דף מב:</h2>
(פיסקא) אבוה דשמואל תני שותף אין לו חזקה וכ"ש אומן. פי' שותף דלא הוה שייך אלא בפלגא, והשתא מחזיק בכולי' אמרי' דלא הויא חזקה משום דהוה שייך בפלגא, אומן דשייך בכולי', דהא כל הכלי נתנו לי לתקנו לא כ"ש דלא הויא חזקה, כיון שבאומנות בא לידו.
השותפין מחזיקין זה לזה. פי' כשני נכריים חשבי' להו, והילכך מחזיקין זה על זה.
ומעידין זע"ז. פי' באותה עדות מיירי שמגיע הנאה לו ולחבירו, כגון שיצא עלי' ערער כי ממנו נגזלה או מכרתם אותה לי ומביא עדים בדבר, וראובן השותף מעיד הוא ואחר על אותם העדים כי הם גזלנין ופסולין לעדות ומבטל עדותם, וקאמר שמואל דאע"ג דלעצמו אינו נאמן, על חבירו נאמן והוא מפסיד חלקו בעדותם וחברו אינו מפסיד, דלגבי חבירו הן פסולין ולגבי דידי' הן כשרין, שלא כל הימנו לפוסלם. ואקשי' לי' ואמאי נוגעין בעדותן הן, אע"ג דלגבי קרוב פלגינן סהדותא, ואמרי' אע"ג דלגבי קרוב לא מהימן לגבי רחוק מהימן, לגבי דידי' דהוא נוגע בעדות ומכוין להנאתו, כי היכי דלדידי' לא מהימנינן לי', לחברי' נמי לא מהימנינן דכל מאי דמסהיד להנאתו מכוין, כגון שמעון אחיו של ראובן שקנה שדה בשותפות עם לוי אינש דעלמא, ובא יהודא ומערער ומביא שני עדים ששמעון ולוי מכרו לו זה השדה, ובא ראובן ואחר והעידו על עדי יהודא כי הם גזלנים ועדותן בטלה, על שמעון אחיו אינו נאמן להעיד ומקבלין עדי'. אבל על לוי נאמן, ופלגי' סהדותי' דראובן ומהימנינן לי' על לוי אע"ג דלא מהימנינן לי' על שמעון, התם משום דלא הוי נוגע, שלא ייקרא נוגע אלא כשמתכוין להנאתו אבל בעבור קרובו גזירת מלך היא שלא נאמיננו, ואנו מאמינין אותו על הרחוק אבל כשמעיד על עצמו ועל אחר, כמו שלעצמו אינו נאמן גם על האחר אינו נאמן, שכל מה שאמר מפני שנתכוין להנאתו ואין אנו מאמינין אותו אף על הרחוק, ודוקא כשמגיע לו הנאה אינו נאמן, שיצא הערער על כל השדה, אבל אם המערער אומר כי שמעון שותפו מכר לו חלקו, או בעל חובו יבא לטרוף חלקו בחובו, ומעיד ראובן לפסול עדיו, נאמן הוא שכיון שאינו נפסד הוא בערעורו של זה לא הוי נוגע, ולא אמרי' כיון דשותפי' הוה, דילמא שום דינא אית לי' עילוי', ומש"ה בעי דתיקום ארעא קמי' דליגבי מינה, דלכולי האי לא חיישי'.
ונעשין שומרי שכר זה לזה. כשני נכרים דעלמא דאמרי חד לחברי' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר, ולא אמרי' כיון דשותפים נינהו אגב דנטר דידי' נטר נמי דחברי' ואין בדעתו בעבור שכר, שאף אם לא ישמור חבירו למחר, הוא ישמור, מפני שיש לו חלק בו, ונמצא שאין שמירתו בשכר אלא בנדיבות לב כשומר חנם, ולא יתחייב בגניבה ואבידה, קמ"ל.
השותפין כו'. לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע. פי' להכי קרי לי' כיורד ברשות, שאילו הי' כיורד שלא ברשות, אע"פ שהיא שדה העשוי' ליטע אין לו חלק בפירות, אלא אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ואי אמר נוטע נמתין עד שיגמר הפרי ונחלוק הפירות, אין בעל השדה שומע לו, אלא נותן לו כפי מה שהי' נותן לשאר פועלין ומסלקו, והכא שקיל מיני' פלגא בפירי ואינו יכול לסלקו בדמים, דהו"ל כדין אריס שיורד ברשות וחולק עמו בפירות, והפירות הגמורין הוא קורא שבח המגיע לכתפים, ועוד לכך קורא אותו כיורד ברשות, כדי שלא לחלק בין שדה שאינה עשוי' ליטע לשדה העשוי' ליטע, שהיורד ברשות דינו שוה בכל שדה בין עשוי' ליטע בין אין עשוי' ליטע לחלוק עמו הפירות כיון שברשות הורידו.
<h2>דף מג.</h2>
הב"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו כו'. פי' אחרי שיצא עלי' ערעור שהי' הוא נוגע בעדות כתב לי' הכי והאי אתא לאשמעי' דלא אמרי' קנוניא קא עביד בהדי חברי' ולעולם נוגע הוא.
ואם איתא לסלקו בי תרי נפשייהו ולדיינו. קשיא לי אמאי לא אמר ולסהדו אלא אמר ולדיינו. ועלה בדעתי לומר דוקא לדון מועיל הסילוק אבל להעיד לא, מפני שהדין הוא מכאן ולהבא, אבל העדות הוא על מה שראו מקודם לכן, שרוצים להעיד כי זה גנבו, ובשעת הראי' היו נוגעים בעדותם מפני חלקם, ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שסילקו עצמם, אפ"ה בעי' ראייה והגדה בכשרות, וכיון שבעת הראי' היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן. ואין לומר והלא לבני העיר רחוקים הם ולמה היית פוסלם בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותן וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר, הא לאו מילתא היא שכיון שבעת ראייתם עדיין לא סילקו עצמם נמצא שהעדות שראו ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה ר' לא אמר אתפלגין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנא אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ר' מנא לא מפרש ר' אבון מפרש, ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ר"ש בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה, אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים רבי יעקב בר אחא אמר אתפלגון ר' חנינא חבריהון דרבנן ורבנן חד אמר יאות אמר ר' אלעזר וחרנא אמר לא אמר ר' אלעזר יאות מאן דמר יאות אמר ר' אלעזר נעשית כעדות אחת ובהתראה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומאן דמר לא אמר ר' אלעזר יאות נעשית כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה, למדנו מכאן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, וקי"ל [לקמן קכ"ט ע"ב] דהלכה כר' יוחנן, הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מכאן ואילך, אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא, מפני שבטלה אותה ראיה, ומאי דאמרן דשותפין מעידין זע"ז ע"י סילוק, כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמני', אח"כ ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כר"ש בן לקיש, דאמרינן בשילהי פ' כיצד העדים נעשין זוממין [מכות ז' ע"א] אילפא וטובי' קריבי' דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא ואי ליתי' ללוה לאו בתר ערבא אזלי, ויש לדקדק מכאן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון דאי לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא, שמה שמחייב את הלוה כאלו הי' מחייב את הערב דומה, והקרוב אינו נאמן לא לזכות ולא לחייב, אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמעון וללוי, ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו, והיו קרובים לשמעון ולא היו קרובים ללוי אע"פ ששמעון אינו משלם על פיהן החמשים שלו, לוי משלם החמשים שלו על פיהן, משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמעון ולא שמעון בסהדותא דלוי כלל וכך מצינו דרבא נמי ס"ל כריש לקיש, דאמרי' בפ' קמא דסנהדרין [ט' ע"ב] אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להורגו אבל לא להרגה, הנה אע"פ שבראיי' אחת ראה אשתו ואחר שניאפו, לא אמרינן כמו שבטלה אצל אשתו כך תהי' בטלה אצל האחר, אלא הוא נאמן להעיד עליו, ולא דמי הקרוב לעצמו, שכשמעיד על הקרוב ועל האחר פלגינן דיבוריה, ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן, אבל אם העיד על עצמו ועל אחר, כגון השותפין שמעידין זה ע"ז כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חבירו אינו נאמן, כדאקשי' מעידין זה ע"ז אמאי נוגעין בעדותן הן, ומוקי לה כשסילק עצמו שלא יהא נוגע, וכיון שמצאנו דלא סבירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין, ולא גרסי' ולדיינו אלא וליסהדו ודייקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמר תלתא.
ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר. פי' אלמא גם בדבר של ממון אינו מועיל הסילוק.
ה"ג ותיסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי אלא הכא נמי בס"ת ואמאי קרי להו עניים דכולן עניים הן אצל ס"ת. פי' המתרץ אומר לו כן, שאין להעמיד ברייתא בממון ממש, שלמה יחשדו הדיינים בעבור העניים, אלא בע"כ בס"ת מיירי, כך נראית לי הגירסא יפה.
<h2>דף מד:</h2>
לא צריכי דאמרי עדים ידעי' ליה בפלניא דלא הו"ל ארעא מעלמא. מכאן וממאי דאמרינן בהלכה קמייתא דפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] וניקנינהו ניהלי' אגב ארעא ומהדר דליכא ארעא, מוכיח שמה שאנו כותבין בשטרות לכל אדם אגב ארבע אמות קרקע ומפרשי להו שאין לך אדם בישראל שאין לו ד' אמות בא"י או בארבע אמות של קבר, אינו כלום, ושופרא דשטרא בעלמא הוא, אבל אם הי' דבר הצריך לקנותו אגב קרקע הי' קנינו בטל.
פיסקא במכיר בה שהיא בת חמורו. פי' ואפי' באחריות אם מכרה מעיד לו עלי', ומדסיפא במכיר בה רישא נמי במכיר בה שהיא שלו, וליכא לאוקומה באחריות, דא"כ לא הוי נוגע, דכיון דמכיר בה שהיא שלו תו לא מצי מיהדר עילוי', ולפני בעל חובו נמי אינו מעמידה, כיון דמכרה לו באחריות, ומוקי לה שמכרה לו שלא באחריות, ואז יש לחוש שמעמידה בפני בעל חובו, ושמואל דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דוקא קאמר, ולאו משום רבותא נקטיה, ודוקא בערער דגזלנותא אינו מעיד, אבל ערער דמכירה או דבעל חוב מעיד, דהא מצי בעל חובו למיטרף מינייהו.
<h2>דף מה.</h2>
פיסקא אומן אין לו חזקה. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. פי' לקמן בגמרא מוכיח דלרבה לא שני לי' בין ראה ללא ראה, אלא בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים, וטעמי' דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה, כגון דידיע מילתא שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי, אז אינו נאמן לומר לקוח היא בידי, אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו אע"פ שהוא אומן לתקן כלים, הו"ל באותו כלי כשאר כל אדם ונאמן לומר לקוח היא בידי. וקא דייק רבה הא מילתא מדתני האומנין והשותפין והאריסין כדפריש רבי' יוסף בן מיג"ש זצוק"ל מה שותפין ואריסין דידיעא מילתא דבההיא ארעא הוא שותף ואריס בהדיה אף אומן נמי דידיעא מילתא דבההוא כלי הוא אומן, הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו, לא מבעי' אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו ואינו יכול לטעון לקוח הוא בידי, שהרי יש עדים שע"י אומנות בא לידו, אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא החזרתיו לך, כיון שמסר לו בעדים, ואע"ג דאיכא מיגו דנאנסו, דקסבר רבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, וכאילו התנה עמו מתחלה שלא יוכל לכפור לו את שלו, לא בטענת החזרתיו לך ולא בטענת לקוח הוא בידי, כי אם בטענת נאנסו שהאמינתו תורה, כדפרישית במה"ק אבל אם מסרו לו שלא בעדים, לא מבעיא אם לא ראה הכלי בידו, שיכול לטעון לו כל טענה שהוא רוצה, בין לקוח הוא בידי בין אין לך בידי כלום בין החזרתיו לך, אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים אותו שהוא שלו, שבטלו שתי הטענות, אפ"ה יכול הוא לטעון לקוח הוא בידי כדין כל אדם, ולא אמרי' שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן לתקן כלים אלא כיון שלא הוחזק אומן באותו כלי דינו כשאר כל אדם, זו היא סברתו של רבה. ונראה לי דל"ג מתוך שיכול לומר להד"מ, שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו, ולקמן מוכח דרבה אמר אע"ג דראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו, ואפ"ה הוא נאמן לומר לקוח הוא בידי כדין כל אדם, אלא ה"ג בלחוד, אבל מסר לו שלא בעדים כי אמר לקוח הוא בידי מהימן, ומשום דבאתקפתא דאביי גרסי' מתוך אישתבוש וכתבי לי' נמי במילתי' דרבה, ור' יוסף בן מיג"ש גריס לי' ומפרש הכי, מתוך שיכול לומר להד"ם, כלומר, לא נתת לי כלום בדלא ראה, אי נמי לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה בדראה, כשטוען עכשיו ואמר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן, ואינו נראה לי פתרון זה כלל, שמי הביאו להודות לו שבאומנות בא לידו מתחלה ויצטרך למיגו ולא יאמר כי מתחלה בא לידי בתורת מקח ולא בעסק אומנות, ורבי' שמואל זצוק"ל כתב מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו והוא מסר לי, כי אמר לי' נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מגו, וגם זה אין בו מתום, דאי הוה טעין שאחר מסרו לי אמאי הוה נאמן טפי מאתה מסרתו לי, אין טעם הדבר אלא משום דכיון דמסר לו שלא בעדים כאחר דמי, ואחר הוא נאמן בלא מיגו, והנכון בעיני דל"ג לי', ואביי לא שאני ליה בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים אלא בין ראה ללא ראה, שאם ראה הכלי בידו בעדים המכירים שהוא שלו, שלא יוכל לכפור אין לך בידי כלום, אע"פ שאין לו עדים שמסר לו בענין אומנות אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן, שכיון שהוא ידוע לעולם שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח ולא בעי' שיהא ידוע אומן באותו כלי דומיא דאריסין ושותפין כדבעי רבה, ואם לא ראה הכלי בידו, אעפ"י שיש לו עדים שמסרו לו בתורת אומנות, נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר החזרתי לך, שהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים, נמצא דפליגי רבה ואביי בלא ראה ואיכא עדי מסירה, דלרבה לא מהימן דליכא מיגו דקסבר צריך להחזיר לו בעדים ולאביי נאמן דאיכא מיגו, ואותבי' אביי לרבה ואמר לי' הדרי בי, שאין צריך לפורעו בעדים, והושוו שניהם לומר שהוא נאמן בין בהחזרתיו לך בין בלקוח הוא בידי, נשארה חלוקתם בראה וליכא עדי מסירה, דלאביי לא מהימן ולרבה מהימן, ואותביה רב נחמן לרבה מדיוקא דמתני' ואיתוקם בתיובתא ובטלו שני דברי רבה ונתקיימו דברי אביי בתרווייהו.
<h2>דף מו.</h2>
כ' רבי' יצחק מפאס זצוק"ל והאי דאמרי' דלית לי' חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, הנ"מ היכי דראה אותם בידו כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום, אבל אי לא ראה אע"ג דמסרי' ניהלי' בסהדי מיגו דאי בעי למימ' אהדרתי' ניהלך מהימן כי אמר זבינתי' ניהלי מהימן כו', וכתב הדין סברא דרבואתא ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית לי' מיגו דאיתותב וסלקא לי' בתיובתא ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' ביה מיגו, הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכי דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתי' ניהלי לא מהימן, והאי דאמרי' ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתי' ניהלי מהימן, אלא דאי אמר לא אפקינא לי' לא אמרי' לי' אפקי' דלחזיוה ולהכי תניא ראה, וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר והיא ההלכ' והמשפט הנוהגת בישראל, וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים, והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי ב"ש וחייב מיתה, דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים דוקא והוא דראה, דליכא שום מיגו, אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו, ליכא מאן דאמר דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים, ברם רבה הוה אמר דלא מהימן, משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים, והדר בי' ואמר דאינו צריך להחזיר לו בעדים, וכיון דאיכא מיגו נאמן.
אפקוה דלחזיוה אמר לא מפקינא לי'. פי' זה רוצה שיוציאנה ורוצה להעמיד עליו עדים המכירין אותה שהיא שלו, ששוב לא יוכל לכופרה, ואחרי כן אם תהי' שום טענה ביניהן על הקיצותא, לא יהא נאמן הוא במיגו שהי' יכול לכופרה יכול לטעון עד כדי דמיה, וזה אמר לא מפיקנא לה עד שתפרעני כל מה שאני תובע ממך, שאם תטענני בדין אז אוציאנה ואהי' נאמן במה שאני תובעך ע"י מיגו, ומכאן מוכיח שאם הי' מוציאנה והי' מעמיד עליו עדים, ואח"כ באים לטעון על הקיצותא, אין לו מיגו לומר מה לי לשקר, אם הי' רוצה לא הי' מוציאה והי' יכול לכופרה, עכשיו שהוציאה ואמר כך וכך אתה חייב לי בה יהא נאמן ע"י מיגו, שאין מיגו אלא כשטוענין בב"ד, אם אז יכול לכופרה ומודה בה ואמר כך וכך אתה חייב לי בההוא נאמן ע"י מיגו, אבל אם הראה לו בפני עדים קודם לבית דין, וכשבא לבית דין טוען כך וכך אתה חייב לי בה שוב אין לו מיגו, וצריך להביא ראי' לדבריו, אבל אם הודה לו קודם בואו לב"ד, עדיין יש לו מיגו, שאם רוצה יכול הוא לומר לו השטיתי בך ואין לך בידי כלום אך אם אמר לעדים אתה עדי.
<h2>דף מו:</h2>
(עריס) [אריס] אין לו חזקה. ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והיא דאית לי' ארעא אחריתי. פי' אי אית לי' ארעא אחריתי כשיעור חובו לא הוי נוגע, ולא חיישי' דילמא נפקי עלי' בעלי חובות אחריני, דמספיקא לא מרע נפשי', ואי קשיא כיון דאמרי' דמספיקא לא מרע נפשי', א"כ לוקח ראשון כשמעיד ללוקח שני אמאי בעינן והוא דאית לי' ארעא אחריתי, בלא ארעא אחריתי יהא נאמן, דהא לא ידע דליתו בעלי חוב דמוכר וליטרפו לדילי', ומספיקא לא מרע נפשי', תשובה לא דמי לוקח למלוה וערב, דמלוה וערב כל עיקר שיעבודייהו לא הוי אלא כנגד מעותיהן, והילכך אי אית לי' ארעא אחריתי כשיעור מעותיהן מעידין, ומספיקא דילמא איכא עלי' חובות אחריני לא מרעי נפשייהו, אבל לוקח מכי זבנה לארעא מיני', אדעתא דהאי ארעא דזבין ללוקח שני זבנה, ועלה הוה סמיך דאי נפקי עלי' בעלי חובין שיאמר להן הנחתי לך מקום לגבות, או אם תימצא שאינה שלו שיחזור ויטרוף אותה, וכיון שכל הסמך והבטחון שלו הוא עלי', אם יראה שיקחו אותה מיד לוקח שני נוגע בעדותו הוא, ואפילו מספיקא מרע נפשי' כיון שרואה שבטחונו אבד, הילכך בעינן דתיהוי לי' ארעא אחריתי שיכול לבטוח עלי'.
<h2>דף מז.</h2>
דניחא לי' דליהוו תרווייהו כי היכי דלכי אתי בעל חוב ממאן דבעי מינייהו שקיל. מה שפיר' רבינו שמואל זצוק"ל דהויין חדא זיבורא וחדא בינונית וגבי בע"ח ממאן דבעי, וכן כתב גם רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו גבי מלוה מעיד ללוה, והוא דאית לי' ארעא אחריתי אפי' היא זיבורית ומה שמעיד עלי' היא בינונית, לא אמרי' נוגע בעדות היא כי היכי דליגבי מבינונית, דמשום האי לא נחשדו ישראל להעיד עדות שקר. ואינו נראה לי כלל, דאי אית לי' בינונית וזיבורית ללוה לא מצי בעל חוב למיגבי אלא מזיבורית ולא מבינונית, דהכי אמרי' בפירקא קמא דב"ק [ז' ע"ב] בעא מני' רב שמואל בר אבא מאקרוניא מר' אבא כשהן שמין בשלו הן שמין כו', ופשט לי' ר' אבא רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין ואותבי' רב שמואל לר' אבא ממאי דתניא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית כו' עד בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית, ואי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו עידית וידחה בעל חוב אצל זיבורית, ואהדר לי' ר' אבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית בשעת הלוואה ומכרה וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית ומכרה, ומסיק תלמודא ה"נ מסתברא מדתניא אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית, קשיין אהדדי, אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה וכאן שלא היתה לו עידית ומכרה, וכיון דר' אבא פשט לי' הכי וליכא מאן דפליג עלי', ורב חסדא נמי ס"ל הכי שמע מינה דהכי הויא הלכתא, ואע"ג דדחינן לבסוף לא אידי ואידי דלא היתה לו עידית ומכרה כו', וגם רבינא אמר בדעולא קמיפלגי, דאמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלא מה טעם אמרו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מר אית לי' תקנתא דעולא ומר לית לי' תקנתא דעולא, ופתרון דברי רבינא הוי הכי דלכ"ע בשל עולם הן שמין ומאן דאמר בבינונית אית לי' תקנתא דעולא והילכך שקיל בינונית ואע"ג דלגבי דידי' הויא עידית משום דבשל עולם הן שמין, ומאן דאמר בזיבורית לית לי' תקנתא דעולא, אלא גבי מזיבורית כדין תורה ולאו משום דנעשית בינונית אצלו עידית. ואתא השתא רבינא דפליג על ר' אבא ועל רב חסדא, לאו למימר דלמפלג עלייהו קא אתי, אלא אתא לדחויי להאי ה"נ מסתברא דבעינן לדיוקי מפלוגתא דהנך מתנייתא ולמיפשט מינייהו דבשלו הן שמין, ואתא רבינא לדחויי דמהכא לא מצית למיפשט הכי, דאיכא לאוקומינהו דסבירא להו בשל עולם הן שמין אבל לעולם לא פליג עלייהו, דא"כ הוה לתלמודא לסדורי פלוגתא דרבינא גבי מילתיה דר' אבא ולמימר ורבינא אמר בשל עולם הן שמין, אלא לאו ש"מ ליכא מאן דפליג על ר' אבא, ורב חסדא נמי מסייע לי', והכי אזיל סוגיא דתלמודא בכל דוכתא דלא שיימי' אלא בדידי' ולאו בדעלמא, ולפיכך הרחבתי כל אלה הדברים מפני שראיתי שרבינו יצחק מפאס זצוק"ל בב"ק שם הביא שתי הברייתות בפסק שלו ותירצם כתירוצו של רבינא למימר דהכי היא הילכתא, ולא היא דאין הלכה אלא כר' אבא ורב חסדא כדפרישית, הילכך הני תרווייהו דקאמרינן הכא, לאו בינונית וזיבורית נינהו, אלא שתיהן שוות, והאי דאמר ממאן דבעי מינייהו שקיל, מפני שיש לומר שאם לא תיטב בעיניו אותה של לוה מפני שהיא רחוקה משדותיו, יקח אותה של קבלן שהיא קרובה לשדותיו יותר, להכי ניחא לי' לקבלן שיהו שתי שדות ללוה, שאם לא תיטב האחת בעינו יגבה מן האחרת ולא יגבה משדותיו, וגם לשון התלמוד מוכיח בדשוין, שא"כ הי' לו לפרש בינונית וזיבורית, השתא דקאמר תרווייהו בדשוין משמע. ואי קשיא וגבי מלוה ולוה אמאי לא אמרינן הכי, דניחא לי' דליהוי תרווייהו דלישקול ממאי דבעי, כי היכי דאמרי' גבי קבלן. תשובה מלוה כבר אוזפי' מעותיו מפני חיבה שהיתה ביניהן, ואינו רוצה אלא שיבטח ויסמוך מאין יגבה מעותיו, והילכך אי אית לי' ארעא אחריתי שיוכל לגבות משם מעיד דלא מרע נפשי' משום דלישקול ממאי דבעי, אבל קבלן עדיין לא הוציא מעות מכיסו ואע"פ שנעשה לו קבלן הוא בוטח שהלוה יפרענו ולא יצטרך המלוה לבא עלי' הילכך כל טצדקי דמצי למעבד דלא ליתי מלוה היום ומחר עילוי' עביד, ומש"ה פליגי גבי קבלן דאיכא מאן דאמר דינו כמלוה ואיכא מאן דאמר אין דינו כמלוה, שעצב הוא מאוד אם יוציא מעות מכיסו ויצטרך אחרי כן לגבותם מן הלוה.
היכי דמי אי דאתי בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי. פי' אפילו בן אומן ובן (עריס) [אריס] אין להן חזקה, פי' שאע"פ שהחזיק בן (עריס) [אריס] שלש שנים, כשטוען ואומר מחמת אבי שהורישני אני מוחזק בה, ואינו יודע לומר דזבינתה ניהלי' קמאי הו"ל חזקה שאין עמה טענה, והוא הדין לוקח מאריס שהחזיק בה שלש שנים וטוען ואומר כי האריס מכרה לו ואינו יודע לטעון דזבינתה ניהלי' קמאי, הויא לה חזקה שאין עמה טענה דאע"ג דקי"ל טוענין ליורש וללוקח, הנ"מ כי אתי מכח אינש דעלמא (לא) [דלא] הוה (עריס) [אריס] דאמרי ב"ד דילמא ההוא תובע זבנה להיאך דקא אתי מחמתי', אבל (עריס) [אריס] דסתמא דמילתא באריסות אתת לידי', כאילו אנן סהדי דבאריסות אתת לידי', והיכי מצי למיטען דבזביני אתת לידי', הילכך אע"פ שיש להן שני חזקה וגם יש להן עדים שעמדה ביד האריס (אומן) יום א', הו"ל חזקה שאין עמה טענה, וה"ה לבן האומן.
<h2>דף מח.</h2>
הא איתמר עלה אמר רב משרשי' כו'. אע"ג דבשילהי מסכת גיטין [פ"ח ע"ב] אמרי והא דרב משרשי' ברותא היא, האי דמסתייע מניה לפום מאי דסבר השתא דאגב אונסי' גמר ומקני הוא דמסתייע מינה, אבל לבסוף דמסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי, ואיהו נמי בזוזי קאמר, בודאי דרב משרשי' ברותא היא, דלא אמרי' אגב אונסי' גמר ומקני אלא היכי דאיכא מתן זוזי או כפרה או מצוה, אבל באונסא בלחוד כגון תליוה ויהיב מתנה או גט מעושה בגוים לא אמרי' דגמר ומקני.
<h2>דף מט:</h2>
וכדרבא כו'. פי' רבי' שמואל זצוק"ל כלומר באיזו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבעל כרחו שלו יהיה אא"כ יתננה לאחרים בלשון מתנה, ואינו נ"ל, שאפי' אם יתננה לאחר בלשון מתנה לא עשה [ולא כלום] דקי"ל [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, שאין אדם מקנה לחבירו מה שעדיין לא בא לידו, ומה לי מכור לך (לא אמר) מה לי נתון לך.
הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות. רבי' שמואל זצוק"ל גורס לא נצרכה אלא באותן שלש שדות, ונ"ל דל"ג לא נצרכה, וברוב ספרים ישנים אינו כתוב, וטעות הוא לגורסו, דאי גרסי' לא נצרכה משמע הכי, לא נצרכה מתני', דתני מקחו בטל בשאר נכסים דבעל, אלא אפילו באותן שלש שדות הוי בטל, וכ"ש בשאר נכסים וא"כ מאי תו דהדר ואמר למעוטי מאי אי למעוטי שאר נכסים כו', (הוא) [והא] אמר לא נצרכה דמשמע לא מבעי' שאר נכסים והדר ואמר אי למעוטי שאר נכסים, אלא ודאי ל"ג לי' אלא הכי גרסי' אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות, פי' מתני' דתני מקחו בטל דמשמע בטל לגמרי ואפי' מקח האיש, כדפריש המורה [כתובות צ"ה ע"א ד"ה מכחו], וכדכתבית בפ' האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"א] ובפ' מי שהי' נשוי [צ"ה ע"א] במהדורא תליתאה, דוקא באותן שלש שדות, אבל בשאר נכסי הבעל יכול הוא הבעל למכור בחייו ואין האשה יכולה לעכב על ידו, ומיהו אם תתאלמן או תתגרש ולא מוציא בני חורי טרפא מינייהו כדין בעל חוב דעלמא אבל אותן שלש הן לה כמו שדה העשוי' אפותיקי לבעל חוב, שאם רוצה למכור האפותיקי בע"ח מעכב על ידו, ואע"פ שיש ללוה כמה קרקעות אחרות, והשתא קס"ד דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא באותן שלש שדות, דהכי איתוקמא מתני', ומש"ה קאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא לה איבה כו', פי' ולעולם גם בשאר נכסים נמי מציא למימר נחת רוח עשית לבעלי, אבל מיהו האי כי דיני' והאי כי דיני', באותן שלש מבטלת אפילו מקח האיש, ובשאר נכסים אינה מבטלת כי אם מקחה ולא מקח האיש.
<h2>דף נ:</h2>
פיסקא והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. פי' שאף עפ"י שהחזיק אדם בדבר המזיק לחבירו ג' שנים לא הויא חזקה למימר מדשתק מחל, דאנן סהדי שאין אדם מתפייס ומוחל בדבר המזיקו אלא זה שעד עכשיו לא תבעו שמא לא ראה לו שעה לתובעו או מפני עסקי' או ששעתו של זה עומדת לו ומצפה שעה לתובעו בדין. אימא אין דין חזקה. פי' דלא בעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה. איבעית אימא. האי דקאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין בג' שנים קאמר, כדקס"ד, אבל מיהו לאו בכל ניזקין קאמר אלא בקוטרא ובית הכסא, אבל לעולם בשאר נזקין מהניא חזקה, כך נ"ל הפתרון. ופתרון רבינו שמואל זצוק"ל לא נראה לי.
רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל. פי' והיינו דקאמר אשת איש צריכה למחות אע"פ שהחזיק בעודה אשת איש ובא מכח טענת בעלה, אלא שאומר את זבינתה ניהלי' קמאי ואיהו זבנה לי דמיגו דאי בעי אמר לה אנא זבנתה מינך אחר מות בעליך, או בחיי בעליך בטובת הנאה, והוה נאמן, כי אמר לה אנא מבעליך זבנתה אבל מיהו את זבינתה ניהלי' קמאי מהימן, ודוקא אי טעין איהו אבל אנן לא טענינן לי', ואע"ג דטוענין ללוקח, כיון דאתי מכח בעל דאנן סהדי דלפירות אתא לידיה, והיכי מצינן למימר דבזביני אתא לידי', הילכך לא טענינן לי' כדפרישית לעיל בבן אריס.
<h2>דף נא.</h2>
אמר ליה ודל זוזי מהכא ותיקני בשטר. פי' יש לומר דהכי קסבר, נמי דבמתן זוזי לא קניא, משום דלא קבלם הבעל בתורת קנין, בשטרא מיהת תיקני, שבהגעת השטר לידה תקנה השדה, דאע"ג דאמר האי שטרא לא יהבית לה דתיקני אלא לגלויי זוזי דאית לה עבדית לי', מ"מ הא יהביה ומסרי' בידה ומכי מטי שטרא לידה קנתה, והיכי מצי למימר לא בעינא דתיקני, שבעל כרחו קנתה כיון שהגיע שטר לידה, זה דומה לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו לה ואומר לעדים דעו לכם כי זה שאני רוצה ליתן גט לאשתי אני משחק בה ואין בלבי לגרשה, ונתנו לה ואומר לה ה"ז גיטיך שהיא מגורשת, וכל שאמר לעדים אינו כלום כיון שהוא מרצונו נותנו לה ואומר לה ה"ז גיטיך, וה"נ הכא כל מאי דטעין שלא על דעת לקנות שדי נתתיו לה, אלא הטעיתיה כדי לגלות זוזה, אינה כלום, כיון שמסר השטר בידה וקרקע נקנה בשטר, כך נ"ל הפתרון, ורבי' שמואל זצוק"ל שפירש דכולי האי לא מסיק אינש אדעתי', אינו נ"ל שאם יתכן שבטענה זו משבר השטר אמאי לא מסיק אדעתיה, הא קא חזינן דכל מה דקא עביד לגלויי זוזי הוא דקעביד, א"ו צריכין אנו לומר דאע"ג דלגלויי זוזה קא עביד כל שכן שהשטר יקנה, שהרי נתקיימה מחשבתו ובשום ענין לא יוכל לבטלו כיון שהוא מסרו לה ודין הקרקע להיות נקנה (בכסף) [בשטר].
כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה. שמעתי שמקשים כאן, ממאי דאמרי' בפ' האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"א] בה' זה אומר זה כתב ידי אמר אביי (כתוב הך) [כותב האיך] חתימות ידי' אחספא כו' עד ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו', דאלמא שטרא דכתיב אחספא לית בי' מששא ולא מגבינן בי' מפני שיכול להזדייף, והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה בהך שטרא, ונ"ל לתרץ דודאי שטרא דלגוביינא קאי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף, דילמא מזייף וכתיב בי' מאי דבעי, וכדמוכח בגט פשוט [ק"ס ע"ב] דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופי לא גבינן בההוא שטרא, ובההוא שטרא ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למקנא הוי, אלא לראי' דאוזפיה ראובן לשמעון מנה, ומה שחותמין בשטר הוה כאלו מעידין לב"ד, כדאמרי' [כתובות י"ח ע"ב] עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול, ולהכי נמי הוי אחספא פסול, דמצי למימחק מנה דאית בי' ולמיכתב מאתים, אבל שטרא דהוי למקניא בי', כגון גט אשה שהאשה ניקנית לעצמה בו, או שטר קדושין שהאשה נקנית לבעל' בו, או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנה בו, או עבד כנעני, בההוא שטרא הוי פלוגתא דר' אלעזר ור' מאיר, דר' אלעזר מכשיר אפילו בכתב שהוא יכול להזדייף ור' מאיר פוסל, דתנן בפ' המביא גט תניין [גיטין כ"א ע"ב] ר' יהודא בן בתירא אומ' אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, ואמרי' בגמרא מאן חכמים אמר ר' אלעזר ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, פי' כיון דבעי עדי מסירה, ליכא למיחש דילמא תנאה הוי בי' וזייפתי', דהא עדי מסירה חזיוה מאי דהוה כתיב בי', אבל ר' יהודה בן בתירה ס"ל כר' מאיר דלא בעי עדי מסירה אלא עדי חתימה, וכיון דליכא עדי מסירה זימנא דעדי חתימה אזלי להו ומקיימא חתימות ידייהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירים חתימתם, ואי הוי כתיב בי' תנאה מצי לזיופי, ורישא נמי דתני על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמודא בההיא הילכתא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי, וה"ה האי דמכשיר האי תנא שטר מכירה ונתינה על החרס כר"א היא דאמר ע"מ כרתי וליכא למיחש לזיופא, אבל לר"מ דפסל בגט ה"נ הוה פסיל בהאי שטרא, עיין בפ"ק דקידושין במהדור' תליתאה שפירשתי דאתיא אפי' כר' מאיר.
ורב ביבי משמא דרב נחמן מסיים בה במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכירה כדי ליפות את כחה. כך כתוב בספרים, וכך נ"ל לפרש דקאי אמאי דקאמר רב נחמן לעיל המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי היא דבעי, ורב ביבי מסיים בה משמא דר"נ כו', כלומר אילו הי' מכר בזוזים, כגון דקא מסהדי סהדי בשטרא שבפנינו מנתה לו הזוזים לא קנתה דאמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי, אלא האי דאמר ר"נ בכהאי גוונא קאמר, שלא הי' כתוב בשטר נתינת זוזים ואע"פ שכתב בו פלוני מכר לה לאשתו שדה פלוני במנה אמרי' במתנה ביקש ליתן לה, דסתם אשה אין לה זוזים בלא ידיעת בעלה, ולא נתכוון למכור לה אלא ליתן לה במתנה והאי דכתב לה לשון מכירה כדי ליפות כחה להתחייב באחריותו ומש"ה קנתה, אבל לעולם אם העידו בפי' בתוך השטר או שמעידים בפה כך, לא קנתה דלגלוי זוזי הוא דבעי ומיתיבי קאי אלישנא קמא, וה"נ אמרי' לקמן שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, ברם ר' אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכר כדי ליפות את כחה, ובתר הכי אמרי' מיתיבי, וקאי אמילתא דרב הונא בר אבין ולאו אמילתא דרב אבהו, ה"נ האי מיתיבי לא קאי אמילתא דרב ביבי, אלא אמילתא קמייתא דרב נחמן.
<h2>דף נא:</h2>
קיבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו. פי' ואם נשתחרר העבד והניח בנים יחזיר ליורשיו, שהרי אם הי' העבד קיים הי' מחזיר לו, עכשיו שמת יחזיר ליורשיו וכן באשה אם נתגרשה יחזיר ליורשיה, ולא כרבי' שמואל זצוק"ל שחילק בין עבד לאשה.
<h2>דף נב.</h2>
איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כך כתיב בספרים וכך עיקר, וכך פירושו, לישנא קמא אמרי' יעשה כפירושן, דמשמע שלא ישנה בשום ענין ממה שאמרו הן, ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפרושן, כלומר אם הוא רואה ומאמין להם שאמת אמרו יעשה כפירושן, ואם הוא רואה בלבו שלא אמרו אמת אלא מחמת בושה שלא רצו להודות כי ממנו לקחו אמרו כן, יעשה פירוש לפירושן ויעכבם לעצמו.
כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון כו'. אי קשיא והא אמרן בפירקין דלעיל [כ"ג ע"א] גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, משום דטוענין ליורש וללוקח, ואע"ג דהוא בתוך ג' שנים דאי הוה אבוה לא הוה מצי טעין עד דמייתי סהדי, טוענין ליורש דילמא נתפייס בהדי' בסהדי ויורש הוא דלא ידע בהו לאייתויינהו. תשובה בודאי במילתא דידיע דהוא דיתמי, כגון השובך שהוא בנוי בתוך שלו והשכנים באים לסלקו, אי נמי בממון שהורישו אביו ויצאה עליו מלוה ע"פ לגבות מאותם הנכסים, התם טענינן להו ליתמי מה דלא הוה מצי אבוהון למיטען, אבל כד בעי יתמי לאחזוקי במילתא דידיעא דהות דאחריני כגון גדול האחין שכל נכסיו שהניח הן בחזקת כל האחין, אע"פ שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, וכן בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שהעדים מכירים שהיו של פלוני, אין טוענין ליתומים מאי דלא הוה מצי למיטען אבוהון, אלא אם כן היתה להם טענה שאם היה אביהם אומרה היה נוצח, אע"פ שאין היתומים יודעין לאמרה ב"ד טוענין בעבורם, אבל במאי דלא הוה אבוהון מצי למיטען עד דהוה מייתי סהדי, לא טענינן להו ליתמי למימר דילמא אלו הוה אבוהון הוה טעין הכי והוה מייתי סהדי.
<h2>דף נב:</h2>
אבל חלוקין בעיסתן. פי' כדתנן לקמן בפ' יש נוחלין [קל"ט ע"א] הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסי' ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים אלא חולקין בשוה.
(ולא לאב בנכסי הבן). ראיה במאי רבה אמר ראי' בעדים ורב ששת אמר בקיום השטר. מאי דפריש רבי' שמואל זצוק"ל דתרווייהו פליגי אליבא דרב, אינו נראה לי כלל, דאטו שמואל דפליג עלוי' דרב ואמר על האחין להביא ראי' בדלא מיקיימי אונות ושטרות קאמר, ואי לא מיקיימי מאי מהנו לי', איכא למיחש דילמא זייף וכתב מאי דבעי, אלא לאו כגון דמיקיימי, ומש"ה קאמר על האחין להביא ראי', ורב פליג עלי' ואמר אע"ג דמיקיימי עליו להביא ראיה, והנכון בעיני לומר דרבה ס"ל כרב ורב ששת ס"ל כשמואל, ורבה ורב ששת סברא דנפשייהו קאמרי, ולאו אמילתי' דרב קיימי, אלא בבית המדרש שאלו מה ראיה צריך אותו שאונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר רבה ראיי' בעדים כרב, ורב ששת אמר ראי' בקיום השטר כשמואל, והתלמוד חיבר חלוקתם אחר חלוקת רב ושמואל לומר שגם אלה חלקו בחלוקתם, וכך אמר ר' אבא לר"נ, הא רב ושמואל שהיו ראשונים והא רבה ורב ששת שהיו אחרונים חלקו בדבר זה מר כמאן ס"ל. וחיפשתי בפירושי רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל, ומצאתי משם גאון אחד שפירש כדברי, גם במילתא דשמואל דאמר ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראי' ואיתוקם בקשיא, ראיתי שם חלוקות בין הגאונים אם הלכה כשמואל אם לאו.
<h2>דף נג.</h2>
פיסקא אמר ר' יוחנן שתי שדות ומצר ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנה. פי' נראה לי שאם היתה שדה המסויימת במצריה וכל המצרים שלה, כשהחזיק בשדה קנה גם המצרים, ואינו צריך להחזיק עוד במצרים, ואם קדם אחר והחזיק בהם לא קנאם, שהמצרים נקנים עם השדה, ואם היו שתי שדות ומצר ביניהן, כשהחזיק בשדה קנה השדה עם חצי המצר, ואם הי' מחזיק חבירו גם בשדה האחר יהיה קונה אותה השדה עם חצי המצר והי' המצר קנוי לשניהן, שלעולם המצר נקנה עם השדה, אם כולו לשדה זו נקנה כולו, ואם הוא בין שני שדות נקנה חציו.
<h2>דף נג:</h2>
בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה מהו. פי' בודאי כשאמר אותה ואת חברתה לא קנה חברתה, מפני שחצי המצר שבצד חברתה לא קנה כשנתכוין לקנות אותה והילכך אותו חצי המצר הוי הפסקה, שאע"פ שאמר ואת חברתה לא קנה מפני אותו חצי המצר המפסיק ביניהן, ואין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת, אבל כשהזכיר בפירוש אותה ואת כל המצר ואת חברתה מהו. מי אמרינן מצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני. פי' המצר בטל חציו לשדה זו וחציו לשדה זו וכיון שפירש לקנות הכל הו"ל כשדה אחת פשוטה וקנה הכל או דילמא הא חזינן דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכיון שאנו רואים ששתיהם חלוקות זו מזו, בשום טצדקי שבעולם אינה מועלת חזקת שדה זו לחברתה ולא קנה אלא שדה האחת שהחזיק בה עם חצי המצר.
בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרי' מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דילמא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. פי' בעיא דר"א באנפי נפשה היא, ולאו באם תימצי לומר, שבשני הפנים יש לשאול, אם תימצי לומר בבעי דר' זירא דלא קנה משום דלא החזיק במצר כלל, ואע"ג דקני חציו עם השדה שהחזיק בה, חציו האחר הוי הפסקה, הכא דהחזיק במצר ממש על דעת לקנות את שתיהן, יש לומר דקנה שתיהן ואע"פ שלא החזיק בהם כלל, שדי להם חזקת המצר, מפני שהמצר הוא לשדה כמו האפסר לבהמה, ובהמה גסה הניקנית במסירה כיון שמסר האפסר בידו קנה כל הבהמה והאפסר, והכא נמי קנה המצר ושתי השדות שהוא אפסר לשתיהן או דילמא אין המצר דומה לאפסר, שהבהמה היא נמשכת באפסר, והילכך כשמסר לו האפסר קנה כל הבהמה, אבל המצר לחודיה קאי והשדה לחודי' קאי והילכך אין חזקת המצר מועלת לשדות, ואפילו אם תימצי לומר כדר' זירא דקנה הכל מפני שהחזקה היתה בשדה והמצר נכלל עם השדה וטפל לו, וכיון שפירש שיקנה כל המצר וגם חברתה קנה הכל, אבל הכא שלא החזיק אלא במצר אין השדה טפילה למצר ולא קנה אחת מהן, וגם לא את המצר כיון שהחזיק על דעת לקנות את השדות, עד שיפרש לקנות המצר והשדות, או קנה המצר והשדות לא קנה, כך נראה לי בעיני פתרון שיטה זו, ופתרון רבי' שמואל זצוק"ל וגם מה שכתבתי במה"ק אינו נ"ל.
מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך. פי' אין הקרקע נקנית בבנין אלא אם כן גדרו סביב שלא יכנס בו שום אדם, בגדר גבוה עשרה טפחים, והילכך זה שבנה ולא נעל לא קנה, וזה שבא וקדם ונעל קנה והאבנים והעצים בין אם היו משלו ובין אם היו נכסי הגר כבר קנאם בהגבהה, וזה חייב ליתנם לו, וכיון שהראשון לא קנה את הקרקע הו"ל כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשו', דהויא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפ' השואל בה' המוכר זתיו לעצים [ב"מ ק"א ע"א], שאם אמר עצי ואבני אני נוטל, לר"נ דאמר שומעין לו נוטל עציו ואבניו, או יתן לו עצים ואבנים כיוצא בהם, והקרקע ישאר לזה השני, ולרב ששת דאמר אין שומעין לו נותן לו דמי עציו ואבניו ושכר פעולתו.
המציע מצעות בנכסי הגר. דוקא מצעות שהוא דרך הנאה, אבל שכב ע"ג קרקע כיון דלא נהנה כדאמרי' [תו"כ אחרי א'] אל תשכב בטחב, לא קנה.
או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ. פי' נ"ל דוקא אחריו, דהוי תשמיש לגופו של אדון, שהי' צריך להוליכם הוא, שהרי היה הולך למרחץ, והוליכם עבדו, אבל אם שלח כלים על ידו למרחץ, או אם אמר לו תחמם לי את המרחץ, כשאר מלאכות דעלמא דמיין שאינם תשמיש גופו, ולא הויא חזקה.
הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו [לו] לא קנאו אמר ר' שמעון כו'. ה"ג רבי' שמואל ואמר ת"ק סבר אין עבד כנעני נקנה בהגבהה מפני שאין דרכו בכך, ואינו נ"ל דאיכא מאן דפליג בהגבהה דלא ליקני, שהרי פיל נקנה בהגבהה ע"י חבילי זמורות כדאמרי' בקידושין [כ"ו ע"א] וכ"ש עבד, ובכל הספרים כתוב כך הגביהו רבו אמר ר' שמעון כו', ות"ק לא איירי בהגבהה כלל כי אם בחזקה, ור"ש אתי למימר דחזקה קונה וכ"ש הגבהה, ות"ק לא פליג עילוי'.
<h2>דף נד.</h2>
האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא לא קנה. רבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם הדבר מפני שלא כיסה הזרע, ואינו נראה לי דא"כ אמאי נקט בפילי, אפי' בשדה ניר אם זרע ולא כיסה לא תהוי חזקה, ונ"ל דטעמא דמילתא הוי מפני שהזורע במקום שאינו חרוש לאיבוד הולך מפני שהקרקע קשה, ואפילו אם יחפה בעפר אינו מצליח, אבל אם הי' חרוש אע"פ שזרע ולא כיסה הויא חזקה, דמצליח בלא כיסוי, ואת"ל אינו מצליח יחזור ויכסה, מ"מ הזריעה יפה נעשית כדרך כל הזורעים והויא חזקה, ואנן בחזקה בעינן עבודת קרקע כדרך שהעולם עושין שתתייפה הקרקע בכך.
אדעתא דדיקלא קני. נ"ל דקנה כל השדה, דמה לי אם עשה עבודה בגוף השדה מה לי אם עשה באילן, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואם זמר מקצת כרמו לא קנה כל הכרם, ואע"פ שלא עשה עבודה בגוף הקרקע, והה"נ הכא.
<h2>דף נד:</h2>
אתא לקמי' דרב נחמן אוקמי' בידי', פי' דסבר ר"נ האי דעבדי גוים שטרא, לאו דינא דמלכותא הוא דליהוי דינא, אלא הן הרגילו מעצמם לעשותו, הילכך כדין תורה דיינינן להו דמכי שקיל דמי מסתלק.
<h2>דף נה:</h2>
ודרך הרבים ודרך היחיד. פי' אגב סיפא דתני הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר נקט לי' דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן, ולא תימא לא זו אף זו קתני כדפריש רבי' שמואל.
ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. מה שפי' רבי' שמואל זצוק"ל דספק ביאה הוי ספק ספיקא אינו נראה לי, דהכי תנן בטהרות בפ' ששי כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשה"י טמא וברה"ר טהור כיצד נכנס למבוי וטומא' בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם וספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק יש בה כשיעור וספק אין בה כשיעור ואפי' יש בה כשיעור ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, ר' אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא, אלמא אפי' ספק ספיקא ברה"י ספיקו טמא, וטעמא דר' אליעזר בספק ביאה זה הוא, שכל זמן שלא הוחזק שנכנס במקום הטומא', אע"ג דלית התם אלא חד ספיקא כגון דהות קיימא טומאה סמוך לפתח, דקים לן שאי אפשר ליכנס אלא אם כן יגע, מטהר לי' ר' אליעזר, אבל היכא דודאי נכנס ואיכא ספק מגע אע"ג דאיכא כל הני ספיקא דתנן ספיקו טמא כיון שנכנס ועמד בחזקת הטומאה, ורבנן לא שני להו ספק ביאה מספק מגע אלא בכולהו ספיקן טמא.
נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. שהי' ר' אליעזר אומר ספק ביאה טהור. פי' דהו"ל ספק ספיקא, ורבנן דמטמו ס"ל הכל חד ספיקא הוי, ספק נגע בטומאה ספק לא נגע, שהמצר לא מעלה ולא מוריד, כיון שאינו יודע אנה הילך ור' אליעזר סבר כיון שיש מיצר ביניהם וכן שתי שדות כספק ספיקא דמי.
<h2>דף נו.</h2>
אין שם לא מצר ולא (חוב) [חצב] מאי פירש ר' מרינוס משמו כל שהיא נקראת על שמו. פי' אניכסי הגר קאי, ואי קשיא והאמר רב פפא לעיל [נ"ג ע"ב] כדאזיל תיירא דתורא והדר, יש לומר אותו השיעור ניתן בשדה הבעל שאין דרך להשקותה, וזה השיעור ניתן בבית השלחין, ומפני קושיא זו ראיתי שפירשו אותה על ספק טומאה ואליבא דר"א דאמר ספק ביאה טהור. ואינו נראה לי כלל, דאי מספקא לי' אם הילך שם מה יעשה לי אם הוא יותר מבי גרגותא כיון שאין הפסק מצר ביניהן למה יהיה טהור, ואי קים לי' דלא אזיל להתם למה יהי' טמא, הילכך אין נראה לי לפרשו אלא אניכסי הגר.
שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. פי' אע"פ שלא נמצאו זוממין בכל השנים אלא באחת מהן, או בשלישית או בשניי' או בראשונה, משלמין לו כל דמי השדה, שכיון שהעידו ביחד על שלש שנים, להחזיק השדה בידו באו, ואם תובע בעל השדה למחזיק הפירות שאכל אינו דין שישלם לו, שהרי אין לו עדים שאכלה, שעדות אלו בטלה, ואם תאמר בהודאת פיו, הא איהו אמר אין אכלי ודידי אכלי, ולא מיבעיא אם הוזמו בכל השנים, אלא אפילו אם הוזמו באחת מהן, כיון שביחד העידו על כולן והוזמו, בטלה כל עדותן מפני שהיא עדות אחת, שלהחזיק השדה באו, ואפילו ר' נחמן דפליג על רבא בעדות אחת ואמר דפלגי' דיבורא, הנ"מ גבי הכחשה דס"ל כרב הונא דמכשיר מכאן ולהבא, אבל בהזמה קיי"ל כאביי [ב"ק ע"ג ע"א] דאמר למפרע הוא נפסל, והילכך כל עדותן בטלה, אבל ודאי לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל, אי הוה סבר רב נחמן כוותי', אי איתזום אשתא חדא הוו מהימני אתרתי שני והוה משלם פירי אפומייהו.
<h2>דף נט.</h2>
הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות. פי' פשיטא ודאי דיכול למחות, שאם לא ימחה בו זה יחזיק, שכל טעם החזקה זהו ששתק ולא מיחה, אלא משום דבעי למיתני סיפא אינו יכול למחות, שהוא חידוש, דבכל הני דתנן במתני' דאין לו חזקה, כגון סולם מצרי וחלון מצרי למטה מד"א, וכל הני דתנן באילו דברים שאין להם חזקה יכול למחות בהן ואינו מניחו להשתמש חוץ מזה וחלון מצרי למעלה מד' אמות.
<h2>דף נט:</h2>
אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר, פי' ורישא נמי דתני יכול למחות הכין פירושיה, דיכול למחות בעל הגג בבעל חצר ולומר לו אל תשתמש בזיזי.
לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. פי' אע"פ שיש לו בית פתוח שם ונכנס ויוצא ומשתמש בחצר, אינו רשאי לעשות חלון שהוא בגובה הכותל, כדמפרש טעמא בגמרא שעד עכשיו לא הי' יכול להביט בתוך ביתו ועכשיו דרך החלון יביט, והאי חלון לאו בעלייה קאמר אלא בבית בגובה הכותל, שהרי אפילו עליי' בלא חלון אסור לו לעשות, כדבעי' למימר לקמן, כ"ש שלא יפתח בה חלון, וא"ת והא מדתני סיפא לא יפתח אדם לחצר השותפין חלון כנגד חלון, משמע הא חלון שלא כנגד חלון מצי למעבד, לא, סיפא מיירי כגון שניאותו בין שניהן לבנות עליות ולעשות בהן חלונות, או בבתיהן בגובה הכותל, וקדם האחד ועשה, ורוצה עכשיו גם השני לעשות, אל יעשה כנגדו אלא מן הצד, אבל לעולם אם האחד לא עשה אין חברו יכול לעשות לא חלון ולא עלייה אלא אומר לו נדור בה כמו שהורישונו אבותינו או כמו שקנינו אותה מאחרים.
לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. פי' אין לפרש שלא יפתח לו פתח בחצר, דהא ודאי פשיטא, דהא לבית דידי' תני בסיפא אחד לא יעשנו שנים, כ"ש בבית אחר שלא הי' לו חלק בחצר ועכשיו קנאו שלא יעשה שם פתח בחצר, ותו דאי כך הוה משמע פי' דמתני', הוה קשיא מאי דאקשיתי במה"ק ולית לי' פירוקא, א"ו הכי פירושא דמתני', לקח בית בחצר אחרת שהיתה בצדו לא יפתחנו לחצר השותפין שתהיה יציאתו וביאתו של אותו הבית בחצר השותפין, ואף על פי שלא יעשה לו פתח בחצר אלא דרך פתח ביתו, שהוא פותח פתח בין ביתו לבית שקנה והדר באותו בית נכנס ויוצא דרך פתח ביתו לחצר, וכן נמי בנה עלייה על גבי ביתו אע"פ שלא עשה לו חלונות בחצר אלא היא פתוחה לתוך ביתו שעולה ויורד בביתו ודרך פתח ביתו יוצא בחצר, אפ"ה אינו רשאי, מפני שהיום ומחר ישכיר אותם לאנשים, ונמצא מרבה עליו את הדרך, ודייקא נמי דבלא פתח וחלונות בחצר מיירי, דאילו כן הו"ל למיתני גבי בית לא יפתח לו פתח בחצר, ולגבי עלייה לא יפתח לו חלונות בחצר, השתא דתני לא יפתחנו לחצר השותפין הכי פירושיה שלא יפתחנו שתהא לו יציאה וביאה בחצר ואפילו דרך פתחו ואין טעמו משום היזק ראייה אלא משום שמרבה עליהן את הדרך.
<h2>דף ס.</h2>
דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר. פי' ודוקא בחלון שלא הי' גבוה כ"כ, שרוכבי סוסים וגמלים יכולין להביט בו, אבל חלון העליות שהוא גבוה ולא מצי בני רה"ר למחזייה, ה"נ דמעכב על ידו, והכי אמרן בפרקא קמא [ו' ע"ב] אמר אביי שני גגין בשני צדי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, וטעמא דמילתא משום דהתם לא חזו לי' בני רשה"ר ובעי צניעותא, ומה לי גג מה לי חלון גבוה.
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה. הכא נמי טענינן לי' מאי דלא הוה מצי מוכר למיטען עד דהוה מייתי ראי', וטעמא דמילתא כדכתבית לעיל גבי גדול האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו כיון דבשלו הן בנויין ובני רשות הרבים רוצים למונעם מפני שמזיקם טענינן להו, דאימור כונס לתוך שלו הוה.
<h2>דף סא.</h2>
כותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא חמש. הרבה ראיתי שנדחק רבי' יצחק בתוספותיו על זה, דהכא [מדות פ"ד מ"ד] תנן התחתונה חמש ורובד שש, והכא תנן והתא שש, והנכון בעיני לפרש שעובי כותלו של היכל לכל צד היה שש אמות, ולמטה בשיעור גובה התא התחתונה היו בונים בצדו כותל עוביו אמה וסומכין אותו אצל עוביו של כותל ההיכל כדי להניח שם ראשי הקורות של תקרת התא התחתונה, ולא היתה נחשבת אותה האמה לחשבון עביו של כותל ההיכל מפני שלא היתה אותה האמה מתחלת היסוד אלא על הארץ היו בונים אותה עד התקרה, הילכך אינה מתחשבת בכלל עובי כותל ההיכל שיאמר כותל ההיכל שבע אלא שש, ומתחשבת בכלל התא מפני שבתוך חלל התא היא בנויה, ומש"ה תני והתא שש, האויר שהי' ה' אמות ואותה האמה שהיתה בנויה בתוכה לסבול ראשי קורות התקרה, ומתקרת התחתונה ועד התקרה האמצעית הי' כותלו של היכל שש, וכנס אמה אחת כדי להניח שם ראשי הקורות של תקרה אמצעית, ומהתקרה האמצעית ועד תקרת העליונה הי' כותלו של היכל חמש וכנס עוד אמה אחת כדי להניח שם ראשי הקורות של התקרה העליונה, ומהתקרה העליונה ולמעלה הי' כותלו של היכל ד' אמות.
אמר מר זוטרא והוא דהויא ד' אמות. ירושלמי ר' נחום בשם ר' חייא בר ווא והוא שיהא שם ארבע על ארבע על רום עשרה ובלבד במקורה ובמגופף.
<h2>דף סא:</h2>
ואי א"ל ארעתא סתם מיעוט ארעתא תרתי. כתב רבינו יצחק זצוק"ל, ואין להקשות מההיא דבבא מציעא בפ' השואל [ק"ג ע"א] פרדיסי רפיק כל פרדיסי דאית ליה, ולא אמרי' מיעוט פרדיסי תרי, משום דאין אנו בקיאין בלשון, דאי הוה אמר מקרקעי נ"ל דלא אמרי' מיעוט קרקעות שנים, ואינו נ"ל מה שתירץ, אלא כך נ"ל לתרץ, הכא יד מוכר על העליונה משום דתפיס ואמר לי' לא זבינית לך אלא תרתי, והתם יד שואל על העליונה משום דתפיס ואמר דלכולהו פרדיסי דאית לי שאילתיה.
<h2>דף סב.</h2>
ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצד אחד ומצר לוי ויהוד' מצד אחר מדהוה לי' למכתב מצר שמעון כנגד יהודא ולא כתב לי' ש"מ כנגד ראש תור קאמר לי'. פי' אם הי' ראובן ושמעון מצד מזרח כל אחד נ' אמה, ומצד מערב היו של לוי ויהודא כל אחד מהם נ' אמה, ומצר לו מצד מזרח ראובן ושמעון, ומצד מערב לא מצר אלא יהודא ושייר לוי, מודה רב דמצר מזרחי שהאריך שקנאו כולו וקונה כנגד ראש תור, דאם איתא דלא קנה ארוך אלא כנגד הקצר, דהיינו שמעון שהיא כנגד יהודא, מה לו לכתוב מצר מזרחי ראובן ושמעון, היה לו לכתוב שמעון לבדו שהוא כנגד יהודה מה לו להזכיר ראובן כלל, כמו שבמערב לא הזכיר לוי גם במזרח לא הו"ל להזכיר ראובן, ומדהזכירו ש"מ כנגד ראש תור קאמר לי' שבודאי אילו הי' מצר מזרחי של אדם אחד כולו יש לומר מצרים הרחיב לו אבל עכשיו שהוא של שני בני אדם מה לו לכתוב שניהם.
מצר ראובן מזרח ומערב כו'. פי' דוקא מזרח ומערב אז צריך למכתב רוחין תרתין, ולא סגי ליה למכתב השדה שבין ראובן ושמעון אני מוכר לך, אבל אם הי' ראובן מזרח ודרום ושמעון הי' מערב וצפון, אינו צריך לכתוב רוחין תרתין, אלא כותב לו השדה שבין ראובן ושמעון אני מוכר לך, ולא מצינן השתא למימר דילמא על חצי שדה באלכסון קאמר לי', דהוא ממקצוע דרומית מזרחית ועד מקצוע מערבית צפונית דהיכי אמרינן הכי דוקא בששתי שדות של ראובן לא מיחברי אהדדי, וכן שתי שדות שמעון, דאמרי' כשאמר בין ראובן ושמעון לא על שתי שדותיו אמר, שהרי אינן מחוברות, ולא אמר אלא על אחת, אבל השתא דמיחברי, כשאמר בין ראובן ושמעון כל ראובן וכל שמעון קאמר ואינו יכול ליתן לו חצי שדה באלכסון אלא כל השדה שביניהם.
סיים לו את הקרנות מהו כמין גאם מהו בסירוגין מהו. נראה לי דכל בעיא ובעיא באנפי נפשה קיימא דבין את"ל בראשונה קנה או לא קנה איכא למיבעיא תנינא, וכן בשלישית, ודוקא כמין גאם הוא שואל, אבל אם מצר לו מזרח ומערב ולא מצר לו צפון ודרום קנה הכל, דכיון דמצר לו מזרח ומערב צפון ודרום ידועים הם מן המזרח למערב, ועד כאן לא פליג רב לקמן אלא כשמצר לו ג' מצרים ומצר רביעי הניח, דכיון שמצר המצר שכנגדו למה הניח זה הרביעי, א"ו שייר, אבל הכא דלא מצר אלא שנים זה כנגד זה הכל בכלל.
<h2>דף סג.</h2>
ייחד לה מצרנהא פלגא כו'. פי' אם ייחד לה מצרנהא ומגיעים עד חצי השדה, אז הוי פלגא, ולא אמרי' לא מכר לו אלא ט' קבין ומצרים הרחיב לו, אלא אע"ג דאמר פסיקא פלגא, אבל אם לא ייחד לו מצרים, אע"ג דאמר פלגא הוי ט' קבים. ודכוותה אמרינן לקמן בפירקן [ס"ח ע"א] ייחד לה מצרנהא כי האי.
ואמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כתב רבי' יצחק זצוק"ל השתא משמע לי' שכשאמר לו שדי מכורה לך מיד נתונה לו לגמרי, וכשאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו הרי הוא כאילו מתנה תנאי שלא בא לעולם, ויבטל התנאי והמכירה תתקיים, כשאר תנאים שאינן יכולין להיות, דאמרינן שהמעשה קיים והתנאי בטל, ואינו נ"ל כלל, דהיכא אמרי' שהמעשה קיים והתנאי בטל, דוקא בדבר שא"א לקיימו, כדתנן בשילהי השוכר את הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] וכל שאיפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים, ודייקי' מינה הא אי איפשר תנאו בטל, והוא כגון ע"מ שתעלי לרקיע ושתרדי לתהום ושתבלעי קנה בן מאה אמה ושתעברי הים הגדול ברגליך, אבל דבר שאיפשר לו לקיימו כגון זה תנאו קיים הוא, שאם יתן לו המעשר בכל שנה ושנה קנה השדה ואם לאו לא קנה, שאע"פ שאותו דבר שמתנה עליו לא בא לעולם, כיון שאיפשר לקיימו לבסוף תנאו קיים הוא, דומיא דעל מנת שאתן לך מאתיים זוז ושתשמשי את אבא ושאדבר עליך לשלטון דאמרי' בכלהו שתנאי קיים. והנכון בעיני לומר שאם הי' אומר לו בן לוי אם לא תתן לי המעשר יבטל המקח ותחזיר לי השדה ואני אחזיר לך מעותיך שהי' הדין עמו, ואם הי' שונה התנא הדין בענין זה לא הות קשה ולא מידי, אלא התנא שונה שהמעשר ראשון שלו, דמשמע נקנה מקח ואין ישראל יכול לחזור בו ובן לוי קנה המעשר, ואין זה דין התנאי, שכל תנאי שאדם מתנה כגון ע"מ שאתן לך מאתים זוז, אם רוצה ליתן אותם נותן והמעשה קיים ואם אינו רוצה ליתן אותם אינו נותן והמעשה בטל, ואינו יכול מי שכנגדו לכופו ולומר אני רוצה שהמעשה יהא קיים ואתה תתן לי מאתים זוז, גם הכא נמי יהא [תלוי] ברצונו של ישראל אם רוצה ליתן לו המעשר יהא מקחו קיים, ואם אינו רוצה אל יתן לו ויבטל מקחו ויחזיר לו מעותיו, למה שנה התנא מעשר ראשון שלו דמשמע שבעל כורחו הוא משועבד ליתן לו, שכיון שאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו ונתרצה ישראל בדבר כבר קנאו לוי לאותו מעשר והרי הוא שלו, ואם רוצה ישראל לחזור בו אינו יכול, ומש"ה מקשה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומתרץ כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלו מקום מעשר שיורי שייר, פי' וכאילו אמר לו קנה כל השדה הט' חלקים וחלק העשירי יהא שלי ותזרעהו אתה ואני אוכל הפירות ונתרצה הלוקח לקנות על דעת כן.
אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' כי היכי דלגבי מעשר אע"ג דאינו דבר הנקנה, מפני שלא בא לעולם, אמרי' דאהני ליה תנאיה ושייר מקום מעשר, הה"נ הכא אע"פ שלא היתה דייטא דהיינו עלייה בנויה על הבית אלא אויר בעלמא הי', והאויר אינו דבר הנקנה, אמרי' דאהני לי' תנאה ושייר מקום הדיוטא.
<h2>דף סג:</h2>
למאי הילכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פי' להכי אהני לי' תנאה שהוא יכול לבנות הדייטא על הבית ולהוציא בה זיזין הבולטין לחוץ ולעשות גזוזטרא על הזיזין, ואע"פ שמאפיל הבית באותה הגזוזטרא, אינו יכול למונעו, ולהכי אהני לי' תנאה, שיעשה באותה הדייטא כל מה שיחפוץ, ואלולי זה התנאי לא הי' רשאי להוציא זיזין להאפיל בית חבירו.
רב פפא אמר שאם רוצה לבנות עלייה על גבו בונה. פי' להכי אהני לי' תנאה ע"מ שיוכל לבנות על הבית הדייטא ואע"פ שלא היתה שם, אבל להוציא זיזין על הבית לא אהני לי' כוליה האי.
ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו זאת אומרת. שכשם שלגבי מעשר אלולי בעבור תנאו לא הי' קונה אותו, ואהני ליה תנאה לקנותו, הה"נ הכא אילולי תנאו לא הי' רשאי להוציא בה זיזין ועכשיו הוא מוציא. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת, והלא בלא תנאי נמי יכול המוכר לבנות עליי' על הבית, שכשמכר לו הבית לא מכר לו עומקא ורומא מסתמא, כדבעינן למימר לקמן, ואין הלוקח יכול לבנות עליי' על הבית כ"א המוכר, א"כ מאי אהני לי' תנאה, ואיתוקם בקושיא, ואע"ג דלקמן מקשינן לרב פפא דאי ס"ד בסתמא לא קני הלוקח עומקא ורומא ורשות ביד המוכר לבנות עלייה על הבית למה לי' על מנת, א"ו מדמצריך לי' ע"מ ש"מ דסתמא הרשות ביד לוקח היא לבנות העליי' דקני עומקא ורומא, ואהדר אהני ע"מ שאם נפל הדר ובני לי', פי' אם בנה המוכר העליי' על הבית ונפל הבית חייב הלוקח לבנות הבית שיבנה זה העליי' עליו, ואע"ג דתנן [ב"מ קי"ז ע"א] הבית והעליי' של שנים שנפלו ואמר לו בעל העליי' לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה כו', דאלמא לא מצי למכפייה לבנות, הכא דא"ל ע"מ שדייטא העליונה שלי מצי למיכפייה, דלהכי אתני בהדיה שתהא עלייתו קיימת לעולם על גבי ביתו, הילכך אם נפל הבית חייב לבנותו שיבנה זה העליי' עליו, ואע"ג דתריצנא לדרב פפא הכי, מ"מ לא דמיא לההיא, דהתם שייר בגוף השדה מקום שהמעשר גדל בו, אבל הכא לא שייר בבית כלום שכל הבית הוא של לוקח, אבל לרב זביד שייר בבית שהרי הוא מוציא עליו זיזין ומאפיל אותו.
אהני ארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות. נראה לי דוקא כשכתב לו עומקא ורומא דהוי לישנא יתירא, מהני האי לישנא לבור ודות, אבל אם לא כתב לו אלא מארעית תהומא בלחוד, לא קנה בור ודות אלא עומקא ורומא, ומש"ה מצריך לי' רב דימי למיכתב תרי לישני, דאי הוה מהני הו"ל למימר הכי, לא ליכתוב עומקא ורומא אלא מארעית תהומא כו', דהוה משמע דבהאי לישנא בלחוד סגי לי', ודוקא האי לישנא יתירא לבור ודות מהני, ולא לעליי' ובית, שאם מכר לו בית ואמר לו זה הלשון לא קנה עליי', וכן אם מכר לו עליי' וכתב לי' הכי לא קנה בית, דבית ועליי' שני שמות הן ואינן נמכרים בייתור לשון ואע"ג דלא אהני לי' מידי.
ת"ש ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ואי ס"ד דבסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה עשר' טפחי' מאי הוי. פי' בודאי אי הוה ההוא מעקה מקורה הו"ל עליי' ולא מזדבנא בהדי בית, אבל השתא דאינו מקור' ואין שם אלא בניין גבוה, כיון דבסתמא יכול הלוק' להגבי', עכשיו שהו' מוגב' ועומ' יקננו הלוקח, אלא לאו ש"מ מסתמ' לא קנה עומק' ורומא ומש"ה לא קנאו, אבל כי הוה פחות מי' קנאו דבטיל לגבי כותלי הבית כי היכי דבטלי לגבייהו כל הזיזין היוצאין מן הכתלין. ומהדר כי גבוה עשרה טפחים חשיב, פי' לעולם מסתמא קנה עומק' ורומ' אבל האי כיון דגבוה י' טפחים בלא שום קירוי הוא חשוב בפ"ע ואינו נמכר עם הבית.
<h2>דף סה.</h2>
פיסקא דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זע"ז. פי' דקסבר מוכר בעין יפה מוכר, וכשמכר הפנימי לחיצון חלקו, בעין יפה מכר לו וסילק דרכו מעליו. ואי קשיא והרי שניהם הן לוקחים ושניהם הן מוכרים, שהפנימי מכר לחיצון את חלקו והחיצון קנה ממנו, וכן החיצון מכר לפנימי את חלקו והפנימי קנה ממנו, וכמו שהפנימי מכר לחיצון בעין יפה וסילק דרכו מעליו, נאמר שגם החיצון מכר לפנימי בעין יפה ונתן לו דרך עליו ויהי' לו דרך, דמאי חזית דאזלת בתר עין יפה דפנימי זיל בתר עין יפה דחיצון ויהי' לו דרך. תשובה אמת ודאי דשניהם מוכרים בעין יפה זה לזה, אבל מיהו הפנימי הוא המקבל והחיצון הוא הנותן, שהפנימי הוא צריך לדרך ולא החיצון, וכיון שהפנימי שהוא המקבל מסתלק מן הדרך מפני שמכר בעין יפה, אע"פ שגם החיצון שהוא הנותן רוצה ליתן לו את הדרך, לא קנאו, כיון שהוא אינו רוצה לקבלו, ואם רוצה עכשיו לתובעו אינו יכול, כיון שבעת החלוקה נסתלק מפני שמכר בעין יפה, וכל זמן שזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל, בתר זה שאינו רוצה לקבל אזלי', וזה דומה למאי דאמרי' טענו חטין והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורין מפני שמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, מן החטים שכפר לו פטור משבועה דאורייתא שלא יקרא מודה במקצת הטענה מפני שמה שטענו בחטים לא הודה לו קצת בהם, וגם מן השעורים שהודה לו פטור מלשלם לו, מפני שמה שהודה לו לא טענו, ואע"פ שפיו של זה כמאה עדים והוא מודה שחייב לו, גם פיו של זה כמאה עדים והוא מודה שלא נתן לו, ונמצא שזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל ובתר מקבל אזלי'. ורבי' שמואל כ' אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו את הדרך שהרי אינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח הוא ובלוקח לא שייך עין יפה, אבל בשדה הפנימי הוי מוכר שמכר לאחיו חלקו ובההוא שמכר לא שייר לעצמו כלום וליכא עין רעה גבי' כלל. ואין נ"ל כלל, כיון דחיצון הוי מוכר בשדה הפנימי, ואמרי' מוכר בעין יפה מוכר, שייר לו לפנימי דרך עליו, והוא אין לו שום חזקה על הפנימי שתאמר כי נסתלק מעליו בעין יפה שמכר לו ואין לומר עין יפה אצלו אלא להשתעבד לפנימי בדרך כדאמרי' גבי מכרן לאחר, ואם לא שייר לו נמצא כי בעין רעה מכר לו כדאמרי רבנן גבי מכרן לאחר, א"ו אין לתרץ אלא כמו שתירצתי, וראיתי שגם רבינו תם זצוק"ל כתב וקשיא לן אמאי אין להן דרך זע"ז, כי היכי דהאי פנימי בעין יפה מכר ולא שייר לעצמו דרך, ה"נ האי חיצון הוי מוכר בעין יפה ונותן לו דרך, איכא למימר דכיון דזה מכר בעין יפה וזה מכר בעין יפה זה יטול חלקו משלם ולא יהא לזה עליו כלום, וזה כמו כן, וסבירא להו דזהו עין יפה כשמניח לו חלקו בידו משלם אע"ג דלא הניח לו דרך עליו, דכל זמן שלא נטל זה מחלקו של חבירו כלום עין יפה קרי לי', ואין הדברים הללו נראים לי כלל, שאין לומר גבי חיצון עין יפה אא"כ משתעבד לפנימי בדרך כאשר הי' בתחילה, א"ו אין לתרץ אלא כאשר תירצתי, אע"פ שהחיצון רוצה ליתן לו, זה הפנימי אינו רוצה לקבל.
ולא חלונות זע"ז. פי' האי דקאמר שאין חלונות זע"ז, לא נאמר שאינו יכול להחזיק בתוך של חבירו למונעו לבנות כותל בתוך שלו כנגד חלונותיו שלא יאפיל, אלא ה"ז בונה בתוך שלו ואינו נמנע מפני חלונותיו של זה, אבל אם הוא אומר לו סתום חלונותיך מעלי מפני היזק ראי' אינו יכול, שלא מכר לו בעין יפה דבר הבנוי בשלו לסותמו, אלא השיעבוד שהיא משועבד לו חבירו, דהיינו שלא יבנה בתוך שלו כנגד חלונותיו.
ורב אמר יש להן. פי' דקסבר מוכר בעין רעה מוכר, וכשמכר הפנימי לחיצון בעין רעה מכר לו, ולא סילק את דרכו מעליו שהוא משועבד לו, ואע"פ שגם החיצון מכר לפנימי בעין רעה, ויש לומר שלא שייר לו דרך, לא כל הימנו לסלק שיעבודו של פנימי, כיון שהוא אינו רוצה להסתלק אלא הרי הוא משועבד לו כבתחלה, דודאי מכרן לאחר דמתני' דאמרן דאין להם דרך, מפני שאין מי שיעכב על ידו, אבל הכא שהפנימי מעכב על ידו והוא משועבד לו, לא כל הימנו לסלק שיעבודו בלא רצונו.
שני בתים זה לפנים זה כו'. פי' לא מבעי' לשמואל דאמר גבי שני אחים שאין להן דרך זע"ז, דהכא נמי אין להן דרך, דהשתא כד איהו גופי' מזבין לחברי' אמרי' דלא שייר לעצמו דרך, כד מזבין להו לאחרינא לא כ"ש, אלא אפילו לרב דאמר התם יש להן, הכא מודה דאין להן, דהתם משום דאיהו גופי' לא מסתלק, אבל הכא דדעת אחרת מקנה לשניהם, אמרי' כי היכי דאין לו לחיצון חלק על הפנימי כך אין לפנימי נמי חלק על החיצון, דכך זיכה לזה כמו לזה, כדאמר רב זביד בפירקא דלעיל [ל"ז ע"א] גבי אילנות לזה וקרקע לזה.
<h2>דף סה:</h2>
מכר את הדלת אבל לא את המפתח. לימא מתני' דלא כר' מאיר דאי ר"מ האמר מכר את הכרם מכר תשמישי הכרם. פי' הקנים שבכרם שהן מיוחדין לו אע"פ שלא קבעם בכרם הויא פלוגתא דר"מ ורבנן, דלר' מאיר הן מכורין כיון שהן מיוחדין, ולרבנן אינן מכורין עד שיהו קבועין, והאי מפתח נמי אע"פ שאינו קבוע מיוחד הוא לבית.
אפילו תימא ר' מאיר התם קביע הכא לא קביע. פי' הקנים שבכרם קבוע תשמישייהו לאותו כרם ואינן מטלטלין לכרם אחר, אבל המפתח דמתני' כגון שאינו קבוע תשמישו לאותו בית לבדו אלא הוא פותח בו בתים אחרים ומש"ה אינו מכור.
והא דומיא דדלת קתני. מה דלת קבוע אף מפתח נמי קבוע. פירוש מה דלת קבוע הוא תשמישו שאין מטלטלין אותו מבית לבית אף מפתח נמי בכה"ג מיירי שקבוע תשמישו לאותו בית מיוחד לו, ואפ"ה קתני דאינו מכור, אלא מחוורתא מתני' דלא כר' מאיר.
צנור שחקקו. לא חקק הצנור העשוי לקלח קאמר, כדמשמע פת' רבי' שמואל זצוק"ל כאן, ופתרון המורה במרובה, אלא על חקק העשוי בשוליו לקבל צרורות, ועיין מה שכתבתי בפ"ק דפסחים במה"ק.
<h2>דף סו:</h2>
ושאני שאיבה דמדרבנן. מה שפירש רבינו שמואל זצוק"ל והביא ראי' מנתן סאה ונטל סאה אינה ראי', דההיא בשאר משקין מיירי, ואם כן נאמר דפסול שאר משקין מדרבנן, ועיין כל משפטי השאיבה באר היטב בפ' במה אשה במהדורא בתרא.
מי גשמים שחשב עליהן (לדוח) [להדיח] בהן את האיצטרובלין כו'. פי' במכתשת קבועה ליכא למיבעי, דודאי לר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא הוי הכשר, ולרבנן דלא הוי כקרקע הוי הכשר, ואתיא פלוגתייהו גבי מכתשת קבועה, כמו דף של נחתומין, אלא כי קמבעיא לי' באיצטרובלין, דאפי' רבנן מודו דמכר את האיצטרוביל, מי אמרי' כיון דמכר את האיצטרוביל הרי הוא ככותלי הבית ולא הוי הכשר, או דילמא כיון דלית להו לרבנן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אלו האבנים של האיצטרוביל כתלושות דמיין, ולא דמי לכותל, שפעמים שאדם מפנה ביתו ומסלק אבני האצטרוביל משם ומוליכם למקום שהוא הולך, והיינו טעמא דמכר את האצטרוביל מפני שאינו כלי אלא בנין אבנים והילכך בטל הוא אצל הבית, ולעולם לאו כמחובר לקרקע הוי והוי הכשר, אבל כותל הבית פשיטא לי' דלא הוי הכשר, כדכתבית במה"ק.
<h2>דף סז.</h2>
אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. פי' כל תשמישי הבית הן מכורין בלשון זה ואפי' מאני מיכלא ומישתא, אבל פרגמטיא לא, וכן חיטי ושערי וכלי מלבושיו ומצעותיו והתיבות שבבתים אינן מכורין שמשימין לתוכן פרגמטיא, וכן המטות, שכמו שהמצעות אינם מכורין כך המטות אינן מכורות, אבל שלחן ודלפקי מכורין הן כשאר כל תשמישין, עיין בקונטרס הפסקים שכתבתי שלא מכר כלי תשמישיו.
חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאינן פתוחות לתוכה אינן נמכרות עמה. קשיא לי דמאי איריא חנויות אפילו בתים נמי, אם הן פתוחין ויש להן יציאה וביאה בחצר נמכרין עמה, ואם לאו אין נמכרין עמה, ונ"ל דהאי פתוחות דקאמר לאו ביציאה וביאה הוא, אלא פתח שנכנסים שם הקונים לקנות, דאע"ג דיש לחנות יציאה וביאה בחצר, אם הפתח שנכנסין משם הקונים הוא פתוח לרה"ר חשיבא בפ"ע, ואינה נמכרת עם החצר עד שיהא אותו הפתח פתוח לחצר.
<h2>דף סח:</h2>
ת"ש ר' יהודא אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור מאי לאו מדאנקולמוס גברא סנטר נמי גברא מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ה"נ מסתברא מדקתני סיפא ולא שיריה ולא בנותי' ולא חורשין המוקצין לה ולא ביברין של חיה עופות ודגים ואמרי מאי שיריה ביזלי מאי ביזלי פיסקי באגי פיסקי באגי היא דלא מיזדבני הא באגי גופייהו מיזדבני. פי' וכיון שלמדנו דבאגי מזדבנא, ממילא משמע דהאי דקאמר סנטר מכור באגי הוא, ומשום דברישא תני דבאגי מיזדבני אמר סיפא דשיריה לא מיזדבני, דאי סנטר בר מחווניתא הוא, השתא עבדא דהוא מיטלטל מזדבן, ושיריה לא מיזדבני, אלא ודאי מאי סנטר באגי.
מי סברת ר' יהודא כרשב"ג ס"ל ר' יהודה כרבנן ס"ל. פי' לעולם סנטר בר מחווניתא, ומי סברת דר' יהודה כרשב"ג ס"ל ומכור קתני, לא כרבנן ס"ל ולא תיתני מכור אלא אינו מכור, אלא באגי מיזדבני ופיסקי באגי לא מיזדבני. ה"נ מסתברא. פי' דר' יהודא לא ס"ל כרשב"ג והילכך ליכא למיתני מכור אלא אינו מכור, כך היא כתובה שיטה זו בכל הספרים, וכך נ"ל פירושה, אבל רבי' שמואל נדחק בפירושה, ועקר כל זו הגירסא ועשה גירסא בפני עצמו מפני דוחקו.
<h2>דף סט:</h2>
ארעא ודיקלי אי אית לי' דיקלי יהיב לי' תרי דיקלי. מה שפירש רבי' שמואל זצוק"ל שאם יש דקלים באותה שדה, שחייב ליתן לו שני דקלים אחרים משלו בשדה אחרת, משום דבכלל שדה הן כל הדקלים שבתוכה וכשאמר ודיקלי על דקלים אחרים קאמר, אינו נ"ל כלל, דהא אמרן שופרא דשטרא הוא למיכתב דיקלי תאלין והוצין, ואע"ג דאי לא כתב נמי קנה, והכא נמי כי אמר ודיקלי על הנהו דיקלי קאמר ואע"ג דמזדבני בסתמא, אלא נ"ל שכל אלה ג' הלשונות מדברים במקום שאין דקלים בשדה, ובא התלמוד לחלק בין לשון ללשון, שאם אמר לו ארעא ודיקלי יהיב לי' תרין דיקלין בשדה אחרת, כיון שאין שם דקלים, ומקח טעות לא הוי, שלא אמר לו שיש דקלים באותה שדה. ואי אמר לי' ארעא בי דיקלי דחזיא לדיקלי קאמר לי', פי' ואע"פ שאין שם דקלים קנה וגם אינו צריך ליתן לו דקלים אחרים, ואי אמר לי' ארעא דדיקלי או ארע' בדיקלי, שדה שיש שם דקלים משמע זה הלשון, ואם אין שם דקלים הוי מקח טעות, וראיתי שרבינו תם בספר הישר גורס אי אית בה דיקלי, ומפרש הכי אם יש באותה קרקע שני דקלים הגיעו, וכ"ש אם יש בה יותר דכולן שלו, שבשביל כך אין לו להפסיד אם יש בה, ולכך אהני ייתור לשון דאי משעבדי פריק להו, ואם אין לו שם יקנם במקום אחר כדמפרש ואזיל, ואינו נ"ל דבכולהו סיפרי כתוב אי אית לי' ולא אי אית בה, ותו משמע דלאו על דיקלי דאית בגוה קאמר, מדקאמר יהיב ליה תרי דיקלי, דמשמע יהיב לי' אחריני, דאי בדיקלי דבההוא ארעא מיירי, הו"ל למימר קננהו ולא יהיב לי' אחריני, ותו דקאמר ואי לית בה זבין לי' תרי, הו"ל למימר יהיב לי' תרין דיקלי דמשמע מן דילי' יהיב לי' משאר שדותיו, אמאי אמר זבין לי', אטו קים לן שאין (ש)לו שדות אחרות עם דקלים, הילכך לא גרסי' אלא אי לית ליה זבין לי', ומדסיפא גרסי' אי לית לי' רישא נמי אי לית לי', ולא אי אית בה.
ואי משעבדי פריק לי'. שאם יש לו דקלים ועשאן אפותיקי לבעל חובו, חייב לפרוע בעל חוב ולהוציאן מידי שיעבודם וליתנם לו, ואינו יכול לומר לו יהיו כך בידך, ואם יטרפו ממך אני אפצם לך, שכיון שעשאן אפותיקי בכל שעה יכול לבא ולהוציאן מידו, אי נמי אם רוצה לקנות לו אחרים אינו מתרצה הלוקח אם הם טובים שיכול לומר לו לא מכרת לי אלא שלך ותפרע בעל חובך ותנם לי או תתפייס עמו שיסלק שיעבודו מעליהם.
<h2>דף ע:</h2>
אמר רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה. מאי דקשיא לי דרבא אדרבא מפרק כל הנשבעין, עיין מה שכתבתי שם במהדורא בתרא.
<h2>דף עא:</h2>
דאי לא אמר ליה [לשון גמ' אם איתא דלא שייר לימא לי' כו'] עקור אילנך שקול וזיל. פי' כיון שיודע שאילנותיו יונקים משדה חבירו, אסיק אדעתי' לשיורי לנפשי' ולא מסתלק מן השדה לגמרי, שאילו מסתלק לגמרי יאמר לו הלוקח עקור אילנך ואי אפשי שיינקו מתוך שלי, שלא שיירתם לעצמך אלא לקוצם לצורך עצים, הילכך משייר ולא מסתלק, וכיון דאסיק אדעתי' לשיורי משייר נמי קרקע שתחתיהן עולמית.
ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי. אי קשיא ומי איכא למ"ד דיניקה לא משייר, והא הקונה שני אילנות דתנן [להלן פ"א ע"א] דאין לו קרקע, הנ"מ אם מתו שלא יטע אחרים במקומן, אבל כל זמן שיחיו אינו יכול לסלקם מעל שדהו, אלא שדהו משועבד ליניקתם, אפי' לרבנן דאמרי בעין רעה מוכר, וכ"ש כשמכר שדה ושייר שני אילנות לפניו ששייר לו היניקה, אלא אע"ג דלגבי מכר אדם משייר יניקת אילנותיו, לגבי הקדש אסור לעשות כן, שאפי' אם התנה עם הגזבר שיהו אילנותיו יונקים משדה הקדש, מאן מחיל גביה, נמצא שהוא נהנה מן ההקדש, ואע"ג דאין מעילה בקרקעות, מ"מ אסור הוא ליהנות מהן, ולגבי מכר מועיל לו תנאו וחברו משעבד לו שדהו, אבל גבי הקדש מי ימחול לו האיסור, והילכך כיון שאינו מועיל לו שיור אצל הקדש, מאי האי דקא מקשה ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי, אע"ג דשייר, לא שייר אלא מקום מטעתן, שאם ימותו יטע אחרים במקומם, אבל מקום יניקתם שהוא שש עשרה אמה לכל רוח לא קנה, וא"כ היאך הוא אומר מדנפשייהו קא ינקי, תשובה, אי אמרי' דלא שייר לו מקום מטע האילנות, אלא הכל הוא של לוקח, ואין לו למוכר אלא שיעבוד יניקה כל זמן שיחיו, היינו דלגבי הקדש לא מהני, שאין מי שימחול לו האיסור ובעל כרחו צריך להקדיש גם חרוב ושקמה, אלא אי אמרת דלגבי מוכר שייר לעצמו מקום אילנות, וגם גבי הקדש נמי שייר לעצמו מקום חרוב ושקמה, א"כ נמצא כי בשלו הן נטועין, וכיון דבשלו הן נטועין אין אנו חוששין ליניקתן, דאטו ראובן ושמעון שהיו שדותיהן סמוכין זה לזה והיו לו לראובן אילנות סמוך למיצר והקדיש שמעון שדהו, נאמר לראובן עקור אילנותיך שהם יונקים משדה הקדש לא אמרי' הכי, אלא כיון דבשלו הן נטועין רשאי הוא להניחם כבתחילה, כדאמרי' [לעיל כ"ז ע"ב] שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, וכיון שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ כשהקדיש שמעון שדהו ע"ד כן הקדישו שיהא משועבד ליניקת אילנותיו של ראובן, שלא כל הימנו להפקיע שיעבודו של ראובן, וגם זה כשהקדיש שדהו כך הקדישו כדרך שכל העולם מקדישין, וכמו שכל העולם אינן יכולין לסלק יניקת האילנות הסמוכין שם, גם לא סילק יניקת האילנות שלו, והילכך הכל תלוי בשיור קרקע מקום האילנות, שאם אותו הקרקע הוא שלו, ונמצא כי בתוך שלו הן נטועין, גם היניקה שלו, דאדעתא דהכי אקדיש כדמקדשי כ"ע כדפרישית, ומדנפשייהו קא ינקי, אבל רבי' שמואל זצוק"ל פי' דאי אמרת לא משייר, היניקה לא שייר, וזה לא יתכן, דהכא במוכר שני אילנות לרבנן אע"ג דתני אין לו קרקע, היניקה יש להן עד שיחיו, אלא שבהקדש אינו מועיל לעשות כן כדפרישית.
הא קמ"ל דאי נפלי הדר שתיל להו. פי' ואע"ג דתנן ואם מתו אין לו קרקע, וטעמא משום דמוכר בעין רעה מוכר, והה"נ כשמכר שדה ושייר אילנות לפניו בעין רעה מכר ואם מתו יש לו קרקע, ה"א מאי יש לו קרקע ליטע בו ירק וכורכמא רישקא שאינן מכחישין את השדה, אבל האילן שמכחיש את השדה ביניקתו י"ו אמות לכל צד, לא שייר לעצמו אלא כל זמן שהוא קיים, אבל השתא דנעקר לא ישתלנו עוד, קמ"ל.
<h2>דף עד.</h2>
אחתיניה לסלתאי בכותא דרקיע. תמיהא לי טובא דהא אמרי' [חגיגה י"ג ע"א] מהארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה, והיכי מטי עד רקיע, ותו שהגלגלים הן דקים מאד יותר מן האויר והיאך שם סלו שם.
<h2>דף עו.</h2>
אותיות נקנות במסירה. כתב רבי' יצחק זצוק"ל האי מסירה איני יודע אם כעין אותה מסירה שלמעלה אע"פ שלא ימשוך האותיות אלא שימסרם לו מכי אחז בהם קנה, או לייפות כח המשיכה, דלא סגי באותיות משיכה מעצמו, אלא שימסרם לו ע"י מסירה, והכי מוכח טפי דאין דרך שטר במסירה אלא במשיכה, דבהמה וספינה שהם גדולים דרכן במסירה, אבל שאר מטלטלין קטנים משמע דאינן נקנין במסירה וכ"ש אותיות, ואינן נראים לי דבריו כלל, שבדברים קטנים לא תועיל מסירה כי אם משיכה, שכיון שמסר לו החפץ בתוך ידו היאך תעלה על הדעת לומר שלא יקנה אותו, אין לך קנין גדול מזה שהוא תופסו בתוך ידו, ועד כאן לא פליגי ועבדי משיכה מעליא ממסירה, אלא בדברים גדולים, כגון בהמה גסה וספינה שאינו יכול לתופשן בידו, דאיכא מאן דאמר סגי להו במסירה, שכיון שמסרם לו והוא אחז בהם, אע"פ שאינו יכול להכניסם בתוך ידו קנה אע"פ שלא משכם, ואיכא מאן דאמר דלא מהניא בהו מסירה עד שימשוך ובמשיכה קנאם ואע"פ שלא הביאם ברשותו, אבל חפצים קטנים שמכניסם לתוך ידו, כיון שמסרם לו ליכא מאן דפליג דהאי עדיפא ממשיכה טובא, שהמשיכה אינה מכנסת לרשותו, וזו המסירה מכנסת לתוך ידו, והשתא חצרו של אדם קונה לו, ידו לא כ"ש, דהא חצרו משום ידו אתרבאי [ב"מ י' ע"ב] והיא היא הגבהה דאמרי' שהיא קונה בכל מקום ואפי' ברשות מוכר, וההגבהה קונה אפי' בחפץ גדול שאינו יכול להכניסו בתוך ידו כיון שהגביהו וסבלו בכחו, כ"ש בחפץ קטן שתפסו בתוך ידו, ובמסירת האותיות דפליגי מפני שאין גופן ממון אלא לראי' שבהן, והן מילי בעלמא, אבל אם הי' מוסר לו המעות שהן כתובות בתוכו, ה"נ דקנה וקנה.
<h2>דף עו:</h2>
לא קשיא כאן ברה"ר כאן בסימטא. פי' ברה"ר דלא מהניא משיכה איתקנה מסירה, אבל בסימטא דאפשר במשיכה לא מהניא מסירה שהיא גרועה מן המשיכה, וברה"ר דקניא משום דלא אפשר במשיכה, וזה דומה למאי דבעי' למימר לקמן בפירקן [פ"ו ע"ב] על המטלטלין שהן ניקנין במשיכה שלא נתקנה המשיכה אלא למטלטלין גדולין שא"א להגביהן אבל מטלטלין קטנים שאיפשר להגביהן לא מהניא בהו משיכה עד שיגביהם.
ואי ברה"ר ממאן אגר. פי' הניחא אי אמרת דבסימטא מיירי, איכא למימר שוכר את מקומה, דהא סימטא דמיא לחצר של שניהן, וכי היכי דבחצר של שניהן מצי למישכר מחברי', הה"נ בסימטא, דכיון שכל אדם יש לו רשות להשתמש בסימטא ואין בני [רשות] הרבים יכולין למונעו, נמצא כי אותו המקום קנאו המוכר כל זמן שספינתו עומדת שם, והילכך מהניא בי' שכירות, אלא אי אמרת דברה"ר קיימי ממאן אגר.
א"ל אין לצור ולצור. כתב רבי' יצחק זצוק"ל ולאו דוקא דהוי קני לי' ניירא, דמ"ש האי משאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר אם לא ע"י משיכה או בחליפין או בהגבהה, אלא מסקנא בעלמא, ואינו נ"ל, אלא קנין גמור הוא שהרי מסירה יש כאן, אלא שרבי' יצחק הולך אחרי [סברתו] שאין המטלטלין נקנין במסירה ואע"פ שהן קטנים, וכבר ביארתי למעלה שזו הסברא היא מופלגת מן הדעת ביותר.
<h2>דף עז.</h2>
אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנות במסירה. כך נראית לי הגירסא, כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל וכדפריש איהו, ולא כמ"ש במהדורא קמא, דבשלמא אי אמרת ניקנות אתא למיפסק הלכה (כרב) [כרבי] ואע"פ שהוא יחיד, אלא אי אמרת אין נקנות כרבנן, מאי איצטריך ליה למיפסק הלכה כחכמים, פשיטא ודאי דיחיד ורבים הלכה כרבים, ולישתוק ולא ליפסוק מידי וממילא ידענא לי', א"ו לא איצטריך למיפסק אלא כרבי, ומסתייעא האי סברא ממאי דאמרי' בשילהי מסכתין [קע"ב ע"ב] בה' שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זע"ז ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, ודייקי' מינה הא הן על אחרים מוציאין ופרכי' עלה הך דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים, במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה קמיפלגי, תנא דמתני' סבר אותיות נקנות במסירה, ותנא דברייתא סבר אין אותיות נקנות במסירה, ואב"א דכ"ע אותיות ניקנות במסירה, והכא בצריך לראי' קא מיפלגי דאיתמר אותיות ניקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראי' ורבא אמר א"צ להביא ראי', הנה מוכיח משם דסתם מתני' סבר דאותיות ניקנות במסירה, ותו דמסקי' דכ"ע אותיות ניקנות במסירה ול"פ אלא אם צריך להביא ראי' שכדי לקנות נמסרו לו או שמא הפקידו בידו, דאביי מצריך לי' ראיי', דלא גבי בי' עד דמייתי סהדי שהקנהו לו, ורבא סבר כיון דנפיק שטרא מתותי ידי' מהימן, אבל תרווייהו מודו דהיכא דמסרו לו על דעת לקנותו דקני לי' במסירה בלחוד ולא בעי כתיבה ומסירה, וראיתי מי שדחה ראיי' זו, ואמר דאביי ורבא לא דיברו אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסיר', ולאו דאינהו סבירא להו כוותי', ולעולם הילכתא כאמימר דאמר אין אותיות ניקנות במסירה, ואינו נראה לי כלל, דאי לא ס"ל הכי דאותיות נקנות במסירה אמאי פליגי אם צריך להביא ראי' ואם לאו, כיון דלא ס"ל הכי אמאי איצטריכו לפלוגי בי', א"ו הכין סבירא להו דאותיות ניקנות במסירה, ותו דאמרי' ביבמות בפ' האשה שהלכה היא ובעלה [קט"ו ע"ב] יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישי' [וכו'] אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתיב בי' הכי בצד קלוניא מתא אנא אנדרולינאי פטרית ותרוכית ית פלניא אנתתי, ושלחה אבוה דשמואל לקמי' דר' יהודא נשיאה ושלח ליה תבדק נהרדעא כולה, ורבא אם איתא יבדק כל העולם כולו מבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו הכי, אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתוב בהו הכי חבי בר נאנאי ונאנאי בר חבי [וכו'] שכיחי טובא, ואביי למאי ניחוש לה, אי לנפילה מיזהר זהיר בי' ואי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד ליה גבי', מאי אמרת דילמא מסר לי' אותיות ניקנות במסירה, אלמא אשכחן בפי' דסבר אביי דאותיות ניקנות במסירה אם כן מה דאיתמר בגט פשוט אותיות ניקנות במסירה סברא דנפשייהו היא, וראיתי מי שדחה סברא זו, ואמר אדרבה מהכא מוכח דהאי דגט פשוט לאו סברא דנפשייהו היא, אלא אליבא דמ"ד אותיות ניקנות במסירה פליגי, דאי ס"ד דס"ל לרבא דאותיות ניקנות במסירה, היכי מייתי ראי' רבא למילתיה מהני שטרא, והא כיון דאותיות ניקנות במסירה ליכא למיחש למידי כדדחי לה אביי, א"ו מדמייתי מינה ראי' רבא למילתי', ש"מ דס"ל דאין אותיות נקנות במסירה, ופליג בהא רבא עם אביי, דאביי ס"ל ניקנות ורבא ס"ל דאינן ניקנות, וההיא דגט פשוט לאו אליבא דנפשייהו איתמר, וזו הדחיי' אינה כלום, דאם איתא דסבר רבא דאין אותיות ניקנות במסירה, היכי מייתי ראי' מהני שטרא דמגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וס"ל לרבא הכי, והא בגט פשוט פרכי' מתני' דדייקי' מינה הא הם על אחרים מוציאין אמתניתא דתני אין מוציאין שטר חוב על אחרים, ופרקי' דתנא דמתני' סבר אותיות ניקנות במסירה ומש"ה מוציאין הם על אחרים, ותנא דברייתא סבר אינן ניקנות ומש"ה אין מוציאי', א"כ רב' בר אבו' דמגבי בהו בעל כרחין אית לן למימ' דס"ל דאותיו' ניקנות במסירה, ורבא נמי דמסתייע מינה הכי ס"ל, אלא הכי מסתייע מינה, אי איתא דחיישינן לתרי יוסף בן שמעון אפילו היכא דלא איתחזוק, הכא דאיתחזוק מיהא אע"ג דאותיות ניקנות במסירה, ניחוש לנפילה או לפקדון דילמא הימני', או דילמא בגניבה אתא לידיה, וכי היכי דלכולי האי לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון נמי לא חיישי' היכא דלא איתחזוק, ואביי מהדר ליה לנפילה לא חיישי' דמיזהר זהיר בי', לפקדון נמי לא חיישי' כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי', ולגניבה ליכא למיחש, למסירה נמי הא אמרינן דאותיות ניקנות במסירה, אבל לעולם לתרי יוסף בן שמעון אית למיחש ואע"ג דלא איתחזיק, ולעולם גם זו השיטה מוכחת דאביי ורבא וגם רבה בר אבוה דמגבו בהו ורבא דמסתייע מינה סבירא להו דאותיות ניקנות במסירה, ולקמן בפ' מי שמת [קנ"א ע"א] בה' שייר קרקע כל שהו אמרינן אמיה דרב עמרם חסידא הו"ל מלוגא דשטרי, כי קא שכבה אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוה לקמיה דרב נחמן אמרו לי' והא לא משך, אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, משמע מהכא דאי משך הוה ניחא להו דליקני, אלמא אותיות נקנות במסירה, דאי בעינן כתיבה ומסירה הו"ל למימר לי' והרי לא משך ולא כתבה לו, אלא מדקאמרי והא לא משך ש"מ במשיכה בלחוד הוי קני, ויש מי שמקשים על זו הסברא ממאי דאמרינן בפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] בה' מי שמת, ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי, אתו יורשין וקא תבעי להו מינה, אמרה להו מחיים תפישנא להו, אתאי לקמי' דרב נחמן אמר לה אית לך סהדי דתבעוהו מינך מחיים ולא יהבתינהו ניהלייהו, אמרה לי' לא, אמר לה א"כ הו"ל תפישה לאחר מיתה ותפישה דלאחר מיתה ולא כלום היא, ולעיל מאידך עובדא אמרי' ההוא בקרא דיתמי דתפסו תורא מיני', בעל חוב אמר מחיים תפישנא לי' ובקרא אמר לאחר מיתה תפיס לי', אתו לקמי' דרב נחמן, א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסי', אמר לי' לא, אמר לי' מיגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפישנא לי', ומ"ש גבי מלוגא דשטרי דלא אמרי' מיגו כדאמרינן גבי בקרא, אלא לאו ש"מ דאין אותיות ניקנות במסירה, ואין זו הוכחה של כלום, דהכי משמע לישנא שהדבר ידוע בעדים שהיו פקדון אצלה מחיים, ומש"ה אמר דאפקידו גבה, דמשמע שידוע הדבר שכן הי', ולא אמר ההיא איתתא דהות נקטה מלוגא דשטרי, והיא היתה טוענת דמחיים תפישנא להו בחובי כיון שהיו בידי, ואמר לה רב נחמן ההיא תפישה לא מהניא כיון דבתורת פקדון היו בידך, דכל היכי דקיימי ברשותא דמרייהו קיימי, עד דאי אית לך סהדי דתבעינהו מינה מחיים ולא יהבית להו, ובמיגו לא מהימנא למימר לקוחין הן בידי, דהא איכא סהדי דבתורת פקדון באו לידה, והשתא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין עדי' היאך באו לידו אמרי' [לעיל נ"ב ע"א] דלא מהימן לומ' לקוחין הם בידי, דאמרינן מסתמא ודאי בתורת שאלה ושכירות באו לידו, הכא דאיכא סהדי דבתורת פקדון בא לידו לא כ"ש דלא מהימן לומר לקוחין הן בידי, אבל לעולם אם לא הי' ידוע בעדים שבפקדון באו לידה, ה"נ דהות מהימנא ע"י מיגו, עוד ראיתי שמקשים ממאי דאמרי' בפ' האיש מקדש [קידושין מ"ז ע"ב] בה' התקדשי לי בתמרה זו, נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים, אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי, לעולם שטר חוב דאחרים, והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קמיפלגי, במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דר' ורבנן קמיפלגי, דתניא אותיות ניקנות במסירה דברי רבי וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור, מר אית לי' דרבי ומר לית לי' דרבי, ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי, והכא בדרב פפא קמיפלגי כו', מדקאמר דכ"ע לית להו דרבי ש"מ דלית הילכתא כוותי', ולא קשיא ולא מידי, שכן דרך התלמוד לדחות ולהעמיד חלוקתם בכל ענין שהוא מוצא, דלא תימא דפליגי במקדש במלוה, וליכא למילף מהנך דחייאתא מידי, ותו אפי' אי אמרי' דר' מאיר נמי לא ס"ל כר', מה בכך, אטו מי לא ידעי' דר' בלחוד הוה אמר דאותיות ניקנות במסירה, וחכמים פליגי ואמרי דאין ניקנות, ור"מ נמי בכלל חכמים הוא, ואפ"ה פסיק אמימר הילכתא כר'. עוד ראיתי שמסתייעי' ממאי דאמרי' בשילהי דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה, אמרה ידענא בי' דפריעא הוא, הימנה רב נחמן, א"ל רבא כמאן כר' דאמר אותיות ניקנות במסירה, פי' ומיגו דאי בעיא הוה אמרה דידי הוא והות מהימנא, השתא נמי דאמרה פרוע הוא מהימנא, לא שאני הכא דאי בעי קלתיה, ומדקדקים מדקאמר כמאן כר', מכלל דלא ס"ל כוותי', ואין זה סיוע של כלום, שהרי כבר הוכחתי דרבא ס"ל דאותיות ניקנות במסירה, אלא שרצה לחקור את רב נחמן מאיזה טעם האמינה, אם הוא משום דסבר לה כר', ואהדר ליה רב נחמן דאין צריך לכך, דאפי' לרבנן נמי מהימן משום דאי בעי קלתי'. ובעל הלכות גדולות כתב אמר אמימר הילכתא אין אותיות ניקנות בחליפין, למימר דסבר דבמסירה ניקנות ומש"ה כתב בחליפין, ולקמי' כתב והלכתא אותיות ניקנות במסירה כר' דהיכא דיהיב לחברי' שטרא במתנה ומסריה ניהלי' בפני עדים קנייה ואע"ג דלא קנו מיניה דקי"ל הלכה כר' אלעזר בגיטין דאמר עידי מסירה כרתי, והפסק שלו נ"ל נכון, אבל מה שמסתייע מר' אלעזר אינו נ"ל, דלא שייך פלוגתייהו הכא, דגם ר' מאיר מודה בזה, מידי דהוה אכל מטלטלי בעלמא דכיון דמסרינהו בידי' קננהו, ומה אנו צריכין לעדי חתימה, גם בהלכות קצובות של גאונים ראיתי ולא כתבו דברי אמימר בזה הפרק כלל למימר דאינהו גרסי אין ניקנות במסירה ומשום דלא סבירא להו כוותי' לא כתבו לי' כלל, ובפ' מי שמת כתבו כל אותה השיטה של אותיו' ניקנות במסירה ואביי ורבא דאמרי אותיות ניקנות במסירה ופלוגתייהו דפליגי בלברר למימר דסבירא להו דהכי הילכתא ולהורות הלכה למעשה כתבי הכי ולא כתבי לדאמימר כלל. אבל רבי' האי גאון זצוק"ל בשער י"ג דספר מקח וממכר שחיבר כתב מי שיש לו שטר חוב על חבירו ומכרו לאדם אחר אפי' אם כתב לו שטר מכר על אותו שטר חוב לא קנה עד שיתן לו את השטר, כדברי רבותינו אותיות ניקנות במסירה דברי ר' וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור, ונאמר הלכה כחכמים, ועל זה אמרו רבי סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסיר' כרתי ור' אלעזר עצמו לא ניתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל בשאר שטרות אין הלכה כר"א, וזה פי' רבותינו הראשונים אמר אמימר הילכתא אין אותיו' ניקנות במסירה א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא רב אשי אמר אפי' תימא סברא הני אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני, ואם ייראה לך בתלמוד שאותיות ניקנות במסירה אל תסמוך בהם לפי שכבר נחתכה ההלכה כדברי אמימר ורב אשי ושאר הראיות כולן בטלות הן ונתברר שאין אותיות ניקנות במסירה בלבד אלא צריך ליכתוב לו גם את השטר, עד כאן דבריו. והפסק שלו אינו נראה לי כלל, מפני הראיות שכתבתי, גם מה שכתב דרבי סבר לה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, וגם כתב שר' אלעזר לא נתקיימו דבריו אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות, אינו נ"ל כלל, שאינו דומה חלוקת ר' ורבנן לר"א ור"מ, דר' דאמר אפילו לר"מ, דהכא מה אנו צריכין לעדי חתימה, שט"ח חתום מוסר לו ומקנה לו וזה קנאו במסירה כדין כל המטלטלין, ואע"ג שאין גופו ממון ס"ל כר' דנקנה במסירה כשאר המטלטלין, ובזה הדבר הוא עיקר חלוקתם, ורבנן סברי כיון שאין גופו ממון אינו נקנה במסירה לבד עד שיכתוב עליו שטר אחר, ואפי' לר"א דאומר עדי מסירה כרתי, דעד כאן לא אמר ר"א אלא בשטר העשוי לקנייה, כגון גט ושטר קידושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר, א"נ כשלוה ממנו וכתב לו שטר שאותו השטר קונה קרקעו של לוה לשיעבוד, בההוא ודאי קאמר אע"פ שאין עליו עדים אלא שמסרו לו בפני עדים קנה, אבל האי שט"ח דזבין לחברי' אינו עשוי אלא לראיה שבו, וכיון שאינו מוסר לו המנה שהוא כתוב בו אלא גוף השטר אינו נקנה במסירה עד שיעשה לו שטר אחר עליו, ואותו השטר ודאי שכותב לו עליו, בההוא שייכא פלוגתא דר"מ ור"א, דלר"מ צריך עדי חתימה ולר"א סגי לי' בע"מ, אבל במסירת שט"ח לא שייכא כלל, ואפי' אי הות שייכא פלוגתייהו בדר"א ור"מ, למה אמר שלא נתקיימו דברי ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות, והא הויא פלוגת' דרב ושמואל בפ' המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דאמרי' התם אמר רב יהודא אמר רב הלכה כר"א בגיטין, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף בשטרות, ורב סבר בשטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים, ר' אלעזר תרתי קאמר ורב ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, וכיון דשאר שטרות הויא פלוגתא דרב ושמואל קי"ל דהילכתא כשמואל בדיני. ורבינו חננאל זצוק"ל כתב כיון דפסק אמימר דהוא בתרא הכי, שמעי' מינה דהילכתא כחכמים דפליגי עלי' דר' ואמרו בין כתב ולא מסר ובין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור, ולית הילכתא כר', כך קבלנו מרבותינו, ועייננא בה טוב' ולא איפשיט לן הכי יאות, דאשכחנן טובא שמעתתא דסלקין דאותיות ניקנות במסירה, ולולי הקבלה לפום עניותין הכי הוינן פסקי שכך דעתינו נוטה, מיהו לא סמכי' אלא אקבלה דבידן, וכך פסקו גם ר' יצחק מפאס ורבי יוסף בן מגש זצוק"ל דאין אותיות ניקנות במסירה כחכמים וכ"כ גם ר' שמואל בן חפני בס' המתנה שחיבר, ואינו נ"ל להורות ולעשות מעשה כי אם כאשר כתבתי, וכך היתה סברת בעל הלכות גדולות והגאונים הקדמונים, ואחרי כן נתחדש' לאחרונים סברא זו, ואין לסמוך אלא על הספר כאשר מוכיחות השיטות.
<h2>דף עח.</h2>
כאן בכדי שאין הדעת טועה. פי' ומעות הן מתנה. ולרב דאמר בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] בה' מצא שטרי חוב גבי הכיר בה שאינו שלו ולקחה וגבי המקדש את אחותו דמעות פקדון, לא קשיא, דהתם דלא קנה כלל אמר לך רב אי איתא דמתנה הוה לי' למימר לי' בפי', שהרי כיון שאין קנינו קנין גם חברו מרגיש בו ומה כסות עינים היא זה שאמר לשם קנין, א"ו לשם פקדון יהבינהו, אבל הכא דקנינו קנין, מודה רב שהמותר ויתר לו לשם מתנה, וכסיפא לי' למימר בפי'.
<h2>דף עט:</h2>
מועלין בהן ובמה שבתוכן. קשיא לי והא אין מעילה בקרקעות כדילפי' חטא חטא מתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בתלוש אף מעילה אינה נוהגת אלא בתלוש.
דת"ק סבר לה כרבנן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' אע"ג דקנה אותם ההקדש, דלא גרע מהדיוט, וחצרו קונה לו מ"מ, ריוח הקדש הוא הבא מאליו, ואין בו דין מעילה, כיון שלא הי' בשעת ההקדש, ואע"פ שאמר בשעה שהקדישן אני מקדיש אלו והעתיד לבא בהן, לא חיילא קדושה עלייהו, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כ"ש שלא תפשוט בהם הקדושה מאלי', ולר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אע"פ שלא אמר הקדושה מתפשטת עליהם מאליה, דאדעתא דהכי אקדישינהו שיהא כל הבא לתוכן קודש.
<h2>דף פ.</h2>
זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות. ראיתי מפרשים שקוצץ כל האילן ומניח סמוך לקרקע כשיעור שני אגרופין, וכך פי' גם המור' בשלהי פרק מרובה [ב"ק פ"א ע"ב] דאמרי' התם וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופית של זית, הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמרי' בפ' המוכר את הספינה והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אסור לחבירו לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות, ואינו נ"ל זה הפתרון דבכל דוכתא משמע גרופית ענף דומיא דיחורי תאנים וכדאמרי' בבראשית רבה הכניס עמו זמורות ונטיעות וייחורים לתאנים וגרופיות לזיתים, ואין לפר' שהכניס עמו השרשים, אלא ענפים, דומיא דזמורות וייחורים, והכא נמי הכי אית לן לפרושי, שאינו נותן לו כל ענפי האילן, אלא משייר לעצמו שתי גרופיות, שיטע אותם סמוך לשורש והן יחליפו בדים ופארות, ומאי דאמרי' בברייתא [פ' ע"ב] הלוקח אילן מחברו מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, הוא נותן שיעור כמה (רוצה) [צריך] להניח ע"ג קרקע סמוך לשורש, ובמתני' פירש שישייר לו מן הענפים, ובברייתא פירש כמה ישייר לו סמוך לקרקע, שאם ישייר לו שתי גרופיות בלבד ורוצה ליטע אותם, לא יצליחו להיות אילנות עד זמן גדול, וגם אם יניח הגזע סמוך לשורש ולא יותר, לא יוציא בדים עד זמן גדול, הילכך נוטע הגרופיות סמוך לשורש ומתגדלים לזמן מועט, ומאי דתניא בברייתא הלוקח אילן מחבירו מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, גם הזית בכלל, ומאי דאמרי' בפ' מרובה פי' ר' נחום בזית כביצה, והוא מדבר באותו שרוצה לקטום ענף א' מן הזית כדי לנוטעו, דדוקא מגרופיות דזית אין קוטמין, אבל מזית גדול קוטמין, ולכשיבא לקטוף הענף, אל יקטמנו עד הגזע, אלא מניח כביצה שיחזור ויצמח.
אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פי' בפ"ג דמס' טהרות תנן הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים, ותנן נמי ר' מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר אף היין, פי' דוקא רוטב וחלב וגריסין אם קרשו יצאו מתורת משקה והן אוכלין, אבל השמן והדבש והיין אע"פ שקרשו לעולם תורת משקין עליהן ולא תורת אוכלין, ולפיכך אם נגע בהם אפילו ולד שני חזרו להיות תחלה כדין כל משקה. והשתא אמר רב כהנא אע"ג דדבש חשוב משקה ואע"פ שקרש, הנ"מ כשהוציאוהו מן הכוורת וריסק החלות וסחט הדבש מהם, אבל כשהוא בתוך הכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם ואע"פ שזב מן החלות כל זמן שעומד בתוך הכוורת תורת אוכל עליו ולא תורת משקה.
<h2>דף פא.</h2>
ר"מ אומר קנה קרקע. כ' ר' יצחק בתוספותיו, השתא אית לן למימר דר"מ סבר מוכר בעין יפה מוכר, דהכי משמע לעיל דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן הוי במוכר ב' אילנות, ותימא דבשום מקום אינו מזכיר אלא ר"ע, ואינם נראים לי דבריו, דאין להוכיח מכאן דקסבר ר"מ כר"ע, דטעמא דר"מ הכי משום דקסבר שני אלנות נמי שדה מיקרו, וכל מה שאמרו רבנן בשלשה אילנות שהן חשובין שדה וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן, [אמר] ר"מ בשני אילנות, ור"ע נמי דפליג עם רבנן בשני אילנות ואמר דיש לו קרקע לאו דס"ל כר"מ דההוא קרקע הוא מקום מטעתן בלבד, שאם ימותו שיהא נוטע אחרים תחתיהן, ואילו ר"מ סבר דקנה קרקע שתחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, הילכך אין להשוות סברתם יחד.
תנן התם הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא. פי' אפי' למ"ד במוכר שדהו לפירות דמביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי, הנ"מ כשגוף השדה קנוי לו עד זמן פלוני, כגון משכנתא, שכיון שגוף השדה הוא ברשותו עד אותו הזמן, אע"פ שאינו כ"א לפירותיו, אמרי' קנין פירות כקנין הגוף דמי, אבל הכא שאין הקרק' ברשותו, אע"פ שהוא משועבד ליניקת אילנותיו אינו קורא.
ממאי מדקתני משנה יתירה כו'. פי' דבשלמא לרבנן דאמרי מביא ואינו קורא איצטריך לאשמעי', דאע"ג דלא קנה קרקע ואינו קורא חייב להביא, אלא ר' מאיר כיון דאמר הכא דקנה קרקע, פשיטא ודאי דמביא וקורא, ומאי איצטריך למתנייה, א"ו מחייב היה אפילו בלוקח פירות מחוברין מאדם שבשוק, והאי דקאמר מביא וקורא לרבנן קאמר להו, וה"ק אע"ג דסבריתו דלא קנה קרקע, אית לכו למימר מביא וקורא, כדמחייבנא אנא אפי' בקונה פירות מן השוק.
לפי שלא קנה קרקע דברי ר' מאיר. אדרבה מיכן מוכיח דר"מ לא ס"ל כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר, דא"כ גם באילן קנה מקום מטעתו, דל"ש לר"ע בין אילן אחד לשני אילנות, וקי"ל קרקע כל שהוא חייב בביכורים, כדתנן בפ"ג דפאה, א"ו כרבנן סבירא ליה, ואם מת אין לו קרקע, וטעמא בשני אילנות מפני שהן חשובין שדה, מידי דהוה אשלש אילנות לרבנן.
<h2>דף פא:</h2>
וניחוש דילמא לאו ביכורין נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. אי קשיא וכי אסור להכניס חולין לעזרה, והא תנן בזבחי' בפ' כל התדיר [צ' ע"ב] ובכולן הכהני' רשאין לשנו' באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה אלמא מעייל תבלי חולין לעזרה ומבשל להו עם בשר חטאת ואשם. תשובה אינו אסור אלא להגישן ע"ג המזבח ולעשות בהם מעשי קדשי מזבח, שהביכורין טעונין תנופה, ודכוותה אמרי' נמי בריש פ' הזרוע [חולין ק"ל ע"א] דמקשה התם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו, ומהדר דאי אפשר למיעבד בהו תנופה, לינפינהו אבראי לפני ד' כתיב, אי אגוואי קא מעייל חולין לעזרה, ודכותה אמרי' נמי בפ' בתרא דמנחו' [ק"ד ע"ב] דתנן התם פירשתי מנחות של עשרונות ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון ר' אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים, ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר רב חסדא במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי, דרבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה, ור' סבר אסור להכניס חולין לעזרה, והתם נמי בעיא מנחה הגשה וקמיצה ע"ג המזבח, ובתר הכי מסיק רבא אמר דכ"ע אסור להכניס חולין לעזרה כו', וקשיא לי ממאי דתנן בשילהי פ' השולח גט [גיטין מ"ז ע"א] גבי המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם, ואמרי' בגמ' מפני תיקון עולם אין מפני דאורייתא לא, אלמא מביאין ביכורים אע"פ שאינו חייב מן התורה, ולא אמרי' דקא מעייל חולין לעזרה, ותנן נמי בפ' בתרא דחלה אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים, ותנן בפ' ששי דשביעית אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ אמר ר' שמעון שמעתי בפי' שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוץ לארץ, ומקשה בירושלמי תמן תנינן אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו ויביא תרומה, א"ר הושעיא ביכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם, פי' מקשה לת"ק דאמר אין מביאין תרומה מח"ל, ולא מפיק סוריא מכללא כדמפיק ר' שמעון, אלא סבר דאף מסוריא אין מביאין, ומ"ש תרומה מביכורים שמביאה מסוריא, ותירץ ר' הושעיא שהביכורים הן אחריות הבעלים להביאן להר הבית, כדתנן בפ"ק דביכורים ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ד' אלהיך, פי' ואין לגזור שמא יהו הכהנים מרדפין אחריהן, אבל התרומה אינה באחריות הבעלים להגיע ביד הכהנים, אלא הן מחזרין בגרנות לקבלה, ואם אתה מתיר להביא תרומה מסוריא, יהיו הכהנים יוצאין מארץ ישראל לסוריא לקבל התרומה, ואסור לצאת מן הארץ לחוץ לארץ, הנה מוכיח מכאן דסוריא הויא חוץ לארץ, ומדאורייתא אין מביאין ממנה ביכורים, וחכמים אומרים שיביאו, ואמאי והא קא מעייל חולין לעזרה, ונ"ל לתרץ דודאי כל היכא דפטירי מדאורייתא ורבנן אחמור דלייתו לא חיישי' משום חולין בעזרה, דחולין בעזרה לא אסירי מדאורייתא אלא חולין שנשחטו בעזרה, כדנפקא לן [קדושין נ"ז ע"ב] מכי ירחק ממך המקום וזבחת, דילפי' מהתם בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, אבל להכניס חולין בעזרה אינו אסור אלא מפני שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישן על גבי המזבח כמו הקדשים, ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן, וכיון שחייבו חכמי' להביא אין כאן בזיון שהרי חכמים הצריכוהו לכך, וכיון שחכמים הצריכוהו אין שם ספק אלא ודאי הן קדושים, אבל הכא דהא ספק קודש ספק חולין איכא למיחש לחולין בעזרה, ודמי האי קצת למאי דאמרי' התם [ביצה ד' ע"ב] שני ימים טובים של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי ונולדה בזה אסורה בזה, וטעמא דמילתא הוא מפני שלא היו מקבלין העדות אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה אין מקבלין אותן ונוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ואע"פ שאותו יום הוא חול גמור, כיון שאין מקבלין העדו', אפ"ה עשו אותו קודש וביצה שנולדה בו אסורה למחר, ובב' ימים טובים של גליות שהוא ספק תורה, אמרו [שם] נולדה בזה מותרת בזה, שהאחד הוא חול גמור, אלמא בדבר שהוא ודאי חול והן עשאוהו קודש הוי קודש, ובספק חול ספק קודש דאורייתא, הוי חול, והה"נ בביכורים בדבר שהן חולין מן התורה והם עשאום קודש, לית בהו משום חולין בעזרה, ובדבר שהוא ספק קודש ספק חולין מדאורייתא יש בהן משום חולין בעזרה. עיין מ"ש בפרק כל הזבחים שנתערבו, עיין בפ' הזרוע במהדורא תליתאה שהוכחתי שאיסור להכניס חולין בעזרה הוא מדאורייתא.
ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה וממעשר. פי' אבל בסוריא אין להקשות כן, שהתרומה ומעשר שלהן הן מדרבנן, והם אמרו והם אמרו שיביא ביכורים ויפטרו מן המעשרות, וכן נמי במוכר שדהו לנכרי אם יש לו קנין אינם חייבין במעשרות כיון שגדלו ברשות גוי, והילכך אם יחייבוהו להביא ביכורים אין בכך כלום.
אלא מעשר ראשון דלוי הוא. פי' ואין לומר יתננו ללוי והוא יחזור וימכרנו לכהן, דאיכא למיחש דאי יהבינן לי' ללוי דילמא אכיל מיני' ונמצאו ביכורים נאכלים לזרים.
דיהיב לי' לכהן כר' אלעזר בן עזריה וכו'. פי' בפ' יש מותרות [יבמות פ"ו ע"ב] מוכיח דפליגי קודם דקנסינהו עזרא וטעמא דר"א משום דקסבר בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים והילכך קרא דכתיב לויים גבי מעשר גם הכהנים בכלל, אלא בתר דקנסינהו עזרא גם ר' עקיבא מודה שניתן לכהנים. וראיתי מקשים התינח רבנן מצינן למימר דסברי כר"א, אלא ר' מאיר הא אשכחן בפי' התם בפ' יש מותרות דפליג אדר"א וס"ל כר"ע, ומתרצים דהכא לרבנן קא שקיל וטרי, אבל לר"מ איכא תקנה כגון דיהיב לי' ללוי ויחזור וימכרנו לכהן, ואין נ"ל שאם זה הי' ראוי לעשות לא הוה קשיא לן מידי, א"ו משום דחיישי' לתקלה, אלא לר"מ צריך לתרץ בתר דקנסינהו עזרא דכ"ע מודו דלכהן יהבינן ליה, ואם הי' רוצה הי' יכול לתרץ לו דכיון שהדבר ספק אומר לו ללוי הבא ראיה וטול ומעכבן הכהן לעצמו שהרי הכהן צריך לעשרן ולא ישראל כדפרישית במה"ק, אלא רבותא עשה שמקיים מצות נתינה.
והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה כו'. כתב רבי' יצחק זצוק"ל איני יודע מה קאמר, שהרי כאן הוא משום ספיקא דאינו ראוי לקריאה, ומה נפשך אי ביכורים נינהו הרי הן ראוין לקריאה ואמאי מעכבא, ולא דמי לס"א עשרונות בכלי אחד, דהתם ע"י מעשה ביטל את הבילה, שהרי מצווה לעשות ואינו יכול לקיים את המצוה, וגם הקשה דאי לא מצי למיכלינהו, מה בכך, אטו אכילה מעכבא, ונראה לי דלא קשיא ולא מידי, דכיון דמספיקא אינו רשאי לקרוא, נמצא שאינן ראוין לקריאה הם, וקריאה מעכבת בהן, והיאך מחייבין חכמים להביא ביכורים דלא חזו לאכילה, למה חייב הבורא להביא ביכורים כי אם לתתן לכהן ולאכלם.
דעביד להו כרבי יוסי בר' חנינא דאריב"ח בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא. פי' לא מבעיא אם הביאן השליח דאינו קורא כדתנן בפ"ק דביכורים אלא אע"פ שמת השליח ורוצה הוא לגמור הבאתן מביא ואינו קורא דבעי' לקיחה והבאה כאחת, וכיון שתחלת הלקיחה היתה על יד שליח פטור, והאי דאמר ר' יוסי בצרן, ולא אמר שיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא, משום דאינו רשאי לשלוח ביכוריו ע"י שליח ולהיפטר מקריא' אא"כ בצרן מתחלה ע"ד כן לשולחם ע"י שליח, דהכי אמרי' בירושלמי [ביכורים פ"א ה"ה] ר' זירא ורב אמי ור"ש בן לקיש בשם ר' הושעיא בשליקטם לשולחם ביד אחר, אבל אם ליקטם להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו לייתור בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה, ומש"ה הזכיר ר' יוסי בר חנינא בצרן, שאם בצרן על דעת לשולחם על יד שליח ולהיפטר מקריאה ואח"כ מת, אע"פ שהוא רוצה לגמור הבאתן פטור, והאי דקאמר כדריב"ח, ולא אמר דמשדר להו ע"י שליח ולא יקרא כלל, משום דרוצה לקיים דברי המשנה דתני מביא ואינו קורא אלא עד דעביד כר' יוסי, וכל הני מקשינן לרבא דתלי טעמא דמתני' משום ספיקא, דאי הוה טעמא משום דהוה ילפי' לי' מקרא לא הות קשיא לן מידי, והילכך מידחק רבא לפרושי האי דתני מביא ואינו קורא כדר' יוסי, וכל דברי רבינו שמואל בזה אין בהם ממש.
<h2>דף פב.</h2>
העולה מן הגזע שלו כו' אמר רב נחמן דקל אין לו גזע סבר ר' זביד למימר אין לו גזע לבעל דקל דכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה. פירוש הי' סובר רב זביד דמש"ה אמר רב נחמן דאין לו גזע לבעל דקל, אלא גם העולה מן הגזע הוא לבעל הקרקע, מפני שלא קנה קרקע, ואם ימות האילן עתיד הוא לעוקרו, והילכך מסיח דעתו הלוקח ממנו ולאו דוקא נקט דקל אלא ה"ה לכל אילן. ואקשי לי' רב פפא ממתני' והא קונה שני אילנות דלחפור ולשרש קיימי וקתני דיש לו גזע, ופירש טעמא דרב נחמן דדוקא דקל קאמר ולא בשאר אילנות, ואין טעמו משום דלחפור ולשרש קאי, דא"כ מ"ש שאר אילנות, אלא היינו טעמא לפי שאין לו גזע, שאין דרכו להוציא פארות מכאן ומכאן אלא עולה ביושר, הילכך אפי' אי איקרי והוציא אינן לבעל הדקל אלא לבעל הקרקע, משום דאסח דעתי' מינייהו. ואקשי' ולרב זביד שפירש טעמא דרב נחמן משום דלחפור ולשרש קאי וה"ה לכל אילן, קשיא מתני' כדאקשי לי' רב פפא. ותירץ דהא דאמר רב נחמן דקל אין לו גזע לאו כשמכרו לו שיעמוד בתוך שדהו עד שיחי', דהתם לא מסח דעתי' כי מתני', ולא אמר רב נחמן אלא כגון דזבין לי' לחמש שנין, שהתנה עמו שלא יניחנו בתוך שדהו אלא עד חמש שנים ואחרי כן יקצצו, דכיון שאינו רשאי להניחו שם עד שיחי' מסיח דעתו מהם, וה"ה לכל אילן, כך נ"ל פתרונו, ופתרון רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי.
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. פירוש אף על גב דמתני' לא מתוקמא אלא כרבנן דאמרי מוכר בעין רעה ואין לו דרך לאותן ג' אילנות כדבעינן למימר לקמן, אפילו הכי כמלא אורה וסלו חוצה להן יש לו אפי' לרבנן כמו שאני עתיד לבאר.
<h2>דף פב:</h2>
מתקיף לה ר' אלעזר השתא דרך אין לו דארעא אחריתי הוא אורה וסלו יש לו. פי' כיון דמוכר בעין רעה מוכר, אין לו דרך לאותן ג' אילנות, וכ"ש שלא ישעבד לו שדהו לעמוד שם האורה ללקט, ונהי דקנה תחתיהן וביניהן, חוצה להן אמאי יקנה, יעמוד תחת הנופות וילקט הפירות ואל יצא לחוץ.
אמר ר' זירא מדברי רבינו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דאמר לי' בארעא דידך קיימן. פי' אנה פליגי רבנן ואמרי דאין לו דרך, דוקא במוכר ג' אילנות שקנה קרקע תחתיהן וביניהן, ונמצא שהוא שדה לעצמו ואין שדה המוכר משועבד ללוקח כלל, אבל היכא דמכר לו שני אילנות דאין לו קרקע, ושדה המוכר משועבד לאילנות דלוקח עד שיחיו, שיונקין, כמו שהוא משועבד ליניקתן כך הוא [משועבד] להן לדרך, ואע"ג דפליגי במוכר בור ודות ואמרי דאין לו דרך [לעיל ס"ד ע"א], התם משום דלא מכחשי בארעא ולא משעבד ליה ארעיה, אבל הכא דמכחשי בארעיה ומשעבד להו, יש להן דרך.
א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא לימא ר' אלעזר לית לי' דשמואל רביה דאמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. פי' ור"ע אפילו במוכר ג' אילנות שהוא שדה חשוב לעצמו ואין שדהו משועבד להן, סבר דיש להן דרך כמו בור ודות, משום דסבר מוכר בעין יפה מוכר, וא"כ ר' אלעזר דאמר אין להן דרך, לא ס"ל כר"ע.
א"ל לא מתוקמא מתני' כר"ע כו'. פי' לעולם ר' אלעזר אית לי' דשמואל רבי' דפסק הלכה כר"ע, אלא ר"א חזא דמתני' לא מתוקמא כר"ע אלא כרבנן, וכיון דלא מתוקמא אלא כרבנן, היכי מפרש ר' יוחנן קנה קרקע דמתני' דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו ומשעבד שדה המוכר שיעמוד שם הלוקח וילקט פירותיו, השתא לדרך לא משתעבד לרבנן, לאורה וסלו משתעבד. למדנו מזו השטה דהיכא דמכר לו שני אילנות אליבא דכ"ע יש להן דרך, וכשמכר לו שלשה הויא פלוגתא דרבנן ור"ע דלרבנן אין להן דרך ולר"ע יש להן דרך.
ממאי מדקתני הגדילו ישפה כו'. אע"ג דההוא סברא דחינן לה דליכא למילף מינה דמתני' לאו ר"ע היא, מ"מ מסקנא דהילכתא הכי הויא דמתני' לאו ר"ע היא, מדקתני גבי שני אילנות ואם מתו אין לו קרקע, דאי לר"ע אפילו בשני אילנות נמי נהי דלא חשיבי שדות לקנות קרקע שתחתיהן וביניהן, אבל מיהו מקום מטעתן קנה שאם מתו נוטע אחרים במקומן, דהכי אמרי' בפ' חזקת הבתים [ל"ז ע"ב] פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר הנ"מ גבי בור ודות דלא מיכחשי בארעא אבל אילנות דמכחש בארעא שיורי שייר דאי לא א"ל עקור אילנך שקול וזיל, מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי' ולרבנן לית לי', ובעל כרחין לא מיירי אלא בשני אילנות ולמקום מטעתם דאי בשלשה ליכא מאן דפליג דהוה שדה אילן וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ולא פליגי אלא בשני אילנות דלא חשיבי שדה, וה"ה נמי באילן אחד ור' מאיר דפליג בשני אילנות במתני' לאו משום דס"ל כר"ע, שהרי באילן אחד ס"ל דלא קנה מקום מטעתו כדאמרן לעיל, אלמא כרבנן ס"ל דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, אלא משום דס"ל דשני אילנות נמי שדה אילן מיקרו וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ור"ע דס"ל דבשני אילנות קנה קרקע לא ס"ל כר"מ דלא קנה אלא מקום מטעתן בלבד, משום דמוכר בעין יפה מוכר ואפילו באילן אחד נמי, אבל תחתיהן וביניהן לא קנה דלא מיקרו שדה אילן, ולא ר"ע סבר כר"מ ולא ר"מ כר"ע כדכתבית לעיל, נמצא עכשיו דמתני' רבנן היא ולא ר"ע, וא"כ אמאי אמר ר' יוחנן דקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו ותניא נמי כוותי' למימרא דהכי הילכתא, דרך אין להן מלא אורה וסלו יש להן, בתמיה, יש לומר אע"ג דדרך אין לו מלא אורה וסלו יש לו, שהוא נכלל עם הקרקע שמכר לו, דכי היכי דזבין לי' מסתמא קרקע שביניהן ותחתיהן, הם ה"נ זבין לי' מסתמא קרקע שחוצה להן כמלא אורה וסלו, שזה הוא (צריך) השדה הצריך לאילנות, ומה שכתבתי במהדורא קמא דס"ל לר' יוחנן כר"ע ליתא, דהא מתני' קא מפרש ומתני' רבנן ולא ר"ע. וראיתי שרבינו יצחק מפאס זצוק"ל הביא בשילהי פרק המוכר את הבית ההיא דמכר אילנות ושייר קרקע לפניו דהויא פלוגתא דר"ע ורבנן ומוקי לה בשלשה אילנות, ואין ממש בדבריו דבג' אילנות ליכא מאן דפליג כדפרישית דהוו שדה אילן וקנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ובשני אילנות דפליגי, וקאמר ר"ע דיש להן קרקע, דוקא מקום מטעתן שאם מתו יטע אחרים במקומן ותו לא. וראיתי שר"ת זצוק"ל בספר הישר שכתב מאי דפירש רבי' שמואל רישא דמתני' דקתני ואם מתו אין לו קרקע לא מתוקמא כר"ע ומייתי ראי' מהא דאמרינן בחזק' הבתים מכר לו אילנו' ושייר קרקע לפניו כו' אינו נראה למורי דכולה מתני' ר"ע הוא וכדמוכח הכא, והא דאמרי' בחזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו כו' דוקא היכא דשייר מדנחת לשיורא ודאי מכר לי' קרקע כו', כל דבריו לא נראו לי כלל, ומה שפירש רבי' שמואל הוא הנכון.
הנוטע את כרמו ט"ז על ט"ז אמה מותר להביא זרע לשם. פי' מרחיק מכל שורה ושורה ששה טפחים, וזורע את השאר, דכל שורה ושורה חלוקה לעצמה ושיעורה כגפן יחידית, ותנן בפ"ו דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ר' עקיבא אומר שלשה.
והיה הופך שיעור שתי שורות. מה שכתב רבי' שמואל זצוקל שאם לא היפך דבצר לי' אויר של י"ו אסור דהוי כרם, אינו נראה לי, דלא משחינן אלא מעיקר הגפנים ולא מראשי הזמורות, אלא בעבור זה הי' הופך שלא יתפשטו הזמורות על הזרעים ויקדשו אותם, שאע"פ שהזרעים רחוקים מן הכרם יותר מארבע אמות שהן עבודת הכרם והזמורות ארוכות ומתפשטין עליהן אסורין כדתנן בההוא פירקא החותך זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור, וכ"ש אם שוכבין עליהן.
<h2>דף פג.</h2>
עובדא הוה בדורא דרעוותא כו'. אלמא אע"פ שהן מקורבין עד ד' אמות חשיבי שדה, ולא כרב נחמן דבעי שמנה, וממילא כיון דמקורבין בד' אמות מרוחקין בח' אמות, וכדלקמן דילפי' מקורבין ממרוחקין, הם ה"נ הכא ילפי' מרוחקין ממקורבין.
<h2>דף פג:</h2>
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דא"ל אילו לא אוניתן לא הוה מצית הדרת בך והשתא מצית הדרת בך. הרבה פתרונים חלוקין ראיתי לאשלי רברבי בדבר זה, ואת אשר נראה בעיני אני כותב, האי דקאמר והוקרו ועמדו על שמנה נקט דאמאי בעי מוכר למהדר בי', ואמר השתא רב חסדא דלוקח מצי למיהדר בי', כגון דאי מתרמי לי' זבינא דמצי לארווחי ביה טפי מהאי, איהו מצי למיהדר בי' ולא מוכר, ופליג רב חסדא ארבא דפסק הילכתא בפ' הזהב [ב"מ נ' ע"ב] דשתות קנה ומחזיר אונאה וס"ל כסתם מתני' דתנן התם [נ"א ע"א] מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי מה שהוניתני.
<h2>דף פד.</h2>
ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. פי' אע"ג דבמתני' לאו ביוקרא וזולא מיירי, אלא אע"ג דשוין הנהו רעות דמי דיהיב לי', אפ"ה מצי לוקח למיהדר בי', משום דאמר לא ניחא לי' אלא חטין יפות, מ"מ דייק מינה סיעתא, דמי שהו' מתרמה ידו על העליונה ויכול לחזור בו, אבל המרמה אינו יכול לחזור בו ולומר כיון דמקח מרומה הי' איגלאי מילתא דלא קנה המקח כלל ומצינ' למיהדר בי, והה"נ גבי אונאה המתאנה שנתרמה יכול לחזור בו, אבל המאנה אינו יכול לחזור בו, ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא אומר לו תן לי אונאתי, הדין עמו, שזה הוא דין אונאה דתנן בפ' הזהב, ואע"פ שעכשיו הוקרו ועמדו על שמנה, ברשותו של לוקח הוקרו, ומשעה שקנה נתחייב לו המוכר באונאת שתות. ורבינו יצחק זצוק"ל כתב בתוספותיו מיהו איני יודע אם חייב הוא להחזיר אונאתו, ונ"ל שאין ספק בדבר, דודאי מחזיר לו, דבתר מכירה אזלי', ובשעת מכירה הרי היתה שם אונאה וזה שהוקרו ברשותו הוקרו ומן שמיא רחימו עילוי', וה"ה נמי כשמכר לו שוה שש בחמש אצל המוכר, והאי דמסתייע רב חסדא מהכא ולא מסתייע מההיא דפרק הזהב [ב"מ נ"א ע"א] דתנן בפי' מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני, דמשמע שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה, משום דאיכא למימר דהתם מיירי כגון שהמוכר רוצ' שיתקיי' המכר, שהרי הוא לא נתרמה ומסתמא חפץ הוא לקיים המכר, ואתא תנא דמתני' [למימר] שהלוקח שנתרמה ידו על העליונה, אם רוצה לקבל דמי ההונאה מקבל, ואם רוצה לחזור בו מן המקח ולבטלו יכול, ולאפוקי מדר' נתן דאמר התם קנה ומחזיר אונאה, אבל לעולם הוא הדין נמי שאם הוקרו ביני ביני שגם המוכר יכול לחזור בו ולומר כיון שהי' המקח מרומה איגלאי מילתא דמקח טעות הוה והדרנא בי, כדאמרי' ביתר משתות דהוי ביטול מקח ושניהן יכולין לחזור בהן, להכי אסתייע מהכא דמשמע בהדי' דהיכא דנמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר והיכא דנמצאו יפות מוכר יכול לחזור ולא לוקח, דמדתני בסיפא שניהן יכולין לחזור בהן מכלל דרישא דוקא קאמר, ותו דתני ארבע מדות ואי לא הויא מתני' דוקא, לא משכחת ארבע מדות.
ממאי ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו ומתני' ה"ט משום דרע רע יאמר הקונה. פי' לעול' אימא לך היכא דאיכא אונא' שתות דלא הוי מחילה, תרווייהו מצי הדרי בהו, כיון דאיגלאי מילת' דמקח מרומה הי' ולא הי' שוה הדמים, ודינו כיותר משתות דשניהן יכולין לחזור בהן, ודין החזרת אונאה הוא כשהמוכר אינו רוצה לחזור בו אלא רוצה לקיים המכר, וגם לא הלוקח, אז נותן לו אונאתו, ומתני' דתני לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, משום דכיון שאין מקח מרומה בדמים, שגם הרעות היו שוות הדמים שנתן לו, ואין המרמה אלא שאומר לו חטין יפות אני רוצה לקנות ולא רעות, הלוקח ודאי יכול לחזור בו דהויא מרמה גביה, שהוא אומר לו אתה אמרת שחטיך הן יפות, ועכשיו נמצאו רעות, ואני לא קניתים אלא על דעת יפות, אבל המוכר אם בא לחזור בו אינו יכול, דלא חשיבא מרמה גביה ולומר אני סברתי שהן יפות ועכשיו שנמצאו רעות נמצא שבטעות נמכרו, מפני שאומר לו הלוקח, ידעת מתחלה שהן רעות ולא נתרמית, וזה שאמרת יפות כך דרך המוכר לשבח מקחו, שכמו שהלוקח רגיל לומר לו רע רע, כך המוכר רגיל לומר טוב טוב, ולא דמי למרמת הדמים שאין לאחד מהן ברור כמה שוה המקח, וכן נמי ברעות ונמצאו יפות, כגון שאמר לו הלוקח מכור לי חיטיך שהן רעות ומכר לו ונמצאו יפות, המוכר ודאי נתרמה, שהוא אומר לו על סמך שהן רעות מכרתים לך, שאילו ידעתי שהן יפות הייתי מעכבם לעצמי, אבל אצל הלוקח לא חשיבא מרמה, שהוא ידע שהן יפות אלא האי דקאמר משום דרע רע יאמר הקונה, ואע"פ שהוא יודע שהוא טוב, זהו פתרון השטה, ולענין פסק הלכה נ"ל שהלכה כדפסק רבא בפ' הזהב [ב"מ נ' ע"ב] שתות קונה ומחזיר אונאה ואין א' מהן יכול לחזור בו, ומתני' דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה, אוקמה רבא התם כר' יהודה הנשיא ואיהו דאמר כר' נתן, ורב חסדא אתי כי מתני' דהתם ולית הילכתא כוותי', ומיהו אע"ג דאין הלכה כי ההיא מתני', שאין המתאנה יכול לחזור בו, אלא מקבל דמי אונאתו והמקח, מתני' דהכא הלכה היא שהלוקח יכול לחזור בו, ואין זה הדין דומה לאותו, שהוא אומר לו אין רצוני בחטין רעות ואע"פ שהן שוים הדמים, וכך פסקו גם רבי' שמואל ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל, אבל אחרים ראיתי שדוחים דברי רבא ופוסקי' הלכה כרב חסדא וכההיא מתני', ולא נראו לי דבריהן כלל.
<h2>דף פד:</h2>
חצר השותפין קונין מקח זה מזה. פי' אין לפרש במשיכה דהא ודאי פשיט', ומאי אתא לאשמעינן, א"ו הכי משמע, דחצרו קונה לו כיון שיש לו רשות שם, ואע"פ שגם המוכר יש לו שם רשות, ומאי לאו ע"ג קרקע, אלמא כחצרו דמי. ודחי לא לתוך קופתו.
אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומן ברה"ר ממאן אגר. פי' רבי' שמואל זצוק"ל א"ו בסימטא או בחצר השותפין מיירי דמצי אגר מבני ההוא מבוי הפתוח לההוא סימטא, ואינו נ"ל שצריך לשכור מבני אותו מבוי, וגם אם שכר מהם אינו מועיל לו כלום, דאטו אותה הסימטא חלוטה היא להם, הרי היא של כל בני [רשות] הרבים, אלא נראה לי דשוכר מן המוכר, כמו חצר השותפין שאינו שוכר אלא מן המוכר ונמצא שכל החצר שלו, והם ה"נ בסימטא אותה המקום שעומדין בו כאלו הוא של שניהן, כיון שהם רשאים לעמוד שם ואין הרבי' יכולים לסלקם משם, ובכל דבר דינו כחצר השותפין, ובמקום שעומדים פירות המוכר הוא שלו, אם שוכר מקומן ממנו נמצא שעומדין כולן ברשות לוקח.
<h2>דף פה.</h2>
פיסקא המוכר פירות לחבירו כו'. ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו. כך כתוב בספרי', ואינו נ"ל גירסא זו, דא"כ היינו רשות מוכר ואמאי פלגינהו לתרי בבי הו"ל למיכללינהו בחדא, והנכון בעיני לגרוס כך, ברשות הלה המופקדין אצלו ה"ז לא קנה עד שיקבל עליו, כדגריס רבי' שמואל זצוק"ל, והכין פירושה, שיקבל עליו הנפקד לזכות בעבור הלוקח, שכיון שאמר המוכר לנפקד זכה בעבור הלוקח קנה, משא"כ ברשות המוכר שלא קנה עד שיגביה, ומשא"כ ברשות לוקח, דהתם כיון שקיבל עליו מוכר, והכא אע"פ שקיבל עליו המוכר צריך שקיבל גם הנפקד לזכות בעבור הלוקח, ואילו הן ארבע מידות, רשה"ר וחצר שאינה של שניהם א', רשות מוכר ב', רשות לוקח ג', רשות הנפקד ד', ולא כמו רבי' שמואל שעושה רשות המוכר והנפקד א' ורה"ר מחלק לשנים מדה של שניהן א' ומדה של א' מהן ב'.
<h2>דף פה:</h2>
לא בכליו דמוכר. קשיא לי היכי מצינן לפרושי בכליו דמוכר אבל לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה, והא קתני רישא ואם היתה מדה של א' מהן ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם, וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה, דמשמע דוקא ברה"ר קונה כליו של לוקח, אבל ברשות מוכר אינו קונה, ואמאי מקשה לי' אי הכי אימא סיפא דאית לה פירוקא, ולא מקשה מרישא דלית ליה פירוקא, ונ"ל לתרץ דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קונה, מפרש להאי רה"ר, רה"ר ממש כפשטא דברייתא, ולא סימטא כדפרישו לה הנך אמוראי, וכיון דברה"ר קונה כליו של לוקח שאין לו רשות להניח כליו שם, כ"ש ברשות המוכר שמניחו שם ברשות, וכשאמר התנא ברה"ר לאו למעוטי רשות מוכר, אלא רבותא נקט שגם ברה"ר שאין לו רשות להניחו קונה, וכשאומר וברשות מוכר לא קנה מילתא באנפי נפשה היא, ולאו אכליו של לוקח קאי אלא אכליו של מוכר, ושנה התנא דכליו של לוקח קונה ברה"ר וכ"ש ברשות מוכר, והגבהה קונה ברשות מוכר וכ"ש ברה"ר, זאת היא סברת מי שאומר כליו של לוקח ברשות מוכר קונה, ומש"ה אקשי לי' מסיפא ולא מרישא.
פיסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח. פי' לאו דוקא כלי לוקח, דכיון דברשות לוקח הוא, מה אנו צריכים לכלי, כליו קונה אפי' ברה"ר, אלא ודאי ע"ג קרקע, ואתא לאשמועי' דחצרו קונה לו, והאי דקאמר בכליו של לוקח לאפוקי מכלי מוכר, שהוא הי' דוחקו לומר שבאותו כלי שמיירי ברשות מוכר באותו מיירי ברשות לוקח, ומחלק התנא בין רשות לרשות, ואיהו מהדר לי' דלאו אכלי מוכר קאי אלא אכלי לוקח, אבל פשטא דמתניתא לא מיירי אלא בקרקע ולא בכלים, שאם היו הפירות בחצר מוכר, לא קנאם עד שיגביהם או עד שימשכם ויוציאם לחוץ בסימט', ואם היו בחצר הלוקח, כיון שקיבל עליו המוכר קנה דחצרו קונה לו, ואין אנו צריכין לכל זה הדוחק.
<h2>דף פו.</h2>
אמר ליה מידי דבעי מיתנא. הנכון בעיני שפתרון רבי' יוסף זצוק"ל עיקר, שזה התירוץ אינו צריך אלא למאן דמוקי לה [בכתובות ל"א ע"ב] בצדי רה"ר וכר' אליעזר, אבל לרב אשי דאוקמה כשצירף ידו למטה משלשה וקיבלה ליכא לאוקומה, ולא כפתרון רבינו שמואל זצוק"ל, ואע"פ שקילסתי פתרון רבי' שמואל במהדורא קמא ואמרתי שאין זו הגבהה, נהי דלא הויא הגבהה, מי גריעא ידו מחצרו, והא חצרו מידו איתרבאי, ואילו משך והביא בתוך חצירו אין חצרו קונה לו כל דבר, וכלום יש לחלק גבי חצר בין דברים שאין דרכן להגביה ובין דברים שדרכן להגביה, והה"נ גבי ידו, ובאיזה משיכה יש לחלק, בסימטא שאין המקום קונה לו וצריך משיכה, אבל בחצירו שהמקום קונה לו אין לחלק, וכן בידו, הילכך בעל כרחין לא מקשה ומתרץ אלא אליבא דמאן דמוקי לה בצדי רה"ר.
<h2>דף פו:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשי' סאה בסלע ראשון ראשון קנה. כתב רבינו יצחק מפאס זצוק"ל ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קאמרי' ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד, הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרי', הנה רבינו יצחק פוסק דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וגם פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח, וזה לא יתכן שזה משבר את זה, דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, אלמא לאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות, וא"כ כליו של מוכר ברשות לוקח יקנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות, ואם אתה אומר דלא קנה לוקח, א"כ [לא] אזלי' בתר הרשות אלא בתר כלי, ויקנה כליו של לוקח ברשו' מוכר, והכי אמרי בגמרא ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח כליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה, אלמא [למאי] דאמרי' כליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה, דלא בתר כלי אזלי', אית לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות.
<h2>דף פז.</h2>
איכא תנא דאיתנייה רב מדות אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי. לפי זו הגירסא מוכיח שרב יצחק בר אבדימי הי' תלמידו של רב, וכך גריס רבי' שמואל זצוק"ל, וראיתי מקשים מפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"א] דאמרי' התם איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי אמר אני כחל מיניקה שניתי לו, אלמא מוכיח כי הי' רבו, ובריש יבמות [ג' ע"א] אמרי' אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי, והיאך יתכן שראה רבא רבו של רב והרי רב יהודה שהי' תלמידו של רב, אמרי' [קדושין ע"ב ע"ב] יום שמת רב יהודא נולד רבא, ומתרצים משם רבי' תם זצוק"ל דתרי רב יצחק בר אבדימי הוו. עיין בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה.
<h2>דף פז:</h2>
והתנן הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' בפ' בתר' דתרומו' תנן המערה מכד לכד וניטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' אם הי' כד מלא שמן של תרומה ועירה אותה לתוך כד אחרת והטיף ממנה ג' טיפין, די לו והוא מותר לתת לתוכה חולין, ולא חיישי' לשמן הדבוק בדופני הכד, שהוא בטל בשמן של חולין, ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה, כדתנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין, אם שוגג מותר ואם מזיד אסור, הנ"מ שהיא בעינה, אבל עכשיו שהשמן הוא מובלע בדופני הכלי לא חשיב, ומותר לבטלו לכתחלה, אבל אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה, שכיון שהשמן עומד בעינו אסור לבטלו בשמן של חולין, ומקשה התם בירושלמי (תנן) [תמן] תנינן הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר וכה את מר הכין, אמר ר' יוחנן לית כן למוכר אלא ללוקח, אמר ר' יצחק בר' אלעזר משום ייאוש, ואמרי' התם תנא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג' פעמים ודיו, אמר ר' בא ואין למדין מינה בנבלה, א"ר יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואת מר הכין, א"ל כמן דאמר מאליהן קיבלו את המעשרות, ר' יוסטי בר שונם בעי קומי ר' מנא תנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה, ואת מר הכין, א"ל כן ע"י האור הוא נגעל ויוצא, פי' אע"ג דקי"ל שאין הגעלה מועיל לכלי חרס, אפ"ה תני קדר' שבישל בה תרומ' מגעיל' בחמין ג"פ ודיו ומותר לבשל בה חולין, אמר ר' בא ואין למדין הימנה לנבלה, דדוקא בתרומה הקלו להגעיל כלי חרס, אבל קדרה שבישל בה נבלה אין לה תקנ' בהגעל', ור' יוסי הוה מקשה קומי ר' בא, תרומה היא בעון מיתה ונבלה בלאו, והיאך הקלו בתרומה יותר מבנבלה, ואהדר לי' דהך מתניתא אתיא כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות, דסבר האי תנא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא [ומשכבשו] גוים א"י בטלה קדושת הארץ ותרומות ומעשרות אינן נוהגין אלא מדרבנן, ומש"ה הקילו בתרומה אבל נבלה דהיא מדאורייתא, וה"ה לכל האיסורין, אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ולא סגי ליה בהגעלה, ור' יוסטי הוה בעי דהתנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה, אלמא אע"פ שנבלע ובטל בדופני הכד אם הרכינה ומיצת תורת תרומה יש עלי', והיאך מתיר זה התנא לבשל חולין בקדרה שבישל בה תרומה אע"פ שהגעילה, והא כיון דקי"ל שאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם, א"א שלא תפלוט הקדרה טעם תרומה שבה ויאסור את התבשיל של חולין, והאי דשרא תנא ליתן לתוכה חולין, הנ"מ צונן, אבל לבשל בה אסור מפני שמחמת כח הבישול פולטת, ואהדר לי' ע"י האור הוא נגעל ויוצא, כלומר כיון שהגעילה ברותחין ג' פעמים כבר נגעל ויצא כל הטעם שבא ולא חיישי' שמא עוד תחזור ותפלוט, אבל התם דנתמצה השמן בודאי דהוי תרומה.
השולח בנו אצל החנוני. אלא צלוחית אבדה מדעת היא כו'. פי' מדתנן בסיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שפטור, מכלל דרישא כגון שנטלה החנווני בידו למוד בתוכה מיירי, וכל מה שכתבתי במה"ק אינו כלום, והאי דאמרי' לקמן הב"ע כגון שנטלה למוד בתוכה, לאו למימר דעד השת' ס"ד דלא נטלה כלל אלא היתה הצלוחית ביד התינוק, דהא בפי' פטרינן לי' במתני', אלא דמעיקרא הוה ס"ד דאע"ג דנטלה למוד בתוכה לא יתחייב בשמירתה כיון דהיא אבדה מדעת, ואתא למימר דבכי האי מילתא בלחוד יתחייב, ואע"פ שלא נטלה למוד בה לאחרים.
<h2>דף פח.</h2>
ומשום דגמר בלבו קנה מעשר. פירש רבינו שמואל זצוק"ל ואמאי אפי' אי קיצי דמייהו לא הוי מכר מכר היכא דמחזירם וליהדרינהו וליפטרו, וקשיא לי טובא שאע"פ שהדין ודאי כך הוא, דהאי דאמר שמואל הלוקח כלי מן האומן כו', הרשות ביד הלוקח הוא אם רוצה לקנותו קנאו ואין המוכר יכול לחזור בו כיון שהגביהו זה אבל אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול שעל דעת זו מגביהו שאם ייטב בעיניו יקנהו ואם לאו יחזירהו לו, אבל מיהו אע"פ שהוא יכול להחזירו נתחייב לעשרו, כיון שקנאו באותה ההגבהה וקם ליה ברשות המוכר עד שלא יחזירנו, וכיון דקם ליה ברשותיה אסור לו להוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר, דהכי תנן בפרק ג' דמסכת דמאי הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר, מדקתני ונמלך להחזיר, אלמא כי יכול להחזיר, שהרשות בידו כדאמרן, ואפילו הכי קתני לא יחזיר עד שיעשר, ותנן נמי התם המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור, אלמא כל היכא דגמר בלבו על דעת לקנות אע"פ שהוא יכול להחזיר חייב לעשר, והכא אמאי מקשה ומוקי לה בירא שמים כגון רב ספרא, ונ"ל לתרץ ודאי אי הוה תני בברייתא לקח כדי לקנות קנה מעשר הוה משמע כי ההיא מתני' שהגביהו ע"ד לקנותו, ומש"ה קנה מעשר, ואע"פ שבידו להחזירו, אסור להחזיר עד שיעשר, אבל השתא דתני גמר בלבו, משמע דקאי אבורר והניח, והכי קאמר אע"פ שבורר והניח אם גמר בלבו לקנותו במקום שהוא עומד מבורר קנה מעשר, ואע"פ שאין כאן הגבהה כלל, שהגבהה ראשונה כדי לברר היתה ולא כדי לקנות, וברישא קתני דאע"ג דאיכא הגבהה כיון דלא היתה על דעת לקנות לא קנה, ובסיפא קתני שאם גמר בלבו לקנות אע"ג שלא הגביה קנה מעשר, ומש"ה מקשה ומשום דגמר בלבו לקנותו קנה מעשר בלי שום הגבהה, אנא מצאנו שבגמר לב אדם נתפש, ולהכי מידחיק ומוקי לה בירא שמים וכרב ספרא, שאין הדין נותן כך.
<h2>דף פט:</h2>
כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן. פי' רבי' שמואל זצוק"ל דאינם מקבלים טומאה אא"כ עשוין בענין הזה דכיון דאסור לשקול בהם אינן כלים וכשבורין דמיין, ואינו נ"ל שהכפות שהן עשויות לקבלה, בין כך ובין כך מקבלות טומאה הן, ולא נאמר שיעור זה לענין טומאה, אלא לענין ידות שהנפש והקנה והמתנא אינן כלי קיבול, אלא הן ידות לכפות המאזנים, ומכניסות טומאה לכפות אם נגע בהן השרץ אע"פ שלא נגע בכפות, ומוציאות טומאה מן הכפות, שאם ניטמאו הכפות ואחרי כן נגעו טהרות באלה הידות כאלו נגעו בכפות, כדין כל ידות הכלים שמכניסין ומוציאין טומאה, ודוקא אם היו כשיעור זה חשובין ידות והן צריכין לכפות המאזנים, אבל אם היו יותר מזה השיעור אינן חשובין ידות ואינן מכניסין ומוציאין טומאה עד שיגע בכפות עצמן, שאם הידות ארוכות יותר מכדי צורכן אינן חשובין ידות. וע"ז מקשה מאי קמ"ל תנינא חוט מאזנים של חנווני ושל בעלי בתים טפח, פי' בפ' כ"ט דכלים תנינן לה, והתם נמי תנן חוט מאזנים של צמרין ושל שוקלי זכוכית טפחים, פי' אותו החוט שנפש המאזנים תלוי' בו אם הי' כזה השיעור חשוב יד, ואם הי' יותר מיכן אינו חשוב יד, וזה שאומר כאן ושל חנווני ושל בעלי בתים תלויה באויר טפח, שיהא אורך החוט שתולין בו הנפש טפח ותו לא. ומהדר קנה ומתנא שלה איצטריכו לי' דלא תנן, פי' התם בכלים לא מפרש אלא שיעור החוט שהוא תליית הנפש, אבל שיעור הקנה והמתנא לא תני התם, אלא הכא לענין איסורן, ואיצטריך ר' מנא לאשמעי' שזה השיעור שניתן לענין איסורן, ניתן נמי לענין טומאתן להיות חשובין ידות לכפות המאזני'.
<h2>דף צ:</h2>
וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפים יותר משתות. פי' שהמנה של הדיוט הי' מאה זוזים, שהם כ"ה סלעים, והוסיפו עליו שתות ועשאוהו של למ"ד סלעים, שהן ק"ך זוזים, ושל קודש היו כפול ויבוא ס' סלעים, אבל מיהו לא שהוסיפו על חשבון השקלים, שלעולם המנה אין בו אלא כ"ה סלעי', אלא שהוסיפו על הדינרים, שהשקל הוה עשרים גרה ומתרגמינן עשרים מעין, ויגיע לכל דינר ה' מעות, והם הוסיפו שתות ואמרו שש מעה כסף דינר, ולפי חשבון עשרים גרה השקל אימא ביחזקאל שהמנה של קודש הוא ס' סלעים, אבל לפי חשבון כ"ד גרה השקל יהיה מנה של קודש נ' סלעים ושל הדיוט כ"ה סלעי'.
<h2>דף צב:</h2>
ושמואל אמר כי אזלי' בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלי' בתר רובא. ראיתי מקשים לשמואל דאמר דלא אזלינן בממונא בתר רובא והא גבי סנהדרין דכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות ותנן [סנהדרין כ"ט ע"א] ב' אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי, שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב, ומוציאין ממנו מחזקתו על פי הרוב, ותנן נמי בפ"ב דמס' מכשירין גבי עיר שישראל וגוים דרים בה, מצא בה מציאה אם רוב גוים אינו חייב להכריז ואם רוב ישראל חייב להכריז מחצה על מחצה חייב להכריז, אלמא דאזלי' בממונא בתר רובא, ומתרצים הבל, וכך נ"ל לתרץ, היכי אמר שמואל דלא אזלי' בממונא בתר רובא הנ"מ היכא דנתבע מוחזק בממון, ותובע בעי לאפוקי מיני', ולית לי' טענתא אחריתי שיזכה בה אלא טענה דרובא, התם אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, דרובא וחזקה דממונא חזקה עדיפא, והעמד ממון על חזקתו והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל היכא דתובע אית לי' על הנתבע טענה דמצי למיזכי בה אלא דאיכא פלוגתא ביני דייני אי הויא טענה מעליא אי לא, התם ודאי מודה שמואל דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות, דאי חזינן טענה ברורה לתובע דנתבע חייב למיתב לי' מי לא מפקי' מנתבע ויהבי' לי' לתובע, והשתא נמי כיון דרובא דדייני אמרי דטענת התובע טענה ברורה היא מפקי' ממונא אפומייהו ובטל היחיד במיעוטו, אבל הכא דלית לי' לתובע אלא טענת רובא, אמר לך שמואל כולהו דייני שאין זו טענה ברורה להוציא ממון על פיה מיד הנתבע, ובמצא בה מציאה נמי, כיון שאותה המציאה שמצא לא היתה שלו ועכשיו רוצה לזכות בה, דין היא שנלך בתר רובא, ואם רוב גוים מותר לזכות בה, ואם רוב ישראל אסור, ולא אמר שמואל דלא אזלי' בתר רובא אלא בדבר שהוא מוחזק בו שהוא שלו וזה בא לתובעו ולהוציאו מידו, והאי דאמר שמואל כי אזלי' בתר רובא באיסור, אין פתרונו כמו שפירש רבי' שמואל זצוק"ל בתשע חנויות, דבההוא רובא איסורא וממונא שוין, דבההיא מתני' דמכשירין נמצא בה בשר הולכין אחר רוב הטבחין, אלמא דינם שוה, וכן נמי ברובא דסנהדרין אם רוב אוסרין או מתירין מטמאין או מטהרין הולכין אחר הרוב כמו שהולכין בממון אחר הרוב, אלא הכין פירושא, דבר שהיה בחזקת איסור ונתערב ברוב היתר בטל ברוב, שאם נתערבה חתיכה דנבלה בשתי חתיכות דשחוטה ואינה ניכרת, יכול ליקח כל חתיכה שרוצה ולאכול, ולא חיישי' דילמא חתיכה דאיסורא אתת לידיה, או שלשה בני אדם אוכלין את שלשתן, דמן התורה האיסור בטל ברוב היתר, ואע"פ שהיה ברור האיסור, ובלבד שלא יאכל האחד את שלשתן, כדפרישית בפ' גיד הנשה, אבל ממון שהוא ידוע לנתבע, אין התובע מוציאו מידו ומחזקתו בטענת הרוב. והאי דאמר שמואל יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, דוקא אי יהיב לי' זוזי, ולוקח הוא דקתבע לי' למוכר דאוקי ממונא בחזקת מרי', אבל אי לא יהיב לי' זוזי, דמוכר הוא דתבע לי' ללוקח לא, דהמוצי' מחבירו עליו הראיה, דאית לי' תרתי רובא וחזקה דממונא, וכן במתני' נמי גבי זרע פשתן דוקא אי יהיב לי' דמי, אבל אי לא יהיב לי' דמי לא מצי למיתבעי', כיון דרובא לזריעה זבני, דעד כאן לא אזלי' בתר רובא אלא היכא דקאי באפי' חזקה דממונא, אבל היכא דלוקח מוחזק אזלי' בתר רובא דממונא, ולא כמו שכתבתי בריש פ' שור שנגח את הפרה במה"ק, אבל בחטי' דלאכילה קיימי אע"ג דלא פרעי' חייב למיפרעי', דמאן לימא לן דלזריעה זבין לי', ואע"פ שהוא עובד אדמה, אטו עובדי אדמה לא זבני לאכילה.
ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו. פי' הגיעו משמע דאע"ג דלא פרעי' חייב למיפרעי', ומפקי' ממונא מחזקת מריה משום דרובא דעבדי הכי איתנהו, אבל אי פרעיה לא קשיא ליה לשמואל, דאיכא גביה רובא וחזקה, וכך מצאתי שפירש גם רבי' יצחק זצוק"ל בתוספותיו, ומה שכתבתי במה"ק אינו נראה לי, ואע"ג דאמרי' בפ' המדיר [כתובות ע"ו ע"א] בה' היו בה מומין, אמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה, אפי' אי איתא דהכי הוי סבר התם, דאע"פ דאיהו מוחזק עליו להביא ראיה, התם משום דמכי משך בספק משך, שלא נודע אם הי' חמורו קיים בשעת משיכה ואם לאו, וכיון דנולד ספק במשיכה לא מהניא מידי, אבל הכא אין שום ספק בשעת קבלת המעות, ומה שתובעו כי הוא מום הוא אומר לו זיל בתר רובא ורובא דעבדי הכי איתנהו.
<h2>דף צד.</h2>
כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. פי' רבינו שמואל זצוק"ל ימעט דלא להוי רובע ואח"כ יזרענו וא"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להן עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפ' כל שעה מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תנינא לה בהדיא התבואה [משתשריש], ואינו נראה לי כלל, דכל זה לא נאמר אלא בכלאי הכרם שנאסרין בהנא' הענבים והזרעים, אבל כלאי זרעים אינן נאסרין דהכי תנן בפ"ח דכלאים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה.
<h2>דף צד:</h2>
שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. כתב רבי' יצחק זצוק"ל האי אינו גובה ממשעבדי קאמר, דלא חשיב שטר אפי' לענין קרן הואיל ובעבירה נכתב אבל מבני חרי גבי קרן לכ"ע, דאמאי קנסי' טפי למלוה, והא לוה עבד איסורא כמו מלוה, וא"כ מצינו חוטא נשכר, שהלוה ירוויח ולא ישלם, ולהכי נקט נמי שטרא ולא קתני המלוה בריבית אינו גובה, ואינם נראים לי דבריו אלא אפי' מבני חרי נמי לא גבי, ואע"ג דמטי רווחא ללוה, למלוה קנסו רבנן כי היכי דלא [ליזוף] בריביתא, והאי דלא נקט מלוה על פה משום דבמלוה ע"פ ליכא למיקנס (מאי) [מידי] דאכתי לא עביד איסורא עד שיגבה, אבל בשטר עבד איסורא משעה שנכתב, דעבר בלא תשימון.
<h2>דף צז.</h2>
שמרים של תרומה ראשון ושני אסור כו'. פירוש דוקא בשמרים דתרומה ומעשר שני וקדשי' מחמרינן, דאע"ג דרמא תלתא ואתא תלתא אסירי, דמשום קדושתן מחמרינן עלייהו, אבל שמרים דטבל דינן כחרצנים, דהיכא דרמא תלתא ואתא תלתא דכ"ע לא פליגי דשרי, והיכא דרמא תלתא ואתי תלתא ופלגא הוי פלוגתא דר' יהודא ורבנן, דר' יהודא אסר ורבנן שרו, ואי קשיא והרי הטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם דהוי בששים, ונהי גבי חרצנים איכא לתרוצי כדתרצינא בפ' הכל שוחטין [חולין כ"ה ע"ב] משום דלעולם לא הוי יין בעינו, אבל גבי שמרי' דהוה יין ואח"כ נבלע בשמרים, אמאי אמרי' דבטל פלגא בשיתא פלגי. תשובה גבי שמרים נמי אע"ג דהוי יין מעיקרא, כיון דנבלע בשמרים דתו לא חזי לשתייה, בטל מתורת טבל, שהשותה שמרים של טבל אינו במית' דלא חזו לשתייה, ומיהו אי הוה מתמצה מינייהו פורת' חמר' בעיניה, הוה אסר במיא עד ששים, אבל השת' דלא נפק אלא בתערוב' מים, כל כמה דלא נפק מיני' ריבע' שיתן טעם במים, הרי הוא בטל לגמרי, ודמי ההוא לשמן של תרומה הנבלע בדופני הכד דתנן [תרומות פי"א] שאם ניטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין ואע"פ שיש שם שמן ראוי להתמצות ואותו השמן הי' חשוב מתחלה, כיון שנבלע בדופני הכד בטל הוא, ומותר להשים חולין באותו כד ולבטל לההוא שמן דתרומה המובלע בתוכו, ואם הרכינה ומיצת הרי הוא תרומה ואסור להרבות עליו חולין ולבטלו, והה"נ אמרי' בהני שמרים שהיין מובלע בתוכן.
כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן. כמה נכונו דברי רבי' יצחק זצוק"ל שפירש של תרומה להכשיר תרומה ושל הקדש להכשיר הקדש ולא חולין, והלשון מסייעו שאמר הכשירן ולא הכשר סתם, דאטו משום קדושת תרומה ומעשר יהי' חשוב יין להכשיר את הזרעים, א"ו לא אמר אלא להכשיר תרומה ומעשר, שחשוב אצלן יין, וכולי האי הוי חומרא דרבנן.
<h2>דף צז:</h2>
המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו. פי' מדקאמר אינו חייב באחריותו, משמע דבשעת מכירה קים לן דהוה יין, ובתר הכי החמיץ, ואתא למימר דאינו חייב באחריותו, וא"כ לאחר שלשה מיירי, דאי בתוך שלשה א"כ איגלאי מילתא דחומץ הוה, כדאמר רב וכדתניא בברייתא [לעיל צ"ו ע"א], והו"ל יין ונמצא חומץ ומקחו מקח טעות. ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות. ומקשה בגמרא ואמאי לימא לי' לא איבעיא לך לאשהוייה, פי' כיון דלבתר שלשה ימים החמיצה דלא הוי מקח טעות, לימא ליה מוכר הוה לך למישתייה, דכי זבינת לך [לאו] אדעתא לשהויי, ומוקמה כגון דאמר ליה למקפה, מש"ה אם ידוע (שאינו) [שיינו] מחמיץ ה"ז מקח טעות, שהדבר ידוע שאין יינו ראוי להשתמר והוא קנאו על דעת להשתמר, אבל ברישא שאין ידוע שיינו מחמיץ, אע"פ דזבין לי' למקפה אינו חייב באחריותו, וא"ר יוסי בר' חנינא האי דקתני רישא דאינו חייב באחריותו לא שנו אלא שעירה אותו הלוקח בקנקניו דאיכא למימר מחמת פשיעותא אחמיץ, אבל אם הניחו בקנקנים דמוכר, מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך כיון דלמקפה זבין לי', אבל בסיפא דידוע שיינו מחמיץ, אע"ג דפשע לוקח חייב באחריותו, דהא אפי' אי לא הוה שפיך לי' בקנקניו נמי הוא מחמיץ, ופליגא הא דר' יוסי אדרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלי' דגבריה גרים, והילכך אפילו אם הניחו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו, משום דמצי אמר ליה מזלך גרים דאחמיץ אך אם הי' ידוע שיינו מחמיץ [אז הוא מקח טעות ואינו יכול לומר לו מזלך גרם], אבל ר' יוסי לא סבר שהמזל גורם, אלא איגלאי מילתא דריעותא הוה בחמרי', ומש"ה אחמיץ, ורב דאמר לעיל [צ"ו ע"א] כל שלשה ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח, בדלא עירה אותו לוקח בקנקניו עסקי', דאי עירה אותו לוקח בקנקניו יש לומר שהעירוי גרם לו להחמיץ אפילו תוך שלשה ימים, ושמואל פליג עלוי' ואמר אע"פ שלא עירה אותו בקנקניו אלא שהוליכו בביתו יש לומר אכתפא דגברי שוור, ובהא פליגי רב ושמואל, דלשמואל חשוב לי' הטלטול ממקום למקום פשיעה ולרב לא חשיבא לי' פשיעה הטלטול כי אם העירוי, וברייתא דתני [שם] כל שלשה ימים ודאי יין בדליכ' פשיע' (מידי) [מיירי] והתם אמר רב נמי דכל שלשה ימים ברשות מוכר בדליכא פשיעה גבי לוקח, שלא עירה אותו לקנקניו, והטלטול לא חשוב לי' פשיע', אבל מכאן ואילך הוא ברשות לוקח ואינו חייב באחריותו ואע"ג דלא פשע לוקח, ויש לומר דרב ס"ל כרבי יוסי, וכגון דלא אמר לי' למקפה, וטעמא דמילתא משום דלא איבעי לי' לשהוייה, ויש לומר אע"ג דאמר לי' למקפה, וס"ל כרב חייא, וטעמא משום דא"ל מזלך גרים, ושמואל פליג עלי' בתוך שלשה ימים ואמר דאיכא פשיע' גבי לוקח, מפני שטלטלו והוליכו בביתו, ובהא פליג שמואל אדר' יוסי, דלר' יוסי לא חשיבא לי' פשיעה אלא דוקא כשעירה אותו בקנקניו, אבל אם הוליכו בביתו בקנקנים דמוכר לא הוי פשיעה, ומצי למימר לי' הא חמרך והא קנקנך, אבל היכא דלא פשע לא ידענו מה הי' סובר או כר' יוסי או כרב חייא, ור' יצחק זצוק"ל כתב דרב דאמר כל שלשה ימים ברשות מוכר אע"פ שעירה אותו בקנקניו, ואינו נראה לי דא"כ ליפלוג עלי' בהא ולימא היכא דפשע לוקח לא הוי ברשות מוכר, מדקאמר חמרא אכתפא דגברא שוור משמע דבהא פליג עילוי' דטילטול נמי חשיב לי' פשיעה, ולרב לא חשיב, אבל העירוי לכ"ע הוי פשיעה.
<h2>דף צח:</h2>
עושה ארבע אמות על שש. ראיתי מקשים משם רבי' משה כהן צדק זצוק"ל מאי שנא הכא דאמרי' דסתם בית לא הוי לכל הפחות אלא ד' על ו', ובסוכה [ג' ע"א] אמרו בית שהוא ד' על ד' חייב במזוזה, אלמא דחשיב כי האי גוונא בית אע"פ שהיא פחות מד' על ו', ונראה לי לתרץ דלענין מזוזה בודאי בד' על ד' בלחוד מיחייב, משום דחזי למיגנא ביה ולמיכל בי', וזו היא דירתו של אדם שתכיל שם מטתו ושולחנו, אבל מיהו לא חזי להכניס שם כלי תשמישו, אבל סתם הנותן בית לבנות רוצה שיכניס גם כלי תשמישו שם, הילכך מוסיף לו עוד שלישי, ולא כל השיעורין שוין שהרי בסוכה אנו מכשירין בז' על ז' טפחים דבהכי יכול לצמצם ראשו ורובו ושלחנו.
<h2>דף צט:</h2>
אמה בית הקילון כו'. נ"ל דאמה בית השלחין היא שצריך להמשיך מים מן הנהר לתוך שדהו דרך אותה האמה, והילכך כיון שמן הנהר רוצה להמשיך צריך שיהא רחבו שתי אמות שהמים רבים, אבל אמת בית הקילון היא שהי' שם באר שהיו דולין ממנה בקילון, ומשם ממשיכין מים לכל השדות הקרובות לה, והילכך די לו באמה אחת רוחב, מפני שאין המים מרובים.
בעל השדה זורען. כתב רבי' יצחק זצוק"ל תימה האיך זורען והא מרחיקין את הזרעים מאמת המים ומבור ג' טפחים, והתינח באגפים של שלחים שיש אמה לאגפים מכל צד וצד, ונוכל לומר דג' טפחי' זורע וג' טפחים ירחיק, אלא של בית הקילון מאי איכא למימר, ועוד מאן דאמר נוטען, והלא מרחיקין את האילן כ"ה אמות, ונ"ל דלק"מ, דלא תנן הרחקה אצל אמה כלל אלא אצל בור, דהא תנן [לעיל י"ז ע"א] לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים, ולגבי אילן נמי תנן [לעיל כ"ה ע"ב] מרחיקין את האילן מן הבור חמש ועשרי' אמה, דוקא בבור שהוא עמוק צריך הרחקה, אבל האמה שאינה עמוקה אלא אמה אחת אינה צריכה הרחקה שהזרעים והשרשים מעמיקין יותר ממנה ולא יזיקו לה, ועוד הא אמרי' אמת המים שכלו אגפי' מתקנן מאותה שדה.
שמעת מינה לא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' במקום פסידא. נראה לי דל"ג אפילו במקום פסידא, דמה פסידא יש כאן עד שילך לב"ד, לא ייקרא פסידא אלא כעין ההיא גרגיתא [ב"ק כ"ז ע"ב] שאם ימתין ולא ישקה שדהו עד שילך לב"ד ייבש, והתם בריש פ' המניח את הכד אמרי' במקום פסידא דכ"ע לא פליגי דעביד אינש דינא לנפשי' כי פליגי היכא דלית לי' פסידא, ומקשה מהכא למאן דאמר (לא) עביד אפילו היכא דלית לי' פסידא, ש"מ דלית כאן פסידא כלל, דא"כ הות קשיא לתרווייהו, דהא כולהו מודו היכא דאיכא פסידא דעביד.
<h2>דף ק:</h2>
והכוכין ארכן ד' אמות ורחבן ששה ורומן שבעה. תמיהא לי והיאך יוכלו להכניס שם המת כיון שלא הי' רומן אלא ז' טפחים, או היאך יוכל החופר לעמוד שם ולחפור ואורך הכוכים היה מאריך לקרקע עולם חוץ לדפנות המערה, וא"כ היאך היו נחפרים, ונ"ל שהי' חופר הכוך מלא קומת אדם, שיוכל לעמוד שם אדם ולהגביה קרדומו ולחפור, וברוחב כדי שיוכל האדם להתגלגל שם, וחופר עד שמגיע שוה לקרקע המערה, ואח"כ מעמיק בארץ ז' טפחים וברוחב ששה שהוא הכוך, ונמצא שיש עליו כמין כיפה ושם נכנסין קוברי המת ומשכיבין אותו על הכוך וגם בצדי הכוך מכאן ומכאן יש במעט קרקע שדורכין שם קוברי המת.
<h2>דף קא.</h2>
ועושה חצר כו'. נ"ל שהחצר הי' חופר ומעמיק, שהי' שוה לקרקעית המערות, שממנו היו נכנסין למערות, ונמצא הסלע זקוף סביב לחצר מארבע רוחותי' והחצר חפורה באמצע, ולת"ק עושה שתי מערות באותו הסלע מזרח ומערב או צפון ודרום, ולר' שמעון עושה ארבע, וע"י מעלות היו יורדין בחצר, ומעמידין שם את המטה, ומן החצר היו נכנסין קוברי המת לתוך המערות, וגג המערות הי' שוה לקרקע עולם.
<h2>דף קא:</h2>
אלא אמר ר' יוחנן דעביד להו בקרן זויות. מאוד נ"ל דחוק פתרון רבי' שמואל זצוק"ל עד בלי די, וכך נ"ל לפרש, מאי דתנן א' מימין הפתח וא' משמאל הפתח בקרן זוית עביד להו, אחד בקרן זוית זו סמוך לפתח, ואחד בקרן זוית זו סמוך לפתח, ואורכן מאריך בקרקע עולם כמו הארבעה ונמצאו עכשיו חמשה כוכין באורך הדופן, וא"ת היאך יעמדו ה' כוכין באורך ח' אמות, יש לומר שהי' מצמצם ומקרב זה אצל זה ולא הי' מניח אמה בין כוך לכוך, וגם אותו שבסוף הדופן לא הי' מניח לו חצי אמה עד הקרן, אלא היה מסמיכו עד הקרן, וגם זה שבצד הפתח היה סומכו נמי עד הפתח והי' משתכר מקום שיעשה כוך זה. ומקשה והא נגעי כוכין אהדדי, פי' לא על רוחבן קאמר, שהי' מצמצם עד שהי' עושה ה' כוכין באורך ח' אמות של דופן כדפרישית, אלא על אורכן קאמר שאם לא הי' עושה אלא שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן, אז הי' בא יפה, אבל כיון שעושה ד' מערות בד' רוחותיה, נמצאו שתי מערות סמוכות זו לזו, זו למזרחה של חצר וזו לדרומה, ומקצוע מערבית צפונית של זו סמוך למקצוע מזרחית צפונית של זו, וכוך זה היוצא ממקצוע מערבית צפונית של זו מתערב אורכו בקרקע עולם שיוצא בו עם אורך הכוך שיוצא ממקצוע מזרחית צפונית ומאריך לקרקעו של עולם ומתערבין זה עם זה שתי וערב. ומתרץ רב אשי במעמיק דאי לא תימא הכי ד' מערות לר' שמעון, כיון שהשתים סמוכות זו לזו, בלא אלו הכוכין שבקרן זוית הן מתערבין זה עם זה שתי וערב.
מיכדי כל אמתא בריבועא כו'. הרבה ראיתי שנתקשה בזה רבי' יצחק וסבר שלא היה רשאי להוציא הכוך הפנימי שבקרן זוית שהוא לסוף ארכו של דופן, שיצא אלכסונו חוץ לח' אמות שלא מכר לו אלא ח' אמות ותו לא שאם הי' רשאי להוציא אלכסונו לחוץ כחרותא כולם היו יכולים לעמוד בהנך חדסרי אמה, והרבה בזה דברים שלא נראו לי כלל, ואינו כן שאע"פ שיוצאין כולם לחוץ באלכסון, אי אפשר שלא יהא ראשון בתוך זה האלכסון שהוא י"א אמה, ולעולם רוחב ח' כוכין וכותליהן יבואו לעמוד בתוך אלו י"א אמה וחומש, וזה לא יתכן, מש"ה הא דרב הונא בדותא היא, קבלתי דבר זה מחכם אחד שהיה בקי ביותר בחכמת השיעור הנקראת גיאומיטריאה והראה לי לעין שיותר הוא האלכסון מתרי חומשי, אלא מפני שאין אדם יכול לשער ולכוון כמה הוא היותר לא אמרו אלא תרי חומשי, ואמר לי שבכל השיעורים שמשערים בחכמת (השמים) [השיעורים] הם צריכי' לומר יותר מעט, מפני שאותו היתר אין לו כיוון, וכך היא דרך החכמה שאף אם תחלקו לשערות הראש אתה צריך לומר ויותר מעט, וזו צורתו,\raster(85-,85-)="Z597;" שיבינהו כל אדם, נאמר שזה הריבוע הוא עשר על עשר, אתה רואה בעיניך שחוט האלכסון הוא חולק ותופש חצי הבית שהוא עשר על עשר, אם תעשה עכשיו בית בשיעור חוט האלכסון ותקיפנו מד' חוטים כפי זה החוט, יכיל זה הבית כפלים כמו הבית הראשון, שהרי כל חוט וחוט הוא תופש חצי הבית הראשון, נמצאו ארבעה חצאי בתים לארבעה חוטין שהן שני בתים, ואם הבית הראשון שהיא עשר על עשר יגיע ק' אמות בתברייתא, הבית השני שעשינו מחוט האלכסון צריך להגיע מאתים אמות בתברייתא, ואם אלכסונו של בית הראשון הוא י"ד אמות כפי זה החשבון של ב' חומשים, לא יגיע למאתים אמות, שאם תעשה י"ד על י"ד בתברייתא יגיעו מאתים פחות ארבע אמות, א"כ צריך אתה [לומר] שהאלכסון של בית הראשון יותר היא מי"ד אמות, שיותר משני חומשים מתרבה האלכסון אלא שאין אדם יכול לכוונו, מפני זה אמרו אמתא ותרי חומשי.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך כו'. פי' בהלכתין דלקמן [ק"ד ע"א] בעי' למימר דהאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר לו הין חסר הין יתיר ולא מדה בחבל, כך הוא שוה כאלו אמר הין חסר הין יתיר, ואפילו פיחת רובע קב לסאה או הותיר רובע קב לסאה הגיעו, אבל מיהו נ"ל דוקא כגון שאמר לו שדה פלוני שיש לי שהיא בית כור עפר אני מוכר לך, התם אמרי' דאם פיחת רובע או הותיר רובע הגיעו, אבל אם היתה לו בקעה גדולה ואמר לו בית כור אני מוכר לך בבקעה זו, נותן לו בית כור בכיוון לא פחות ולא יותר, ואילו מכר לו בבקעה גדולה שצריך ליתן לו בכיוון אם היו שם נקעים או סלעים עשרה אינן נמדדין עמה אלא משלים לו המדה בלא הן, ואם היו פחות מעשרה נמדדין עמה, ואם אמר לו כבית כור, כמו כן נמי מודד לו בכיוון, אלא אהני האי דאמר ליה כבית כור שגם הנקעים והסלעים שהן עשרה נמדדין עמה, ואם מכר לו שדה יחידית ואמר לו שהיא בית כור, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, וכן נמי אם אמר לו הין חסר הין יתר דינם שוה, יתר מרובע יעשה חשבון, ואם היו שם נקעים וסלעים עשרה אינן נמדדין עמה, ואינו יכול להשלים לו את החסרון בהם, שאע"פ שאמר הין חסר הין יתר לא הועיל לו זה הלשון אלא לפיחת רובע או הותיר רובע, אבל גבי נקעים לא הועיל, אבל אם אמר לו שדה פלוני שהוא כבית (רובע) [כור], אז מקבל עליו אם פיחת רובע וגם מקבל עליו הנקעים והסלעים שהם עשרה, ונראה לי דעפר לאו דוקא, אלא אע"ג דלא א"ל עפר אלא בית כור סתם, לא מקבל נקעים וסלעי' עשרה, דבית כור זריעת כור משמע, ולא קנה קרקע לבנין, והאי דתני בית כור עפר משום דסליק מפירקין דלעיל דתני המוכר פירות לחבירו תני בית כור עפר, דלא לישתמע כור פירות, ולאו למעוטי סלעים תנייה.
<h2>דף קה.</h2>
חלוקין עליו חביריו על (סומכוס) [בגמרא איתא בן ננס]. פי' סומכוס היה דן את דבריו כי בכיוון אמרם ולא נתבלבל בלשונו, וכיון שבכיוון אמרם, א"כ הלשון האחרון היא עיקר, דהא חזינן דהדר בי' מקמא, ורשאי אדם לחזור בו בתוך כדי דיבור, ורבנן סברי כשאדם אומר שתי לשונות ביחד לא בכוונה אמרם, אלא נתבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא הלשון האחד, וסבר לכופלו כדי לחזק דיבורו, והשינוי שיצא מפיו שלא מדעת הי', הילכך לא נדע על איזה לשון נתכוין או על הראשון או על האחרון, ומאן דסבר תפוש לשון ראשון הוא סובר כי בודאי הראשון שיצא מפיו אמר בכוונה ובשני נתבלבל ולא הוי חזרה, הילכך לשון ראשון עיקר.
<h2>דף קו:</h2>
כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולן. פי' כל החלקי' ששמו ואמרו ילך זה כנגד זה קנו כבר, ואינן יכולין למחות ולומר נשום בענין אחר, אלא כיון שהתחילו לעשות מעשה ולהפיל גורלות, כבר קנו כל החלקים להיות כאשר נישומו, ואינם חסרים אלא בירור גורלות, להטיל עליהם גורלות ולהתברר כל אחד בחלקו.
<h2>דף קז.</h2>
התם עבוד רבנן מילתא דניחא למוכר וללוקח. פי' בתר דעתייהו אזלי', דמוכר לא בעי לאיקנויי אלא כל הכור שלם כיון דכור זבין, ולוקח נמי לא בעי למיקנא אלא כור שלם כיון דכור זבן, ולכך היתה דעת שניהם, הילכך עד שלא ישלימו כל הכור לא קנו, אבל הכא כשחלקו דעתם היתה של כל אחד ואחד לזכות ולהתברר בחלקו, והילכך בעבור המקצת שבטל לא ניתבטל הכל.
<h2>דף קח.</h2>
והאחין מן האב נוחלין ומנחילין. נראה לי דלא קאי אאלו נוחלין ומנחילין, דא"כ מה הוה צריך תו למיתני נוחלין ומנחילין, אלא הכין פירושא דמתני', אלו נוחלין ומנחילין האב נוחל את הבנים והבנים נוחלין את האב, וכיון שזה נוחל את זה הוו להו נוחלין ומנחילין, וגם האחין מן האב נוחלין ומנחילין.
<h2>דף קט:</h2>
אם כן לא ליכתוב רחמנא והעברתם. פי' אם בעבור זה שינה הכתוב את לשונו שלא כתב ונתתם אלא והעברתם כדי שיקדמו האחין לאב, לישתוק קרא מיני', ומסדרא דקרא ילפי' דאחין קדמי לאב, אלא ודאי לא איצטריך שינויא דוהעברתם אלא לשנויא סדרא דקרא ולמימר דאב קודם לאחין.
<h2>דף קי:</h2>
שדה אחוזה נמי מההוא טעמא הוא דקמה ליה לתנא. פי' שדה אחוזה נמי שאין הבת מעמדת השדה לאביה, מהאי טעמא קיימא ליה לתנא, מפני שאינה יורשתו במקום שיש בן, הא אי לא קיי"ל הא, לא מימעטא בת משדה אחוזה, שהתנא תולה טעם שדה אחוזה בנחלה, והכי אמרי' בערכין בפ' אין מקדישין [כ"ה ע"ב] בעי רבה בר אבוה בת מהו שתעמיד שדה לאביה, כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי פטרי מוקמא, או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמא, ת"ש דתנא דבי ר' ישמעאל כל שהוא אחר במקום בן והאי נמי במקום בן כי אחר דמיא, כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים, וכך נראה לי פתרונה, וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו, ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי.
<h2>דף קיב.</h2>
הא מיתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא. הרבה נדחקתי להעמיד קושיא זו למאן דרמי הני קראי ומוקי להו בסיבת הבן ולא בסיבת הבעל, ולומר דהניחא אי בסיבת הבעל קפיד קרא ניחא, אלא אי בסיבת הבן קפיד קרא קשיא, ולא יכולתי כלל, דהך קשיא אתיא בין בסיבת הבן בין בסיבת הבעל, כדפריש רבינו שמואל זצוק"ל.
<h2>דף קיב:</h2>
תניא בסיבת הבן ותניא בסיבת הבעל דתניא ולא תסוב נחלה לבנ"י ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר אתה או' בסיבת הבן או אינו אלא בסיבת הבעל כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר סיבת הבעל אמורה הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לבנ"י ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר ותניא אידך ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדב' אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר. ה"ג לה לשתי הברייתות הללו, ותנא אחד שנאם ודרש שני המקראות כמו שהן כתובין בזה אחר זה והעמיד הראשון בסיבת הבן והשני בסיבת הבעל, ומכל ברייתא וברייתא ילפינן דבסיבת הבן ובסיבת הבעל דיבר הכתוב, וה"ג דתניא ותניא אידך, ודברי רבי' שמואל זצוק"ל לא נראו לי.
<h2>דף קיג.</h2>
דכ"ע מיהת ממטה למטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר כו'. פי' ה"ה דהוי מצי למימר דכ"ע מיהת האי ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר מאי משמעא, אלא מפני שעל הכתוב של בעל מצי למיתב טעמא מקרא, ולכתוב דסיבת הבן לא מצי למיתב טעמא מקרא, משום הכי נקט קרא דסיבת הבעל דילפי' מגופי' דקרא וסיבת הבן אתיא מיתורא דקרא, ודברי רבי' שמואל זצוק"ל לא נראו לי.
<h2>דף קיג:</h2>
שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו'. כתב רבינו שמואל זצוק"ל נראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהיו דיינין, אבל אם נכנסו כדי להעיד שהזמינום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד, הרי הן עדים וכו' לקמן הואיל מתחילה לא היו ראוין לדון דלילה לאו זמן תחלת דין הוא, וכ"ש הכא, דאם באו לשם עדות אין עד נעשה דיין, וראי' לדבר בפ"ק דמכות [ו' ע"א] דחשיב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותיבטל עדות כולן, ור' פליג עלי' ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, ואמרי' בגמרא דר' מודה נמי דהוו להו עדים בראיי' בעלמא אם באו לראות כדי להעיד, ואמר רבא הכי אמרי' למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאיזה דעת באתם הלראות או להעיד, אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ואי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו', ואמר רב נחמן התם הלכה כר', וקי"ל כרב נחמן בדיני, נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבי' לי' עד ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול, וכל שכן היכא דזמנוהו לבא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד דשוב אינו עושה דין, והא דתנן בראש השנה [כ"ה ע"ב] ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד, דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין, אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וכאשר פי' רבינו שמואל ההיא דמכות למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו על ראיית המעשה, כך ראיתי שפירשו אותו רוב המפרשים.
והפתרון הזה נרא' בעיני קשה מאוד כחומץ לשינים וכעשן לעינים, לפיכך אני רוצה להבי' כל המשניות השנויות באותו הפרק על ענין העדות ומה שכתבו בגמרא עליהם ולבארם היטב ולסלק מהם כל גימגום כפי יכולתי. הכי תנינן התם [מכות ה' ע"ב] על פי שנים עדים או ע"פ שלשה עדים אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתו' שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזמו את השלשה, ומנין אפילו מאה ת"ל עדים ר' שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהן זוממין אף השלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין, ומנין אפילו מאה ת"ל עדים, [ו]אמרי' בגמרא אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור, א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מיכדי תוך כדי דיבור היכי דמי כדי שאילת תלמיד לרב מאה טובא הוו, א"ל כל אחד ואחד בתוך כדי דיבור של חבירו, פי' אימת קאמרי' דאפילו אם הן מאה אינן נהרגין עד שיהו כולן זוממין, דווקא אם העידו כל אחד וא' בתוך כדי דיבורו של חבירו, אבל אם הפסיקו בעדותן כ"א וא' יותר מכדי דיבור, אינן נעשין כולן אגודה אחת לומר שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן, אלא כל אותן שהן ניזומין הן נהרגין, ואותן שאינן ניזומין הן עומדין בכשרותן ועדותן קיימת והוא נהרג על פיהן, דכיון שלא נצטרפו להעיד בתכ"ד, אע"פ שראו כולן המעשה ביחד ובאו לב"ד ביחד, אינן מצטרפין להיות כולן כבת אחת עד שיעידו כולן בתכ"ד כל אחד בתוך כדי דבורו של חבירו, אבל אם הפסיקו בעדותן הרי הן כשתי כתי עדים, שאם הוזמה הכת האחת והכת השנייה לא הוזמה, הכת הראשונה נהרגת וגומרי' את הדין ע"פ הכת השנייה והורגין אותו על פיהם, וכדאמרי' לקמן [שם ו' ע"ב] הוא והן נהרגין והשניי' פטורה, ונראה לי דהאי דאמר רבא והוא שהעידו כולן בתכ"ד דוקא בשלא התרו בהם הדייני' לומר להם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו, כדבעי' למימר לקמן, אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כולם כי להעיד באו כבר נעשו אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיוזמו [כולם], בין לענין שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ובלבד שיראו כולם כאחת, כדבעינן למימר לקמן, וזה שהצריך רבא להעיד בתכ"ד, כגון שבאו והעידו מאליהן בלי שום התראת הדיינים, א"נ לר' יוסי דלא איירי בהתראה, ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו בתכ"ד כדי לצרפם עם השני' הראשוני', אבל השנים הראשונים אע"פ שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום, דלא מבעיא לר' נתן דאמר בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל' ע"א] שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו, אלא אפילו לת"ק דאמר אין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחת, לא אמר אלא לאפוקי מדר' נתן דאמר אחד היום ואחד למחר, ולא שיעידו בתכ"ד. ר' עקיבא אומר לא בא השלישי [להקל] אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו כו', ראיתי מפרשים דר"ע לית לי' דר' שמעון, וה"ק לא בא השלישי להקל שנאמר שעד שלא [הוזם] גם הוא אין השנים שהוזמו נהרגין, אלא אע"פ שלא הוזמו כי אם השנים נהרגין הן, ולא בא הכתוב אלא להחמיר על השלישי לעשות דינו כיוצא באלו אם הוזם גם הוא ואע"פ שבלא (לו) [הוא] היתה העדות מתקיימת, מפני שניטפל לעוברי עבירה, ואינו נראה לי דמילתא דר' שמעון אליבא דכ"ע אתי, וליכא מאן דפליג עלי', והאי דקתני לה בשם ר' שמעון לאו למימרא דרבנן פליגי עלי', אלא לומר לך דהאי מילתא ר' שמעון קאמר לה, אבל מיהו ליכא מאן דפליג עלי', ור' עקיבא לא אתא אלא למידרש ההוא דרשא דעשה הכתוב הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וקל וחומר למצוה, ולאו לאפלוגי על רבי שמעון. מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים, פי' האי נמי אליבא דכ"ע היא וליכא מאן דפליג עלה, שאם העידו עשרה עדים בדבר ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ואמרי' בגמ' אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל, כשהרגו מאחוריו, נרבע יציל, כשרבעו מאחוריו, הורג ורובע יציל, אישתיק, כי אתא לקמיה דרבא א"ל יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר, פי' רבינו יהודה ברבי נתן זצוק"ל הרוג יציל את הנידון שהרי ראה את המעשה וקרוב הוא אצל עצמו ותיבטל עדותן וינצל הנידון והעדים, הורג או רובע יציל את עצמו ואת העדים שקרוב הוא וראה את המעשה, וזה הפתרון אינו נראה לי כלל, שבראיה בלבד שראו כאחת יפסול הקרוב או הפסול את השאר, אלא א"כ העידו ביחד בב"ד, אבל בראיי' בלבד לא, שא"כ אין לדבר סוף, ורבי' שלמה ספרדי פירש משם רבי' חננאל ורבי' גרשום זצוק"ל דהאי דמקשה הרוג יציל כגון שבא הוא עם העדים בעודו מוכה ואמר כי פלוני הכני וכיון שהי' בעת הראיי' ובעת הגדת העדות יציל, וכן נמי הורג ורובע יודו בהדי העדים, יודה ההורג שהוא הרגו ויודה הרובע שהוא רבעו, ודמי כמי שהעידו עם העדים, שאי אפשר לומר שלא ראו, הילכך אם יודו ינצלו ותיבטל העדות כולה, שהרי נכללו עמהם קרובים, וזה הפתרון נ"ל נכון, דלא חשבינן להו כאגודה אחת לפסול האחד את כולן אלא כשהעידו כולן בב"ד ולא בראיי' בלבד. אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונו' תתקיים העדות בשאר, ר' אומר אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, ואמרי' בגמ' היכי אמרי' להו אמר רבא הכי אמרי' להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותם בטלה, אי אמרי למחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, ופירש רבינו יהודא בר' נתן זצוק"ל בזמן שהתרו בהן שאותן הקרובים נשתדלו באותה העדות והתרו באותן עוברי עבירה שלא יעברו פן יתחייבו מיתה, דמהשתא בטלה עדות כל האחרים, מאחר שנתעסקו אלו להיות עדים, אבל אם לא התרו הקרובים בהם, אלא היו רואין עם האחרים, לא בטלה העדות, דמה יעשו שני אחין או אב ובן שראו באחד שהרג את הנפש, וכי מפני שהן אחים יברחו להם, ור' יוסי סבירא לי' דאפילו לא אתו אלא למחזי בטלה העדות, דעדות קרובים היא, דמשעת ראיה קפדנין אקרובים, מדקאמר ר' מה יעשו שני אחין שראו היכי אמרינן להו לקרובים לידע אם באו לשם עדות ואם לאו, למיחזי אתיתו [וכו'], כשראיתם המעשה למה הלכתם, לראותו הלכתם כדי להיות עדים, או משום ראיית תימא בעלמא, כדרך בני אדם שר(ו)צים לראות מלחמה. וכזה הפתרון פי' גם ר' שלמה הספרדי זצוק"ל משם הרבה מפרשים, וכתב ויש מי שפירש בו בזמן ההגדה אומר להם לראות באתם או להגיד העדות באתם, ויש על הפירוש הזה פירכא ולא חפצנו להאריך, אמנם הדבר שקיבלנו מרבותינו הוא שפירשנו, והפתרון הזה נראה לי מר כלענה ואין הלב מקבלו ולא הדעת סובלתו, שבראיי' בלבד שראו ביחד יפסול הקרוב אותם ואע"פ שנתכוין להעיד אם עדיין לא העיד, וגם יש לפתרון זה כמה קשיות, חדא דהא ר' אמר א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהתרו בהן, ואי בהתראת הקרובים מיירי, שיתרו בעוברי עבירה, התינח בדיני נפשות שצריכין התראה, אבל דיני ממונות מה התראה הן צריכין, אם ראו שהלוה ראובן לשמעון מנה מה התראה צריכין לעשות לו, ועוד הי' לו לומר, בזמן שהתרו בו, אמאי אמר בהן, וגם התרה הי' לו לומר ולא התרו, שהרי בקרוב א' מיירינן, כדתנן נמצא א' מהן קרוב, ועוד מאי האי דאמרינן בגמרא היכי אמרי' להו ומי אמר שצריכין ב"ד לומר להם שום דבר עד ששואל היכי אמרי' להו, ועוד מה לנו לשאול אותם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו, אין לנו לחקור אלא אם התרו בו הקרובים ואם לאו, ועוד מאי האי דאמר למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו, כיון דעל ראיית המעשה קאי, הו"ל למימר למיחזי אזליתו אי לאסהודי אזליתו, ועוד ראי' גדולה שבראיי' בלבד אין הפסול פוסל את הכשר, ואע"פ שמתכוין לראות כדי להעיד, דתנן בפ"ק דראש השנה [כ"ב ע"א] אב ובנו שראו את החדש ילכו, לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר, אלמא אע"פ שראו ביחד כדי להעיד אין זה פוסל את זה, מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרין בראיי' בלבד ואע"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד. ואותו הפתרון שדחה רבי' שלמה ספרדי הוא העיקר, וכך הוא פתרון כל השיטה, ר' יוסי הי' מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דדוקא בדיני נפשות אמרי' דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אבל בדיני ממונות לא, ור' פליג עלי' דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שכשבאו ביחד להעיד בב"ד התרו בהן ב"ד באותן העדים, ומה היא ההתראה כדאמרי' בגמרא, היכי אמרי' להו למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו, שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרים בהם שיגידו להם האמת למה באו, אם באו להעיד, או אם באו לראות היאך יגמר דינו של זה, וכל מי שיאמר להעיד באנו אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, וכל מי שיאמר כי אני לא באתי להעיד שתתקיים העדות על פי, מפני שאני קרוב, אלא באתי לראות היאך יגמר דינו של זה, אע"פ שגם הוא הי' בראיית המעשה עמהם ומספר המעשה לב"ד עמהם, כיון שהוא אומר כי לא באתי להעיד שתסמכו על פי אלא לראות באתי, אינו פוסל אותן, אבל אם לא התרו בהן אלא באו כולם והגידו לב"ד והקרוב עמהם אינה בטלה, שכך דרך העולם, כל הרואים את המעשה באים לב"ד בין רחוקים בין קרובים ומגידים הדבר שראו, אבל לא על דעת זו שיסמכו ב"ד בעדותם, כי הם יודעים כי הם קרובים, אלא באים כדי לראות מה יהא בסופו, ומגידים מה שראו לב"ד כדי לאמת דברי העדים הראויים להעיד, וזה הוא מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, שאם באו והגידו לב"ד מה שראו בעבור זה תיבטל עדות הכשרים אם לא נתכוונו להעיד ולהיגמר הדין על פיהם, אין זה דין. שלא תיבטל עד שיתכוונו להעיד, וכל מה שכתבתי במהדורא בתרא דמכות על כל זו השטה הכל הבל, וכך מצאתי כתוב בהלכות הגאונים וכן אמר ר' צמח גאון הלכה כרב נחמן דאמר הלכה כר', הילכך היכא דאתו לב"ד אמרי' להו לאסהודי אתיתו או למיחזי, אי אמרי למיחזי אתינן ולא לאסהודי לא מיפסלי הנך כשרין ומה דמסהדין שפיר מסהדין. היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי הן שתי עדיות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה, פי' אימת קאמרי' שאם העידו כולן ביחד שהן עדות אחת, בין לגבי נמצא א' מהן קרוב או פסול שתהא כל העדות בטלה, ובין לגבי זוממין שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן, דוקא אם היתה ראייתן כאחת שראו זא"ז ואז הושוו כולן להיות ככת אחת, אבל אם שנים היו רואין מחלון זה היאך הי' הורגו ושנים מחלון זה והמתרה הי' עומד באמצע ומתרה בו, נמצא שכל שנים ושנים יכולין להעיד שהרגו על פי התראה ויגמר הדין על פיהם ויהרג, והרי הן עכשיו שתי כתות כיון שלא ראו אלו את אלו, ואם העידו שתי הכיתות עליו אע"פ שהעידו ביחד לא מצטרפי להיות ככת אחת שאם הוזמה הכת האחת ובטלה עדותה לא בטלה הכת השניי', אלא נהרג על ידן, וגם הכת שהוזמה נהרגת, ולא אמרי' שלא תיהרג עד שיוזמו כולן, אבל אם היו מקצתן רואין אלו את אלו, אע"פ שאין כולן רואין אלו את אלו, נתחברו כולן להיות ככת אחת, שאם ילכו להעיד כולן ביחד והוזמו מקצתן בטלו כולן ואינו נהרג על פי השאר, וגם המוזמין אינן נהרגין עד שיוזמו כולן, ודוקא אם העידו כולן בבת אחת כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו, או שהתרו בהן ואמרו כולן לאסהודי אתינן כדאמרן, אבל אם באו לב"ד בזו אחר זו, כל כת וכת עומדת לעצמה, ואם נמצאת אחת מהן זוממת הן נהרגין והוא נהרג על פי הכת השנייה, שאע"פ שהיתה ראייתן כאחד בעינן נמי שתהא הגדתן כאחד כדפרישית, וכל זה הוא אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג.
ואחרי שביארתי דין צירוף העדים היאך נעשין עדות אחת, אני רוצה לבאר דין אין עד נעשה דיין, אנה ראוי להאמר, ומה הוא טעם הדבר למה אין עד נעשה דיין, מה שכתב רבי' שמואל דעד שהוזמן להעיד שוב אינו ראוי להיות דיין דאין עד נעשה דיין, ואוקי ההיא דתנן בראש השנה [כ"ה ע"ב] ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כו', התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראות על מנת להעיד, דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין, אבל כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו, אינו נראה לי, אלא אע"פ שראה כדי להעיד וגם הוזמן בפירוש והוקבע להיות עד, אם יש אחרים בלא (לו) [הוא] שיעידו לפניו, יכול להיות דיין, כיון שאינו בצירוף הדיינים ובצירוף העדים, שהרי יש שני עדים בלא לו, והילכך יכול להצטרף בצירוף הדיינין כאשר אני עתיד לבאר, וגם מה שכתב רבי' יצחק זצוק"ל בתוספותיו דשלשה שהוזמנו להעיד ביום כיון שהיא שעה הראויה לדון יכולין לדון היום ומחר על פי אותה הראייה שראו הן בעצמן, דאמרי' בהו לא תהא שמיעה גדולה מראיי', והאי דקיי"ל אין עד נעשה דיין כשראה ביום, היינו אם העיד כבר בב"ד, אי נמי חתם על השטר לשם עדות כו', כל זה אינו נראה לי שאע"פ שראו את העדות ביום, כיון דלשם עדות הוזמנו אינן יכולין לדון על פי ראיית עצמן, דנמצאו הם עדים והם דיינים, ואנן בעי' שייגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינים, כאשר אני עתיד לבאר, ומה שחילק ואמר שאם כבר הגיד עדותו שוב אינו נעשה דיין, וגם מה שכתבתי בפ' החובל במהדורא בתרא, וחילקתי בין עד שראה ועדיין לא הגיד ובין עד שהגיד, שזה נעשה דיין וזה אינו נעשה דיין, אינו נראה לי שבין הגיד בין לא הגיד תורה אחת להם, אם הוא רוצה להצטרף עם הדיינים ועם העדים, אין עד נעשה דיין, שיהא הוא עד והוא דיין, ואע"פ שלא הגיד עדותו, ואם יש שנים עדים בלא לו, אע"פ שכבר הגיד עדותו יכול להצטרף עם הדיינים, כיון שיש שנים עדים אחרים בלא לו, והדין נגמר בשני עדים ושלשה דיינים, וטעם דאין עד נעשה דיין לא מפני שנפסל גופו כיון שראה או כיון שהגיד, דאדרבה זה שראה העדות הוא יודע לרדת לעומקו של דין יותר מן האחרים, ולא פסיל גופייהו אלא ר' עקיבא ודוקא בדיני נפשות משום דכתיב והצילו העדה דבעינן דיינין הראוים להפוך בזכותו, אבל בשאר עדיות לא, א"כ טעם הדבר כדפירש רבי' שמואל משום דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד', והאי שני אנשים בעדים קא מיירי, כדדרשינן בסנהדרין אשר להם הריב אלו בעלי דינין שני האנשים אלו העדים לפני ד' הם הדיינים, נמצינו למדין מיכן שצריך להיגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינין, וההיא דראש השנה דאמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיי' זה נאמר כשהדיינים בעצמן ראו הלבנה ביום, שהן ראויין להיות דיינין שמקדשין על פי ראייתן, ואינם צריכים עדים שם כיון שהדיינים ראו אותה, דהשתא ע"פ שמיעה מקדשין ע"פ ראיי' לא כ"ש, יותר היא חשובה ראייתן משמועתן, ויותר הם ברורים בדבר בראיית עצמן משמיעה ששמעו מפי העדים, שהרי כל ב"ד שמודה הנתבע בפניהם אין גומרין הדין ע"פ אותה ההודאה, או אם רואין שזה חוטף מזה בפניהם אין גומרין הדין ע"פ אותה הראיי' ואינן צריכין לעדים אחרים שיעידו להם, וה"ה נמי בקידו' החוד' מקדשין ע"פ ראיית' ואינן צריכין לשום עדות אחרת, אבל אם ראו בלילה כיון שאינן ראויין לדון באותה שעה, נמצא שהן עדים ואינן יכולין לקד' ע"פ ראייתן, שאין העד כשר להיות דיין, שיהי' הוא עד והוא דיין, אלא צריכין דיינים אחרים לקדש ע"פ עדותן, וכן נמי עדי' שהוקבעו להעיד אינן יכולין לגמור הדין הם בעצמם ע"פ ראייתם, ואע"פ שמקבלין אותן עכשיו דיינין עליהם, מפני שאע"פ שביום ראו, עדים הם ואין עד רשאי להיות דיין, אלא צריכים דיינים אחרים לגמור הדין ע"פ עדותם, ואע"פ שלא הגידו עדותן אינן יכולין לדון ע"פ ראייתן, כיון שאין שם עדים אחרים, דבעי' שייגמר הדין ע"י חמשה, היכא דהם עדים שנים עדים ושלשה דיינים, ולא שיהי' א' מן העדים דיין, אבל ודאי אם היו העדים רבים, אע"פ שהלכו קצתם והגידו עדותן לפני ב"ד ולא הספיקו אותו ב"ד לגמור הדין עד שהלכו להם או מת אחד מהם, ורוצים בעלי הדין לצרף אחד מן אותם העדים שכבר הגידו עדותן עמהם, או שניהן, כיון שיש עדי' אחרי' שמעידים לפניהם, שלא יפסקו הדין על פי עדותם אלא ע"פ עדים אחרים, מצטרפין הן שהרי יש כאן שני עדים ושלשה דיינים, ואע"פ שכבר העידו לא נפסל גופן בכך שלא הקפידה תורה אלא שלא יהי' הוא עד והוא דיין ואע"פ שלא הגיד, אבל אם יש עדים אחרים בלא לו, אע"פ שהגיד יכול הוא לחזור ולהיות דיין. זאת היא הסברא שנראית בעיני עיקר ואין לזוז ממנה.
<h2>דף קיד.</h2>
ואי ס"ד כל זמן שהן יושבין ניחוש דילמא הדר בי'. מכאן מפרש רבי' שמואל זצוק"ל דמאי דאמרי' (מכי) [גבי] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין, דוקא במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין דתו לא הדרא, אבל במתנת שכיב מרע דהדרא אינן עושין דין, ואינו נראה לי כלל, דאי במתנת ש"מ [במקצת] מיירי היינו מתנת בריא, ואמאי נקט שנכנסו לבקר את החולה, ותו דכל האי אם רצו עושין דין לא ילפי' אלא משום דאורעה כל הפרשה להיות דין, ופרשת נחלות בשכיב מרע מיירי ולא בבריא, מש"ה נראה לי לפרש דאע"ג דש"מ אם עמד מתנתו בטלה, מ"מ מחליו יחזיר לו, ולא אמרי' אל נעשה דבריו כי אם לאחר מיתה כי השכיב מרע רוצה שיתקיימו דבריו בחייו, ואע"פ שיכול לחזור במתנתו, כל כמה דלא הדר בי' בפירוש אנן עבדי' כפי צוואתו ויהבינן לי', ואי הדר ביה שכיב מרע ליהדר, והאי דאמרינן הכא ניחוש דילמא הדר ביה, לאו למימרא דאם עמדו תו לא מצי למיהדר בי', דש"מ לעולם חוזר, אלא הכין פירושא, כיון דאמרת דקנין חוזר כל זמן שהן יושבין, אלמא לא נגמר הקנין ואינו קונה אלא כשיעמודו, דכל זמן שהן יושבין הוא נושא ונותן בדעתו אם רוצה שייגמר, ולפיכך כ"ז שהן יושבין אינו נגמר, אי הכי צוואת ש"מ נמי נימא כל זמן שהן יושבין לא נגמרה מחשבתו עדיין, ואע"פ שכבר צוה, על דעת כן צוה אם תיגמר מחשבתו, ולא תיגמר מחשבתו אא"כ עמדו, דלא אלימא צוואת ש"מ מקנין דבריא, וכי היכי דקנין דבריא לא נגמר אא"כ עמדו, הה"נ צוואת ש"מ לא תיגמר אא"כ עמדו, והיאך הן עושין דין מיד, ונותנין המטלטל לאותו פלו' שציוה מיד, ומשני דלא עבדי' דינא אלא דקמו והדר יתיבו שכבר גמר מחשבתו ונתקיימה צוואתו, והילכך יהבי' ההוא מטלטל שציוה לאותו פלוני, אבל מיהו אע"ג דיהבי' לי', אם רוצה לחזור בו יכול לחזור בו כדין שכיב מרע דמהדר לה, אבל מיהו כל כמה דלא חזינן בפירוש דהדר בי', אנן עבדי' כפי צוואתו, ולא חיישי' דילמא ליהדר ביה, שכך הוא רצונו של שכיב מרע שנקיי' דבריו מיד.
<h2>דף קטו.</h2>
עיין עליו. ה"ה דמרבי' נמי מהאי עיין עליו ממזר שהוא יורש, כדמרבי' לענין יבום בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"ב].
<h2>דף קטו:</h2>
אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו. כלומר שאין בישראל כמותו, אם רוצה לעשות תקנה זו בישראל שלא כדין אלא מחמת צורך שעה, כדאמרי' לקמן [קט"ז ע"א] שעשו לשבט בנימין, אין שומעין לו, דחיישי' שמא מן הצדוקין הוא, או שלא לחזק דברי הצדוקין.
מלמד שבא צבעון על אמו. ואין לומר שבא שעיר על אשת צבעון כלתו וילדה את ענה, והרואה סבור שהוא בן צבעון שלא הי' קורא אותו הכתוב בן צבעון אם לא הי' בנו, אבל בן שעיר קורא אותו אע"פ שלא היה בנו, דבני בנים הרי הן כבנים.
<h2>דף קטז.</h2>
כי על זה בחרת מעוני. פי' אע"פ שמת כל מקנהו הנכסים שהי' לו בביתו לא מצאנו שאיבדם, והאי דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי, מתנחם הי' על בניו שמתו ועל מקנהו, והאי דכתב ויתנו לו איש נזם זהב אחד ואיש קשיטה אחת, מפני רוב ההפסד שבא לו למלאות קצת חסרונו.
<h2>דף קיז.</h2>
אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם כו'. ראיתי שנתקשה בזה רבי' יצחק זצוק"ל, כיון דמחזירין הירושה ליוצאי מצרים, ואם היו שני אחין יוצאי מצרים ולזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' ונטלו בארץ י' חלקים, ובחזרה שעשו האחד נוטל ה' חלקים והט' יטלו ה' חלקים, א"כ מה הועלנו ממאי דאמרי' לבאי הארץ, כל הירושה ליוצאי מצרים כיון שנוטלים שוה בשוה. והרבה לומר הנה דברים שלא נראו לי, וזאת היא תשובתו, אם הי' שבט ראובן חמשים אלף איש הי' עושה מכל חלקו חמשים אלף חלקים, ואלו שני האחין שהיו יוצאי מצרים ועכשיו יש להם י' בנים בבאי הארץ, אם לא נתחלקה הארץ לבאי הארץ אלא ליוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלה עשרה בנים מאותן נ' אלף חלקים אלא שני חלקים כנגד שני אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים, עכשיו דאמרי' שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, הן נוטלין מאותן נ' אלף חלקים י' חלקים לפי חשבונם, ואחרי כן הם מחזירין ליוצאי מצרים ונמצא ביד הבן האחד ה' חלקים וביד הט' בנים ה' חלקים, נמצא שהרויחו בעבור באי הארץ ח' חלקים.
<h2>דף קיז:</h2>
אמר ליה ר"פ לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב בין רב למעט כו'. פי' אע"ג דלקמן [קכ"ב ע"א] בעינן למילף מהכא דארץ ישראל לשבטים איפלג, והיינו דכתיב בין רב למעט, נ"ל לומר דבכעין את"ל קאמר ליה, וה"ק ליה, בשלמא אי אמרי' לשבטים איפלג ליכא למימר מידי, אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג, בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים מיתוקם שפיר, שאם היו שני אחין יוצאי מצרים, לזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' בנים, כך מגיע לזה כמו לאלו, נוטל זה המועט כמו אלו המרובים, אלא למ"ד לבאי הארץ מאי בין רב למעט, ואי משום דע"י החזרה חוזרין להיות שוין, הא מלשמות מטות אבותם ינחלו נפקא, ומ"מ בעת נטילתן כל אחד ואחד נוטל חלקו וכן מתפרש נמי מאי דצווחי בני יוסף באת"ל, שאם נאמר דלשבטים איפלג ודאי מן הדין קא צווחי, אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג קשיא למ"ד לבאי הארץ, ומשום דלקמן עביד לה בעיא, משמע דלא הוה פשיטא ליה שפיר, ודברי רבי' שמואל זצוק"ל שמשבש הגירסא וגורס לרב תרבה ולמעט תמעיט אינם נראים לי.
<h2>דף קיט.</h2>
הא כמ"ד ליוצאי מצרים הא כמ"ד לבאי הארץ. פי' הא כמ"ד ליוצאי מצרים דוקא ולא לבאי הארץ, דהיינו ר' יאשיה, והא כמ"ד אף לבאי הארץ דהיינו ר' שמעון בן אלעזר, דאלו למ"ד לבאי הארץ דוקא, דהיינו ר' יונתן, ליכא לאוקומה, דמרגלים אין להם חלק שיטלו יהושע וכלב חלקן ולא כל דור המדבר שהיו יוצאי מצרים, ובחזרה לא מצית לאוקומה, שאם בני המרגלים יטלו חלק בעבורם, שהן באי הארץ, ויחזירו למרגלים כדי להשוות החלקים, יבואו יהושע וכלב ויטלו חלקם, זה אין לומר, דא"כ נמצא שהן יורשין בני המרגלים ובני המרגלי' ישארו ריקם, הילכך לא מיתוקמא אליבי' כלל.
<h2>דף קיט:</h2>
דרשניות הן שהיו אומרות אילו היה לו בן לא דברנו. פי' רבי' שמואל זצוק"ל כבר היו יודעות פרשת נחלות כדאמרן לעיל דלא הוה מספקא להו אלא אם נוטלות חלק בכורה, ואינו נ"ל דאם פרשת נחלות ידעו, מה להן לומר ואם לאו תתייבם אמנו, א"ו אע"פ שמשה היה יודע, לא נצטוה לומר לישראל עד שבאו בנות צלפחד וזכו שתיאמר על ידן, והאי דקאמר דרשניות היו, נ"ל לומר שדרשו אותו ממאי דכתיב [במדבר א'] למשפחותם לבית אבותם ומשם למדו כיון שאין הבן מתייחס אחרי אמו אלא אחרי אביו, ש"מ שאין הנקבה נחשבת במקום זכר כלל.
<h2>דף קכ.</h2>
זו יוכבד שהיתה הורתה בדרך. ראיתי מתמיהים והרי אסור לשמש מטתו בשני רעבון, ונ"ל שאין לתמוה על מה שעשו הראשונים קודם מתן תורה, דממי שהיה מקיים יש ללמוד, וממי שלא היה מקיים אין ללמוד, שעדיין לא נתחייב, והרבה אתה מוצא לקדמונים שהיו קודם מתן תורה שעשו שלא כתורה, מפני שעדיין לא ניתנה התורה, הילכך מיוסף שלא שימש יש ללמוד איסור, ומלוי ששימש אין ללמוד היתר.
<h2>דף קכ:</h2>
חכם מתיר ואין הבעל מתיר. פי' עוקר את הנדר מעיקרו ע"י חרטה ומתיר את הקשר כאילו לא היה, ואם עבר על נדרו קודם התרה אינו לוקה, דכיון דנתחרט והתירו החכם כאלו לא נדר כלל הוי, אבל בעל שהוא מפר את נדרה בעל כרחה, אינו מתיר את הקשר ועוקר הנדר למפרע, אלא משעת הפרה ואילך, ואם עברה על נדרה קודם הפרה לוקה, ובעל מפר בעל כרחה אע"פ שלא נתחרטה אבל חכם אינו מפר בעל כרחו אלא ברצונו של נודר אם יתחרט, והילכך בעל שאמר בלשון התרה וחכם שאמר בלשון הפרה לא אמרו כלום.
<h2>דף קכא.</h2>
מאי דרוש זה הדבר. פי' לא שהן דרשו מה שלא קיבלו ממשה, אלא ממשה קיבלו כך ולא רצו לפרסם את הדבר לרבים שלא יפקפקו בציווי עד שיתיישבו בנחלותיהן, ואחר שנתיישבו בנחלותיהן ופרסמו הדבר ברבים שזה הציווי לא היה אלא לאותו הדור בלבד, עשו אותו יו"ט.
<h2>דף קכב.</h2>
זבולון עולה תחום עכו עולה. פי' האי דנקט זבולון ונפתלי, משום דזבולון נטל חלקו במערבה של א"י סמוך לעכו, שנאמר [בראשית מ"ט י"ג] והוא לחוף אניות, והים הוא מערבה של א"י, וים גינוסר הוא במזרחו של א"י כדמוכח בפ' אלה מסעי ונקט לך שתי קצות א"י, מזרח ומערב.
<h2>דף קכג:</h2>
וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. רבי' שמואל זצוק"ל גריס ליה, ובספרים מדויקים ראיתי ואינו כתוב שם, וגם רבי' יצחק זצוק"ל לא ניחא ליה, דמה הרמה צריך במתנות, כל היכי דקיימי מסומנים ועומדין הן, ולא דמו לתרומה ומעשרות דלא מיקבעי אלא בהפרשה וקריאת שם.
בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן. פירוש נראה לי דכל זה אליבא דר', אבל רבנן דפליגי עליה דרבי, אפי' אי סבירא להו כריה"ג, כיון דמחיים לא מצי לאיתהנויי מינייהו, דאע"ג דלית בהו מעילה אסירי בגיזה ועבודה ואין בהן היתר אלא לאחר שחיטה, כראוי חשיבי להו, וכי היכי דפליגי עליה דרבי בשבח פליגי נמי בהא.
השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותיה קיימא אמרת שקיל כו'. נ"ל דהאי מושכרת ומוחכרת לאו על שכירות הפרה דעבדא בתר מיתת אבוהון נקט ליה כדכתבי' במה"ק, וכדמשמע פתרון רבי' שמואל זצוק"ל, דא"כ לא הוה אמר רועה באפר מבעי', דרועה באפר וילדה הוה העובר בחיי אבוהון ואחרי כן השביח, אבל השכירות לא בא אלא לאחר מיתת אבוהון, ונראה לי דשכר הפרה שהרוויחו אחר מיתת אביהם, אע"פ שאביהם השכירה עד שיהא הגורן, ומת בתוך הזמן, כיון שעשתה הפרה אחר מיתת אביהם, אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים, דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאליו אחר מיתתו, כגון חפירה והוו שובלי שלופפי והוי תמרי, או פרה מעוברת וילדה, אבל פרה ונתעברה אחר מיתת אביהם או אילני וטעני פירי, מודה ר' דלא שקיל, וכן מה שהפרה נשכרת אחר מיתת אביהם, והאי דקתני וילדה אתרוייהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, ומש"ה אמר רועה באפר מבעיא דתרוייהו אעובר קיימי.
<h2>דף קכד.</h2>
ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. כתב רבינו יצחק זצוק"ל דאפילו בחלק פשיטות אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, דמשעת מיתה זכה והרי הוא כאילו אמר לו אין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה, ואינו נראה לי דזה הלשון אינו מועיל אלא כשיש לו דבר עם אחר ומסתלק ממנו ונותנו כולו לחבירו, אבל זה אין לו שיתוף עמו בחלק פשיטותו וגם האחין אינן רוצין לקנות חלקו ולזכות בו ולפרוע חובו הילכך אינו יכול להסתלק, ונראה לי דהאי נפקא מינה, שאם הוא יכול להסתלק נשאר הטורח על ב"ד לשום הנכסים ולפרוע בעל החוב, וצריכין להכריז עליהם כמו שעושין כשנזקקין בנכסי יתומי' לפרוע כתובת האלמנה, או כשפרעין שלא בפניו שהלך למדינת הים, אבל אם הבעלי' שם ב"ד כופין אותן שיפרעו את חובן או שישומו לו מנכסיו וא"צ ב"ד לטרוח ולהכריז.
שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. פי' דוקא הבכור דקרייה רחמנא מתנה יכול לומר איני נוטל ואיני נותן, אבל הפשוט א"י לומר כן, ונ"ל דהא נ"מ, כדאמרי' [כתובות צ"ז ע"א וק' ע"א] בי' דינא דזבין אחריותא איתמי וארמלתא דזבינא אחריותא איתמי, ומוכיח מיכן דבעל חוב שנטל אחת מן השדות של יתומים אחר מיתת אביהם, האחריות הוא על היתומים שאם נלקחה מיד בע"ח שבא אחר וטען כי ממנו נגזלה, חוזר וגובה מן היתומים משאר נכסי אביהם שירשו, ולענין זה הוא אומר שאין הפשוט יכול לו' איני נוטל ואיני נותן, שאם אומר היורש ללוקח זה השדה שהניח אבי (אני) [איני] רוצה לירש אותו, טול אותו אתה בחובך (ואני) [ואיני] רוצה להתחייב באחריותו, אינו יכול, אלא כיון שירש שדות אחרים בע"כ אחריותו של בע"ח עליו, אבל הבכור משום דקריי' רחמנא מתנה יכול לומר בחלק בכורתו איני רוצה ליטול אותה, אלא הרי היא כאילו היתה ביד אבי, הגבה חובך ממנה ולא אתחייב באחריותה מחלק פשיטותי, ובע"כ של בע"ח דוחה אותו הבכור בחלק בכורתו שיגבה משם ולא יתחייב באחריותה.
<h2>דף קכד:</h2>
אלא לר' והתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים. קשיא לי ואמאי לא אוקימנא למילתי' דשמואל במלוה ע"פ ונימא דלר' קאמר, דעד כאן לא קאמר ר' אלא במלוה בשטר דכיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמיא, דתו לא מצי למיכפריה, אבל מלוה על פה דמצי למיכפריה ולמימר לא לויתי אי נמי פרעתי, אפי' ר' מודה דלא שקיל, ואמאי אוקימנה מילתיה דלרבנן קאמר ופליג אשלחו מתם. ונ"ל לומר דמאן דס"ל דבכור שקיל פי שנים במלוה לא שאני לי' בין מלוה ע"פ למלוה בשטר, דכיון דאבוה אוזפינהו והוה עתיד למיגבינהו כמאן דגבי דמו, ואע"ג דליכא סהדי, דלא איברי סהדי אלא לשיקרא, ואע"ג דקתני ירשו שט"ח, ובגמרא נמי אמרינן מלוה כיון דנקיט שטרא, לאו למעוטי מלוה ע"פ קאמר, אלא משום דסתם מלוה בשטרא קא מוזיף, וה"ה למלוה ע"פ, שאילו היה חילוק ביניהם לא היינו מעמידים דברי שמואל בפלוגתא עם שלחו מתם, אלא היינו מעמידין דבריו במלוה ע"פ.
בין במלוה בין ברבית. פי' דוקא ברבית שעלה בחיי אביהם, כדפירשו רבי' שמואל ורבי' יצחק זצוק"ל, אבל רבית שעלה אחר מות אביהם, בחזקת כל היורשים הוא, ולא כמו שכתבתי במה"ק, מה שהייתי סובר במה"ק לומר שלוקח הבכור בשכר הפרה שעשתה אחר מיתת אביהם פי שנים, מפני שהשכירה אביהם בחייו, הוה מן דינא נמי דלישקול ברבית ואע"ג דלא מטי זימני' בחיי אביהם, אבל השתא דהדרי בי מן השכר דלא שקיל במאי דעבדא אחר מיתת אביהם ה"ה ברבית דלא שקיל במאי דסליק אחר מיתת אביהם, ושכר הפרה שעשתה בחיי האב ולא הספיק לגבותו היינו מלוה דפליגי ר' ורבנן.
<h2>דף קכה.</h2>
לטעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא ס"ל. יפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל דלא סבירא לן כבני מערבא דאמרי דבכור שקיל פי שנים במלוה אלא כדשמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע, דהכי אמרי' בשילהי מסכתין [קע"ה ע"ב] ורבה אמר דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה ע"פ אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא כו', ואקשי' ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, פי' אלמא דסבר רבה דהיכא דגבו קרקע שקיל בכור פי שנים, דכיון דהאי קרקע הוה משועבד לאבוהון, כמוחזק ביד אבוהון דמי וקרינא בי' בכל אשר ימצא לו, ואי אמרת שיעבודא לאו דאורייתא היכי קרינא בי' בכל אשר ימצא לו, ומתרץ רבה טעמא דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל, פי' לא ס"ל כוותייהו אלא כשמואל וכרב פפא דבין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו, אלמא מוכיח בפירוש מהתם דרבה ס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, ולית לי' דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, אבל בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים [מ"ב ע"ב] בהלכה וזה וזה חייבין מיתה מוכיח דרבה ורב נחמן סבירא להו כרבי, דאמרי' התם ת"ר והמית איש או אשה אמר ר' עקיבא מה בא זה ללמדנו כו' עד אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקין ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ואקשינן וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע, ומתרצי לה רבה ורב נחמן בגרושה, ואקשי' ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע, דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, ור"נ אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו, ומתרץ הנ"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרינן הכי כר', ומפרש התם המורה דרבה ורב נחמן סבירא להו כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות להכי מוקמי לה בגרושה, וא"א לפרש כן משום דקשיא הא דבשילהי מסכתין, אלא כך יש לפרש שם דלהכי אוקמוה בגרושה כי היכי דתיתי מילתי' דר"ע אפילו כר' ולא בעי לאדחוקי בגבו קרקע או בגבו מעות ולאוקמה מילתי' דר"ע כרבנן ולא כר', אהכי נקטו תירוצא דגרושה לרווחא דמילתא כי היכי דתיתי מילתא דר"ע אליבא דכ"ע, ולעולם רבה ור"נ לא ס"ל לא כבני מערבא אליבא דרבנן ולא כרבי, אלא כשמואל ורב פפא דאמרי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו דכל מלוה ראוי הוא. וראיתי שר"ת זצוק"ל פירש דרבה ורב נחמן ס"ל כרבי, ומסתייע מההיא דאמרי' בפרק שור שנגח, ואמר דאי כדברי הקונטרס דפירש דסבירא להו דבין קרקע בין מעות אין לו א"כ הו"ל לרבינא למימר אמימר כשלחו מתם ס"ל דמה לו אצל רבה ור"נ הא אינהו לא ס"ל כלל כוותיה, ואינם נראין לי דבריו, שבשום טצדקי שבעולם לא נוכל להעמיד רבה כרבי משום קושיא דשילהי מסכתין, והאי דקאמר רבינא נהרדעי לטעמייהו ולא אמר אמימר כשלחו מתם ס"ל, מפני שמה דשלחו מתם ידוע היה להם ובאו לחלוק על שמואל, וכי דריש אמימר דבכור נוטל פי שנים במלוה כדשלחו מתם אמר רבינא דאמימר דמסתייע לבני מערבא נהרדעי לטעמייהו, שגם רבה ורב נחמן ס"ל כוותייהו, דמדמפרשי למלתייהו דבני מערבא, סבר רבינא דכוותייהו סבירא להו, וכולהו לית להו דשמואל, ולא ידע רבינא מאי דאהדר רבה לאביי, דטעמא דבני מערבא מפרשינן, אבל אנן לא סבירא לן כוותייהו אלא כשמואל.
<h2>דף קכה:</h2>
ה"ג ניכסאי לסבתא ובתרה לירתאי הוה ליה ברתא כו'. ובכל הספרי' כתוב ובתרה לירתה הוה ליה ברתא, וטעות גדולה היא.
אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי. פי' עד כאן לא אמר ר"ה הכי אלא משום דלירתאי משמע גם ירתי ירתאי, אבל אילו אמר בפירוש ובתרה לבתי ומתה הבת בחיי הזקנה, אין הנכסים ליורשי הבת ואפילו אית לה ברא, כדבעי' למימר לקמן [קכ"ט ע"ב] נכסיי לך ואחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ורב ענן סבר דכך הוא כשאמר לירתאי כאילו אמר בפירוש לבתי, ולאו ירתי ירתאי בכלל, הילכך השתא דשכיבא הבת אין הנכסים ליורשיה אפילו לבנה אלא ליורשי סבתא, ושלחו מתם דהילכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמי', דאי אית לה ברא ה"נ דירית, דלירתאי גם לירתי ירתאי משמע, אלא בעל משום דהו"ל ראוי, ולא כר"ה דסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, שאינו כאומר מעכשיו, אלא אין הבת זוכה אלא במיתת הסבתא, וכבר במיתת הסבתא אין הבת בעולם, אבל אילו אמר לבת מעכשיו, אחר מיתת הסבתא היתה זוכה למפרע מעכשיו, ואפילו מתה בחיי סבתא היה הבעל זוכה בנכסים, דאיגלאי מילתא דבחיי הבת זכה בגוף הנכסים.
אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני. פי' רבה ס"ל כר' יוחנן, דאמרי' לקמן בפירקין [קל"ז ע"א] אמר ר' יוחנן הלכה כר"ש ב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר, דלא אמרי' כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, אבל רב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ס"ל כר' דאמר לקמן נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות, אלמא כאילו מעכשיו הקנה לו גוף הנכסים דמי, וכך פירש ר' יוסף בן מג"ש זצוק"ל. דבר זה נפתח בגדולים, זו היא חלוקת ר' ורשב"ג. ונסתיים בקטנים, זו חלוקת האמוראים, והוא, פתרון נאה מאוד, שכמו שסבר ר' שאין הראשון יכול למכור, מפני שמעכשיו הקנה אותם לאחריך, כך הוא סובר ר"ה, ולא הוו ראויין אלא מוחזקין לבת, ולא כמו שפירש רבי' שמואל זצוק"ל גדולים קורא רב הונא וקטנים אמר ר' אלעזר על עצמו, דר"א לגבי ר"ה לאו קטן הוה, אלא ודאי גדולים הוא ר' וקטנים ר"ה. ומיהו אע"ג דסבר רבי דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, לאו לכל מילי דמי, אלא לענין זה שלא יוכל הראשון למכור, אבל אם מת שני בחיי ראשון, לא זכו יורשי שני אלא יחזרו ליורשי נותן, כדבעי' למימר לקמן אליבא דר' שאין השני קונה אלא לאחר מיתתו של ראשון, ולא דמי לכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה שאפי' מת הבן בחיי האב יורשי הבן עומדין תחתיו, והכא נמי איצטריך רב הונא למימר לירתאי ואפי' לירתי ירתאי, אבל אילו אמר ובתרה לבתי, אפי' בני הבת לא היו יורשין, כיון שמתה הבת בחיי הזקנה, שאין הבת קונה אלא במיתת הסבתא, ואילו אמר בפירוש מעכשיו, אפי' מתה הבת בחיי סבתא היו יורשים יורשי הבת, וגם בעל הבת הי' יורשה, וכן הכותב נכסיו לבתו מהיום ולאחר מיתה וניסת ומתה הבת בחיי האב, הבעל יורשה ולא יקראו ראוי כיון דאמר מהיום. וקשיא לי במאי דאמר רבה דאי קדמה סבתא וזבינא זבונה זיבוני, ממאי דאמרי' לקמן בפירקין [קל"ז ע"ב] ההיא איתתא דהוה לה דיקלי בארעיה דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלה למיגזריה הוה קפיד עלה ואמר לה קא דיישת לארעאי אקניתי' ליה כל שני חייו אקנייה לבנו קטן א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתן מילי ממולייתא אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא, ופירש רבי' שמואל זצוק"ל אפילו רשב"ג לא קאמר דמה שמכר ראשון הוה מכור אלא כשאמר לו נכסיי לך ואחריך לפלוני, אבל כשאמר ואחריך לעצמי, כי הך אתתא דלא אקניתיה לך אלא כל ימי חייך, ורוצה היא שאחריך יחזור לה, אפילו רשב"ג מודה דלא אקניא לך אלא פירות, ומאי דאקניית לברך לא אהני מידי אלא לפירו' כל ימי חייך, והכא נמי כיון דאמר ובתראי לירתאי הרי לעצמו אמר א"כ לא הקנה לסבתא אלא פירו', והיכי אמר רבה דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, ויש לתרץ דשני בין לירתאי ובין לעצמי, אבל דחוק נ"ל תירוץ זה ביותר, והנכון בעיני לפרש ההיא דרב ביבי כמו מה שפירש רבי' חננאל זצוק"ל אפילו רשב"ג דאמר אם נתנה במתנה מה שעשוי עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים אבל לבנו לא דבנו כי עצמו דמי, זה הוא פתרון נאה ביותר, ובנו קטן גרסינן, דהוה כי גופו, כיון דסמוך על שלחנו, והו"ל כאלו לא יצאו הנכסים מרשותו, אבל אם הי' מוכר או נותן לאחר, ה"נ דמה שעשה עשוי, שאין חילוק בין היכא דאמר אחריך לפלוני ובין היכא דאמר אחריך לי.
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירי' בראוי לא משנה ולא ברייתא, ובפ' יש בכור לנחל' [בכורות נ"א ע"ב] תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, כולהו תנן ובעל לא תנן, ולא אמרי' לה לעיל [קי"ג ע"א] אלא מימרא, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי ומטו בי' משמי' דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כו', להכי איצטריך לי' למיפסק הלכ' שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. פי' ר"פ אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים, לא במלוה ולא בשבח דאישתני כגון חפירי והוי שובלי שלופפי והוו תמרי, והאי דנקט מלוה, לאו למעוטי שבחא, אלא משום רבותא, דלא מבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל, אלא אפילו מלוה דהוה נמי בימי אבוהון לא שקיל, ולאפוקי מבני מערבא דאמרי עד כאן לא פליגי רבנן אלא בשבחא אבל מלוה כמאן דגביא דמיא, ואתא למימר כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה להכי נקט מלוה ולא נקיט שבחא, אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל, אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוה ראוי אי לא, להכי נקט מלוה, וכל עיקרו של רב פפא לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר', ולאשמועינן דאפילו במלוה נמי פליגי רבנן, ואתא לאיפלוגי ר"פ על אמימר דדרש [קכ"ד ע"ב] בכור נוטל פי שנים במלוה, ואתא לאפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל [שם] דאמרי עשה כרבי עשה או מותר לעשות כרבי, ופסק הילכתא כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכ"ש בשבח, וכן כתב בעל הלכות גדולות אי שבק אבוהון הלואה אי נמי אשבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים, דאמר ר"פ הילכתא אין בכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא ברבית מ"ט כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הות גבי' ושבח ניכסי נמי לא הוה, בעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. וראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל מגמגם בתוספותיו אם פסק ר"פ גם בשבח וחלק על האמוראים דלעיל דפסקי הלכה כר', ואינו נ"ל אלא כמו שכתבתי דנקט מלוה וכ"ש שבח, ולא איצטריך לי' למימר אלא מלוה ולאפוקי מבני מערבא. (וכין) [וכיון] דמלוה חשיבא ראוי גבי בכור, ה"ה נמי דחשיבא ראוי לגבי בעל, שאם נפלו לה לאשה שטרות בירושה או אם הי' לה מעות והלות אותם קודם שנישאת, ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי, הם ה"נ בעל, וכן כתב גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס ברם צריך [למימר] אילו היכא דנפל לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ומתה מיקמי דניגבייה, בעל מי ירית לה לההיא מלוה אי לא, ראוי היא ולא ירית לה, או דילמא מוחזק הוא וירית לה, מי אמרינן כיון דנכסי דההוא יזופא משעבדין לה כי מוחזק דמיא, או דילמא כיון דמחוסרין גוביינא כראוי דמיא, ת"ש דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור (נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי הוא ובעל נמי לא שקיל בראוי ואין הבכור) נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי קאמר מיהת אין הבכור נוטל במלוה אלמא ראוי הוא, וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח [ב"ק מ"ג ע"א] אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה מדמקשה תלמודא לרבה ור"נ ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע כדכתבית לעיל, ש"מ דמלוה לאו בעל ירית לה אלא יורשי האשה, וראיתי שרבי' יצחק כתב דדוקא בכור אינו נוטל פי שנים במלוה, אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקיל נמי מלוה, ואינו נ"ל דשבחא פשיטא ודאי דשקיל בעל, דמכי מתה אשתו כל נכסיה הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו, והילכך אם השביחו, לעצמו השביחו, ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין עליו, אבל המלוה כי היכי דחשיבא ראוי לגבי בכור, הם ה"נ חשיבא ראוי לגבי בעל, ואין לחלק ביניהם, וכיון שהתלמוד כתב פסק הילכתא דר"פ בתר רבא ואמימר, ש"מ דכך היא סברת התלמוד שהלכה כר"פ ולא כרבא ולא כאמימר.
<h2>דף קכו:</h2>
ומר סבר בכולהו. פי' בין בחלק אחיו בין בחלק בכורתו, אבל חלק פשיטותו ודאי מכור הוא, כדכתבית במה"ק, וכך כתב גם רבי' יצחק זצוק"ל.
והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. פי' לא נאמר יש לו לבכור קודם חלוקה אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק ואם ויתר במקצת ויתר בכולם, אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו, אלא בשבח הוה הלכה כר"פ, תדע דהכי הוא מדאמרי' בשילהי פרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] ולא היבם, מ"ט בכור קריי' רחמנא, אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום, אבל בין יבום לחלוקה שקיל, מ"ט יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מ"ט כבכור, מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה, פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח, וסתם מתני' היא רבנן, ולא רבי, וקתני נמי ולא היבם, שהיבם הוא יורש חלק המת, ונמצא שיש לו שני חלקים בנכסי אבוהון כמו הבכור, וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהם, ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם, ואתא אביי למימר דדוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, דמשעה שייבם כבר קם על שם אחיו, ורבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, דבכור קרי' רחמנא מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה, כדתני במתני' [שם נ"א ע"ב] דאין לו שבח, ולא אמרי' משעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו, אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח, אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין לו שבח עד שעת חלוקה, וקי"ל דכל היכי דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, והכא היכי פסק הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה אלא ודאי יש לו לא נאמר אלא שיוכל למכור ולמחול חלק בכורתו, אבל לא נאמר לענין שבח, שבכל מסקנא דהילכתא שמדבר לענין שבח לא נאמר זה הלשון, אבל ודאי ההי' דבכורות מיירי בשבח בפירוש, והילכך לא קשיא הילכתא אהילכתא, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפסקו ואמר וליתא להא דרבא דהא איפסקא הילכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה, ואינו נ"ל שאין פתרונם שוה כדפרישית, ותו דאפילו אביי התם לא פליג על רבא אלא ביבם, ואמר דיש לו ליבם שבח קודם חלוקה משעה שייבם וקם על שם אחיו, ולא הוה משוה היבם לבכור, אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה, דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח, והיא רבנן דפליגי עלי' דר', ורבא הוי משוה היבם לבכור, א"כ איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל, ובעל כרחין אית לן למימר דההיא דפסקו הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה הכא למכור ולמחול איפסקא ולא לענין שבח, וראיתי שכתב רבי' נחשון גאון זצוק"ל וכיון דקי"ל הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה, משעתא דשכיב יעקב קמו להו תרי חולקין ברשותא דראובן, וכל שבח דאשבחו בין מיתה לחלוקה ברשותא דראובן אשבחו, ושקיל ראובן פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכן במלוה וכן ברבית, וליתא לדרבנן, דעבד לי' עובדא רב אשי כר', הילכך שקיל בכור פי שנים בין במלוה בין ברבית בין בכל שטרות דאית לי' על אחרים, ואינו נ"ל מה שכתב, כמו שביארתי, דהאי הילכתא דיש לו [ל]בכור קודם חלוקה לא שייכא בהילכתא דר' פפא ול"פ עלויה, וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב חזינן מאן דפסק הילכתא כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ואייתי ליה ראי' מההיא דאיפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה שמעינן דאע"ג דלא מטיא לידי' כמאן דמטיא לידי' דמי הילכך הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, וההוא סברא לא דסמכא הוא דלא איפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהא מילתא כלל וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל כי האי סברא.
ההוא דאתא לקמי' דרבא בר רב חנן אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו', וכן ההוא דאתא לקמי' דר' חנינא אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו'. עלה בדעתי לומר אפי' עד א' נאמן ולא מצרכינן שני עדים בדבר, כדאמרי' [יבמות ל"ט ע"ב] גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא הוא, והה"נ הכא, ורבי' שמואל זצוק"ל מצריך שני עדים, ואינו נ"ל דל"ש בכור מיבם, וגם לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דא"כ הו"ל למימ' הנהו דאתו ולא ההוא דאתא, וכך ראיתי כתוב לרבי' שלמה ספרדי משום רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר בבכור. אחרי כן התבוננתי וראיתי שיפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל שהיה עד אחר עמו, וכך פירשו נמי חכמי מגנצא, ומה שכתבתי לעיל דע"א נאמן בבכור והבאתי ראי' ממאי דאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא היא אינה ראי', דדוקא באיסורא אמרי' הכי, אבל בממונא בעינן תרי סהדי, ומ"ש רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר אינו נ"ל, דתא תנן לקמן בפירקין האומר זה אחי אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעין, ש"מ דלענין ממונ' בעינן שני עדים, ומאי שנא בכור מאח, ובההוא דאתא לי' אחא מבי חוזאי [כתובות כ"ז ע"ב, ב"מ ל"ט ע"ב] מצריכינן שני עדים שאין לך דבר בממון פחות משנים, והאשה שאמרה מת בעלי או עד א' שאמר מת בעלה אין האחין נכנסין לנחלה על פיהן, ה"נ לגבי בכור שני עדים בעינן, ואין ע"א נאמן עליו כי אם אביו לבדו והכי אמרי' בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] אמר רב נחמן ג' נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואמו ואביו, חי' לאלתר, אמו כל שבעה, פי' כל זמן שלא מסרתו ליד אביו למולו, אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים כו', ואמרי' התם תניא נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני במה דברים אמורי' שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנת, ודוקא אלו ג' נאמנים עליו, אבל מידי אחרינא לא עד דאיכא תרי סהדי.
<h2>דף קכז.</h2>
כותבין הרשאה זה לזה. אי קשיא והא רב פפא גופי' הוא דאמר לעיל [קכ"ו ע"א] אין לו לבכור קודם חלוקה, ואינו יכול להקנות חלקו לאחרים, תשובה, יש לומר דהדר בי' כדפסקי' [לעיל קכ"ו ע"ב] הלכה יש לו לבכור קודם חלוק', אי נמי אפילו למ"ד אין לו, דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי, אבל להרשות את חבירו שיתבע בעבורו רשאי, כדכתבי' בב"ק במהדורא בתרא גבי הלואה, שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחבירו קנין גמור, יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עלי'.
<h2>דף קכח:</h2>
תיובתא דכולהו תיובתא. פי' שלכל עדיו' שבעולם הוא פסול פיתח ונסתמא ואע"פ שראה בעודו פיתח שראובן הלוה לשמעון ונסתמא, אינו יכול להעיד עליו עכשיו, כיון שעכשיו אינו יכול לראות, דבעי' שיהא כשר בין בשעת ראיי' בין בשעת הגדה.
האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. כתב רבי' יצחק זצוק"ל וכשם שנאמן על התינוק לומר בכור הוא, כך נאמן על אחרים לומר ממזרי' הן, ואינו נ"ל כלל, דבפ"ק דכתובות [י"ד ע"א] הוכחתי שאשה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי, ואע"ג דקאי אותו פלוני ומכחיש לה, וה"נ אי אמר בעל דהנך בני לאו מנאי נינהו אלא זינתה עם אחרים, והיא אמרה מניה איהי מהימנא, וכך כתבתי גם בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"א], ועד כאן לא פליגי רב ושמואל [שם] אלא בארוסה שעיברה, וארוס אומר לא מיעברא מינאי ואיהי אומרת מני', דרב אמר חוששין לספק ממזר ושמואל אמר איהי מהימנא, ודוקא בארוסה פליג רב, דסבר כי היכי דאפקרה נפשה גבי ארוס אפקירה נפשה לאחריני, אבל בנשואה מודה דאיהי מהימנא, ובארוסה נמי קי"ל כשמואל, הילכך הכא נמי איהי מהימנא ולא הוא ואע"ג דלא קיימא איהי קמן, כגון דליתא או מתה כיון שהוא אומר כי אינם בניו, מנ"ל שיהא נאמן לפוסלן, לא האמינתו תורה אלא על בניו ולא על אחרים, ומאי דתנן בפ' עשרה יוחסין [ע"ח ע"ב] האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ור' יהודה אומר נאמן, פי' המורה שם כגון שהוא אומר באתי על אחת מחייבי כריתות שהוא בנו, אבל לא שיאמר אשתו זינתה מאחר שאינו עושה אותו בנו, ודוקא כשאין האם מכחישתו כדפרישי' התם, אבל אם היא מכחישתו היא נאמנת, הילכך אין לפרש תינוק בין הבנים אלא תינוק גדול קצת, כמו תינוקות של בית רבן, והבנים היו כמו כן קטנים, ויש לך נער שנראה קטן מחביריו מפני שהוא גוץ בגופו ובאבריו והוא גדול מהם בשנים, ובכה"ג אמרי' דהוא נאמן, ואע"פ שהיינו מוחזקין עליו שהוא קטן מהם אומר ר' יהודה שהאב נאמן לעשותו בכור ולהכחיש החזקה, וכך פירשו כל המפרשי' רבי' שמואל ורבי' יוסף בן מיגש ורבי' ברוך ורבי' שלמה בן היתום זצוק"ל שהוא נאמן האב להכחיש החזקה שהיינו מוחזקים, אבל על דבר ברור שיעשה הקטן בכור והגדול ממזר, אין אחד מהם שפירש כך, ואילו כן הי' שהי' ר' יהודה מאמינו לעשות הקטן בכור והגדול ממזר, א"כ היכי שייך למיתני וכשם שאד' נאמן לומר זה בני בכור כך הוא נאמן לומר זה בן גרוש' ובן חלוצה, ואי פירושא הוי דהוא נאמן לעשו' הקטן בכור והגדולי' ממזרים, א"כ מאי איצטריך תו למימר שגם הוא נאמן לומר זה בן גרוש' ובן חלוצה הוא, השתא לעשותו ממזר נאמן לעשותו חלל לא כ"ש אלא ש"מ כשמעיד על בנו שהוא בכור אינו עושה האחרים ממזרים, אלא לבד שהוא מכחיש החזקה, אבל מ"מ כולם הם בניו אלא שזה גדול באיברי' וזה גדול בשנים.
<h2>דף קכט.</h2>
אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. אי קשיא והא משמע דפליג על ר' אבא דאיהו לא אכשיר אלא שלישי בשני ולא בראשון, ורבא אכשיר אף בראשון, נ"ל לומר דרבא לאו לאיפלוגי עלי' דר' אבא אתא, אלא ה"ק, דהכי שלח ר' אבא אף בראשון, ולא כדקאמריתו אתון דדוקא בשני, והילכך לא מצינן למימר לאפוקי מדרבא, דלא לאפלוגי עלי' אתא אלא מוסיף הוא ואומר דהכי שלח ר' אבא.
אבל שני בני אדם ושתי שדות לא. כתב רבי' יצחק זצוק"ל נ"ל שאף אותו שאמר לו לשון מתנה הויא פלוגתא לקמן בפ' מי שמת [קמ"ג ע"א] קנה את וחמור, הואיל ולשניהן ניתן ביחד, ואינו נ"ל דלא דמו כלל, דחמור כ"ע ידעי דלא קני, הילכך כי אמר לי' את וחמור יש לומר הפליגו בדברים ולא קנה, אבל לזה במתנה ולזה בירושה, הוא לשניהן מתכוין ליתן, אם האחד לא קנה מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, למה לא יקנה חבירו, אילו הקנה אדם פירות דקל שלו לשני בני אדם, לזה בשנה זו שהיה טעון פירות, ולזה בשנה הבאה דהו"ל דבר שלא בא לעולם, נאמר כמו שזה לא קנה גם זה לא קנה, אין זו סברא של כלום.
<h2>דף קכט:</h2>
פיסקא מת שני בחיי ראשון כו'. רבינו יצחק זצוק"ל סובר דוקא אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון, מפני שלא היו עתידין הנכסי' להתקיים לו, שהרי אמר ואחריו לשלישי, ונמצא שלא נתן לו אלא פירות בחייו, אבל אם מת שלישי בחיי שני, יחזרו ליורשי (שני) [שלישי], אי נמי אם לא הי' שם שלישי ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני, כיון שהגוף הוקנה לו, ואינו נ"ל, דהא גבי סבתא [לעיל קכ"ה ע"ב] טעמא דאמר ובתרה לירתאי פליג רב הונא ואמר אפי' לירתי ירתאי, אבל אילו אמר בפירוש ובתרה לבתי, אפילו רב הונא מודה שאם מתה הבת בחיי הסבתא שאין הנכסים אלא ליורשי הסבתא ולא ליורשי הבת ואפילו יש לה בנים, כדכתבית לעיל, והכא נמי אפילו לא הוו אלא [תרתי ומת שני] בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון, והשתא דאינון תלתא ה"ה דאם מת שלישי בחיי שני שיחזרו ליורשי שני, והאי דנקט מת שני בעבור רבותא, דאע"ג דשלישי קיים והוא רצה שהשלישי יהי' אחרון אפ"ה כי מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון ולא לשלישי, שלא הקנה לשלישי אלא מכח השני וכיון שלא באו לידי שני אין השלישי זוכה מידי הראשון.
וירושה אין לה הפסק. פי' שהרי לא יכלו היורשין לעול' עד ראובן, א"כ זה שאמר ואחרי לפלוני אינו אלא כמפליגו בדברים, שלעולם לא תהי' אחרית לאותו ראשון.
תיובתא דכולהו ותיסברא והא אמר רבא הלכה כריש לקיש בהני תלת אלא לא קשיא כאן בתוך כדי דיבור כו'. כך נראה לי הגירסא ולא גרסי' תיובתא, ולא לימא תהוי תיובתא דר"ל, אלא המתרץ אומר לו אם באת להקשות מזו הברייתא א"כ יעקרו דברי ריש לקיש, אלא לא קשיא כאן בתכ"ד כו', וניתרצו כולן, ופתרון רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי.
<h2>דף קלב.</h2>
פיסקא רב אמר במזכה להן על ידה. ראיתי מקשים מדאמרי' בפ' בתרא דנדרים [פ"ח ע"א וע"ב] בה' המודר חתנו ממנו הנא' והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה על מנת שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך, ואמרי' עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאה ונותנת לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי בו קנה יתהון בעל, ורב סבר כר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה דמיא, וא"כ היכי מצי להקנות לבנים על ידה, ומה היה מועיל הא לא נפקו הנכסים מרשות הבעל, ועוד תיקשי דרב אדרב, דבפ' חזקת הבתים [נ"א ע"ב] אמרי' אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ואם יד אשה כיד בעלה היכי מציא למיקני המתנה הא לא נפקי מרשות בעל, ומתרצים דהכי אמרי' התם בנדרי' גבי ההיא דתנן בעירובין והמזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י אשתו ורמינן עלה ההיא דתניא ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטני' ועבדו ושפחתו הכנעני' ואשתו, ופריק רב אשי מתני' דתנן ומזכה להן ע"י אשתו בשיש לה חצר באותו מבוי עסקי' דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני, אלמא יש זכיי' לאשה מבעלה שהוא רוצה לסלק עצמו ומזכה לאשתו אבל לזכות לאחרים על ידה אינו יכול כי אם ע"י מיגו דזכי' לנפשה, והילכך יכול בעל למכור או ליתן שדה לאשתו והכא נמי מיגו דזכיא לנפשה שהרי כתב לה קרקע כל שהוא זכי' נמי לבנים, ורבי' שמואל זצוק"ל פירש במזכה להן על ידה שנתנה לו סודר שלה להקנות בו לבנים כדקיי"ל בכליו של קונה, ואין הלשון מוכיח כן אלא שאמר לה זכי בעבור פלוני בני.
<h2>דף קלב:</h2>
ר' יוסי אומר אם קיבלה עליה כו'. כתב רבינו יצחק תמי' לי וכי לר' יוסי לית ליה לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, דהא לשם יותר קיבלה, שהקנית לו בקנין השיעבוד שהי' לה על אותה שדה, ואעפ"כ אמרי' לא עשה ולא כלום גימ', ונ"ל דל"ק כלל דהתם בשלא מכר כל נכסיו לא מחלה בכל לב ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל כשמחלק כל נכסיו ואינו משייר לעצמו כלום, אילולי שבכל לב היא מוחלת לא הית' עושה בזה נחת רוח לבעלה.
האומר איש פלו' יירשני כו'. שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. פי' האי לא אתי' אלא כשמואל, ואע"ג דאיתותב, יש לומר קבלה היתה בידם כך, או שום ברייתא מצאו וסמכו עלי', או י"ל כולה ר' יוסי היא ור' יהודא לא בא לפרש דברי ת"ק כי אם דברי ר' יוסי, ולעולם כתיבה בלא קבלה וקבלה בלא כתיבה.
<h2>דף קלג:</h2>
ולא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כולי. כת' רבי' יצחק זצוק"ל תימא לי דא"כ דבאמירה אם נתרצה לגבוה אינו יכול לחזור בו, מה הוא הא דתנן בקדושין [כ"ח ע"ב] רשות הגבוה בכסף, דמשמע דוקא בכסף ולא באמירה, וגם בערכין [כ"ז ע"א] אמרי' גבי שום הקדש, שאם שמה ביוקר אינו יכול לחזור בו גו', ואיני יודע מה קשיא לי', והרי משנה אחת היא התם, רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמרי' בגמ' ת"ר כיצד רשות הגבו' בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק, ואמרינן נמי התם משכו במנה ולא הספי' לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו.
<h2>דף קלד.</h2>
מת יחזרו נכסים למקומם. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' החולץ [יבמות ל"ז ע"ב] גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם לבתר דפלג יבם בניכסי מיתנא, אמר להו ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבו לי (מתנא) [מנתא] בהדייכו ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי ניכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי, ואמר ר' אבא קם דינא ומה שנעשה בראשונה עשוי, ואע"ג דאי הוה (אכתי) [אייתי] למיפלג הנכסים בין הספק ובין היבם, והוה טעין הספק עם בני היבם כך, טענתו טענה, מיהו השתא קם דינא, והכא אמאי אמרי' דאם מת יחזרו נכסים למקומן, לימרו אחים מה שלא נטל מתחילה מחלקינו כדין נעשה, והשתא דהוא מת וזה מודה דהוה אחונא נירש נכסיו, ונ"ל לתרץ דהתם דפלג ספק עם יבם בניכסי מיתנא, והשתא דמית יבם ובעי למידן עם בני יבם, דדחו לי' מנכסי יבם ואמרי לי' דברי' דמיתנא את, ואיהו אמר להו א"כ אהדרו לי דינא דעבד היבם אבוכון בהדאי ושקל פלגא בניכסי מיתנא, דינא הוא דאמרי לי' בני יבם כבר קם דינא דעבדת עם יבם אבינו, ולא מצי ספק למהדר דינא משום דאינון תרי גופי יבם ובני יבם, אבל הכא מאי בעי אחין למימר להאי אח כבר קם דינא מאי דיהבת לי' מדידך ואנן לא יהבינן לי' מדידן, והשתא ניפלוג בהדך, כיון דחד גופא הוא אמר להו כי יהבית לי' אנא מנתא מדידי, אתון לא יהבתון לי' מידי, אם כן חלקו שהייתם ראויין ליתן לו עמכם הוא, ועכשיו שמת הרי אתם יורשים אותו החלק ועמכם הוא, ועד עכשיו הי' בגזלה אצלכם, ועכשיו הוא לכם בירושה, אבל בחלקי מה טענה יש לכם לירש, הילכך לא דמי לההוא דינא כלל, ואכתי קשיא לי דהתם נמי אומר הספק לבני היבם, אותו השדה שחלק אביכם עמי מניכסי המת הוא עכשיו בידכם, או תנו לי חלק בכל ניכסי היבם אם אני אחיכם, או אם איני אחיכם ואני בן המת, תנו לי אותו השדה שנטל ממני אביכם ואתם יורשים אותו עכשיו, וכך שורת הדין נותנת שיתנו לו אותו השדה ממ"נ, אלא משום דכבר קם דינא אנן פוטרין אותם, ה"נ נימא קם דינא, ונראה לי לומר דהיכא אמרי' דקם דינא, הנ"מ לאחזוקי בידייהו מאי דנקטי, ולא מצי ספק לאפוקי מידייהו, אבל הכא דאחין לא נקטי מידי, אלא הן באין לירש אותו האח ולירש גם אותו השדה שהי' של זה בחמס, לא אמרי' קם דינא להוציא וליתן להם, אלא ממ"נ אותו השדה של זה האח הוא.
<h2>דף קלד:</h2>
הכא אע"ג דמוחזק לן דאית לי' אחי. כתב רבי' שמואל זצוק"ל חזקה בעלמא בלא עדים, ואגב שיטפיה לא דק, דאפי' איכא עדים נמי נאמן ע"י מיגו, שאין המיגו [מכחיש] את העדי', שהעדים מעידים על האחים וזה אומר שיש לו בנים, ואע"ג דפשטא דההיא מתני' הכי משמע, דמוחז' לן דאית לי' אחי ולית ליה בני ואשתו היתה בחזקת זקוקה ליבם, ואמר יש לי בנים ואינה זקוקה, אפ"ה ה"א התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחי, וה"ק להו אם יבא שום אדם ויאמר שיש לי אחים אל תחושו עליו שכבר יש לי בנים, והתם הוא דנאמן, אבל היכא דמוחזק לן דאית לי' לא יהא נאמן להוציא' מחזקתה, קמ"ל הא, דאע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן.
אזל לי' הואיל דרב יוסף. דקס"ד אינו נאמן כלל משום ההוא טעמא דכל דמגרש קלא אית ליה הילכך אפילו על ידי מיגו לא מהימן. ואקשי ליה והאמר רבי חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, וא"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן. ה"ג אלא לא קשיא כאן למפרע כאן להבא, ולעולם לא אזל הואיל דרב יוסף, דלהבא נאמן משום מיגו.
אמר למפרע מהו להימוניה להבא כו'. כתב ר' יצחק זצוק"ל תימה מאי שנא מאומר זה בני דאע"פ שהוא נאמן ליורשו אינו נאמן להחזיקו כבן להורגו על פיו אם הי' חובל בו, דהא נמי פלגי' דיבורי' הוא, וכן נכסים שנפלו לו לאחר מיכן, או כשהוא גוסס אליבא דר"מ, דאינו נאמן, וכן האשה שאמרה מת בעלי שנאמנת לינשא ואין האחין נכנסין לנחלה על פיה, והרבה הנה דברים שלא נראו לי כלל. וכל אלה הגמגומים לפי פתרון רבי' שמואל זצוק"ל באים, אבל לפי פתרוני שפירשתי כגון שנתכוין להעיד על למפרע כגון שזינתה ורוצה לפוטרה, אין להקשות כלל, דההוא ודאי מקרי פלגי' דיבורא שעיקר עדותו אין אנו מאמינים, (ונראה) [ובעינא] למפלג דיבורי' להימוני' להבא, אבל כל אותם שהביא, במה שנתכוין להעיד נאמן הוא, ואע"פ שיש ענינים שאינו נאמן בהם, לא יקרא זה פלגי' דיבורא, שבמה שנתכוין להעיד נאמן הוא.
<h2>דף קלה.</h2>
אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש. פי' השבוי' חומרא דרבנן היא שאסרוה לכהן, שמא נטמאת, דמן דינא בחזקת כשרו' עומדת, כדסבר ר' דוסא [עדיות פ"ג מ"ו] שהי' מכשירה לכהונה, והילכך אע"ג דאמרי שיש עדים היודעי' כי ניטמאת, עד שלא באו לא מפקי' לה מחזקת', אבל אשת איש בחזקת איסור לעולם עומדת, ולא מישתריא לעולם אלא עד שיתברר שאין לו אחים במותו, והילכך אי אמרי דיש עדים היודעין שיש לו אחים יש לחוש שלא תינשא לשוק עד שיבואו אותם העדים ויעידו מה שהן יודעין.
ואלא דקאמרי לאו אחונא הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. פי' וכיון דמודים שאינו אחיהם למה יירשו עמו, הכל יהיה של אותו האח, ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם הוא וראוים הם לירש עמו, אפ"ה יותר אנו תופשים הודאת המקבל מהודאת הנותן, שאם הנותן מודה כי אני חייב לך והמקבל מודה שאינך חייב לי, בתר הודאת המקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן, כדנפקא לן מטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים, ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי ופיו כמאה עדים ובעי למיתב לי', כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור, דבתר הודאת מקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן, וכדכתבית לעיל בפ' המוכר את הבית [ס"ה ע"א] גבי האחין שחלקו, הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקו כי הוא אחיו, וגם הוא הי' מודה לו כל ימי חייו כי הוא אחיו, ואם יבא קרוב מעלמא כגון דודו או בן דודו ורוצה לירש אותו, אומר לו זה האח אני אחיו, שהרי הוא בעצמו העיד כל ימיו כך, ואין לכם טענה עלי כי אם אחיי היו ראוים לירש עמי, וכיון שלא רצו לקבל חלקם אני אקח הכל, שאם הם חמשה אחים והארבעה אינם רוצים לירש מי יירש כל הנכסים כי אם האח האחר החמישי שרוצה לירש, ור' יצחק כתב שלא יירש זה האח אלא חלקו, וחלק שאר אחיו יהא מונח עד שיבא שום יורש אע"פ שאינו אחיו ויטול אותם, והרב' לומר דברים שאינם נראין לי כלל.
אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. קשיא לי טובא אטו בכי האי גוונא דלא הוה ליה למידע יש לומר בריא ושמא ברי עדיף, אם כן האומר לחבירו שורך הזיק את שורי, והוא אומר איני יודע, נימא ברי עדיף ויתחייב לו, אין לדבר סוף, אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא במילתא דהו"ל למידע ומספק נפשיה, כגון מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע דהו"ל למידע, ואם לא הלוהו יאמר לא הלויתני, השתא דמספק נפשי' ואומר איני יודע נותן אמתלא לדברי התובע, מש"ה אמור ברי ושמא ברי עדיף, אבל הכא דלא הו"ל למידע ליכא למימר הכי, ומה זה שדקדק רבא מכאן, ואביי הוצרך לדחותו שאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי, ויש לומר כיון דהאי אח מסהיד עלי' שהוא בעל דינו כמותם, אע"ג דאינהו לא הוה להו למידע אמרי' בהו ברי ושמא ברי עדיף למאן דמחייב, ואילו הוה טעין האי אח דברי לי דאנא אחוכון הוו מיחייבי, אבל בודאי אי לא הוה האי אח דאודי לי' לא הוו מחייבי, אע"ג דאיהו טען ברי ואינהו טעני שמא.
<h2>דף קלה:</h2>
כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים מאי תיקו. פי' וכל תיקו דממונא הוה קולא גבי נתבע, והכא נמי מאן דשקיל גוף השדה הוא זוכה גם בשבח שעליו.
אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה. ראיתי כתוב הקש' רבי' תם זצוק"ל והא לא דמיא האי מתנת בריא למתנת ש"מ, דש"מ יכול לחזור בו קודם שימות, והבריא אינו יכול לחזור במתנתו, ועוד דלפי האי פירושא קשיא בסוף פ"ק דב"מ [י"ט ע"א] ממתני' לברייתא דתנא התם מצא גטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, וקא דייק עלה בגמרא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין, ורמינהו מצא דייתיקי ומתנות אע"פ ששניהם מודים ה"ז לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ומתרץ מתני' בש"מ וברייתא בבריא, ותמה רבי' תם אכתי תיקשי התם ממתנות למתנות, דתירוצא דהתם לא קאי אלא אדייתיקאות, לפיכך פירש ר"ת דכל היכא דכתב מהיום ולאח' מית' משמע מהיום תתחיל לקנות ולא תגמור המתנה אלא לאחר מיתה, והשתא קאי האי פירושא דהכא שפיר, אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה וגם יכול לחזור בו, כל שכתוב בה מהיו' ולאחר מיתה, אבל בריית' דאוקימנא התם בבריא יש לפרש דבשטר מתנה שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה מיירי, דכי האי גוונא בריא לא מצי למיהדר בי', והאי דאמרי' לקמן הכותב נכסי' לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ומפרש בגמרא דגופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, היינו כשלא חזר, אבל אי בעי למיהדר בי' ודאי מצי הדר בי'. ואינם נ"ל דבריו כלל לעקור יסודות עולם משום פירכי דמיפרקי שפיר, וקורא אני עליו הבל הבלים אמר קהלת, דבכולה תלמוד' קיי"ל דכל האומר מהיום או מעכשיו קנה למפרע, ואי בעי למיהדר בי' קודם שימות אינו יכול, בין לגבי גט בין לגבי קידושין אי אמר מהיום ולאחר שלשי' יום לא מצי' הדרא ביה, וכן לגבי מתנה, ולקמן [קל"ו ע"א] נמי תנן האב אינו יכול לימכור מפני שהן כתובין לבן, והרי כשמוכרן לאחר חוזר בו ממתנת [ברי' ואפ"ה] תני אינו יכול למכור, אלמא לא מצי הדר בי', והאי דקאמרי' איזוהי מתנת ברי' שהיא כמתנ' ש"מ כבר פירש דלא קניא אלא לאחר מית', דאלמ' דלא מדמי לה למתנת ש"מ אלא בהא מילת' בלחוד, אבל לענין מיהדר בי' האי כי דיני' והאי כי דיני', ומאי דקשי' ליה בשנים אוחזין, כבר פירשה התם המור' שפיר, ולא קשי' ולא מידי, הילכך אין צורך לעקור הלכ' קבוע' ולהעמידה ללמה ולא כלום.
<h2>דף קלו:</h2>
איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש כו' עד ואם אית' ליורשי נותן מבעי' לי'. פי' נראה לי דר' יוחנן ס"ל דלית לי' להאי תנא שהראשון יכול למכור הגוף, אם כן נמצא שלא זיכה לו אלא אכילת פירות כל ימי חייו, והגוף הקנה לשני אם יהי' חי אחרי מותו של ראשון, ועכשיו שמת שני בחיי ראשון, שלא נתקיימ' מתנת השני כלל, שלא אמר לו מעכשיו או מהיום שיקנ' למפרע, א"כ לכשימות הראשון דין הוא שיחזור הגוף ליורשי הנותן, שהרי לא נסתלק מן הגוף אלא אם יקנה השני, והשתא דשני לא קנה יחזור לנותן וליורשיו, הניחא אי אמרת קנין פירות כקנין הגוף דמי, יש לומר דס"ל להאי תנא דקנין הראשון קנין גמור הוא ואע"פ שאינו יכול למכור, מפני שאמר לו ואחריך לפלוני ורוצה שיהא הגוף לפלוני, אבל כיון שמת אותו פלו' יתקיימו הנכסים לראשון קנין גמור, שהנותן סילק עצמו מהם משע' שנותנם לראשון, דקנין פירות כקנין הגוף דמי, והילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון, אלא אי אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף, נמצא שלא נסתלק הנותן מגוף הנכסים אלא הגוף תלוי ועומד, אם ימצא השני אחרי מותו של ראשון יהי' לשני, ואם לא ימצא יהי' של נותן, ואין כח לראשון בגוף הנכסים כלל, ואמאי יחזרו ליורשי ראשון, אלא ודאי משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש תירץ אחריך שאני, דקסבר הראשון יכול למכור הגוף, (שאם) [שאף] הגוף זיכה לו ואין לו לשני אלא מה ששייר ראשון, ומשום האי טעמא יחזרו ליורשי ראשון, אבל אי הוה סבר שאינו יכול למכור הגוף, אע"ג דבעית למימר קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא נסתלק הנותן מגוף הנכסים אלא בקנינו של שני, וכיון דשני לא קנה יחזרו לנותן וליורשיו, אלא ודאי טעמא דידי' משום דקסבר שגם הגוף הקנה לראשון ויכול למכור. והקש' לו ר' יוחנן והתניא יחזרו ליורשי נותן, פי' ואם הדין נותן שהראשון יכול למכור גוף הנכסים, א"כ נסתלק הנותן לגמרי מאלה הנכסים משעה שנתנם, שהגוף יהי' או של ראשון או של שני, ולמה יחזרו ליורשי נותן, א"ו ש"מ שאין הראשון יכול למכור גוף הנכסים, והני תרי תנאי תרווייהו סבירא להו דקנין פירות כקנין הגוף דמי, אלא בהא קמיפלגי דמאן דאמר ליורשי ראשון סבר כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי, נמצא שהנותן סילק עצמו מהם, כדכתבית לעיל, ומ"ד ליורשי נותן סבר אע"ג דקנין פירו' כקנין הגוף דמי, הרי לא נסתלק מגוף הנכסים אלא בזכייתו של שני, וכיון דשני לא קנה יחזרו ליורשי נותן, ומ"מ ההיא דתני ליורשי ראשון קשיא לך. וריש לקיש מתרץ אלא אחריך תנאי היא, פי' לא כמו שתירצתי עד עתה דלכ"ע יכול הראשון למכור, שא"כ לא הי' אומר ליורשי נותן, אלא תנאי היא ר' ור' שמעון, דר' סבר אינו יכול הראשון למכור גוף הנכסים, ורשב"ג סבר יכול, ותרווייהו סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ורבי קסבר יחזרו ליורשי נותן שלא זיכה לראשון אלא פירות והגוף זיכה לשני אם ימצא במותו של ראשון, וכיון שמת בחיי ראשון ולא קנה חזר גוף הנכסים לנותן וליורשיו, ורשב"ג סבר שגם הגוף הקנה לראשון מיד, שהרי הוא יכול למכור מיד ולא הקנה לשני אלא מה שמשייר ראשון, והילכך נסתלק הנותן מאלה הנכסים סילוק גמור, ואם לא יקנה שני נגמרו לראשון, ור' יוחנן סבר אי איתא דפליגי הני תנאי בפלוגת' דר' ורשב"ג, אמאי איפליגו בכי האי גוונא, יחזרו ליורשי ראשון או ליורשי נותן, ליפלגו בפירוש אם יכול למכור הראשון גוף הנכסים ואם לאו, וממילא ידענא האי דינא אי ליורשי ראשון או ליורשי שני, ומדלא איפלוגי במכירת הנכסים ש"מ דתרווייהו כר' סבירא להו שאינו יכול הראשון למכור, ולא איפלוגי אלא אי חשיב סילוק גבי נותן מפני שיש לראשון קנין פירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא כדפרישית, ובין ר' יוחנן בין ריש לקיש מוקמי מילתייהו אליבא דכ"ע, כך נ"ל פתרון שיט' זו, ולא כמו שכתבתי במה"ק.
<h2>דף קלז.</h2>
יורד הראשון מוכר ואוכל. פי' נרא' לי דוקא מוכר ואכל אבל אם מכר והדמים קימים או שקנה בהם מלבושים אחרי מותו הכל הם לשני.
אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. פי' עם גמר מיתה הוא כשמתחילים אבריו למות ויש לו חולי שמתים אבריו באחד אחד ושוהה הרבה במיתתו, ונפקא מינה לירד מקבל המתנה ולאכול הפירות, דלאביי יורד ואוכל משעה שיתחילו איבריו למות, ואין היורשין יכולין לעכב על ידו, ולרבא אינו יורד ואוכל כי אם אחר שתיגמר מיתתו.
<h2>דף קלז:</h2>
ודווקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רמון לא. כיון שגירסא זו כתובה בכל הספרים, נראה לי דה"ג, אם יכול לאוכלן יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד ודוקא אתרוג אבל פריש ורימון לא.
אקנייה לבנו קטן. דווקא נקט קטן כדפרישית לעיל גבי סבתא, ואע"ג דאמרן לעיל דרשב"ג לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ואמרי' נמי איזה רשע ערום כו', וא"כ רב ביבי היכי עבד לכתחלה, נ"ל דפתרון לכתחלה הוא כך, שאם יבא לימלך לב"ד אמכור, אל יאמרו לו תמכור, מפני שיקרא רשע ערום ובהא פליגי רבי ורשב"ג, דר' הוה מתיר ליה לזבוני פירות ומותר להשיאו עצה בכך, ורשב"ג אסר, אבל אם מקבל המתנה יודע הדין, ורוצה לעשות דבר שלא יצא מידו לעולם, הרשות בידו, דדוקא לייעץ לאחר יקרא רשע ערום מפני שמרויח לזה ומפסיד לזה, אבל להרויח לעצמו רשאי ורשאי הוא לעשות, ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי.
אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח. פי' מדאמרי' לקמן זיכה לו ע"י אחר, ש"מ דעד השתא מיירינן כשזיכה לו ע"י עצמו, שכתב השטר ומסרו לידו, ואי צווח מעיקרא ואמר אי איפשי בה, אע"ג דמסרה לידו לא קנה, ואין בעל חובו גובה ממנה, אבל אם שתק ואח"כ צווח ואמר אי אפשי בה, קנה משעה ששתק, ובאומרו עכשיו אי אפשי בה אינו יכול להסתלק ממנה עד שיתננה מתנה, או לבעלים הראשונים או לאחרים, ובעל חובו גובה ממנה, ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, אוקימנא פלוגתא דרבנן ורשב"ג, והכי נמי אוקימנא פלוגתייהו בשלהי פ' השוחט חולין [חולין ל"ט ע"ב] ובר"פ השולח גט [גיטין ל"ב ע"א] אמרי' אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, פי' בצווח מעיקרא מיירי, דאי שתק ולבסוף צווח, הא אמרן דקנה, א"ו בצווח מעיקרא, ואע"פ שבאה המתנה לתוך ידו לא קנה, אבל בעינן שיאמר דבר שמשמע לשון עבר, כמו בטלה היא ואינה מתנה, אבל אם אמר תיבטל משמע לעתיד ומש"ה לא אמר כלום דאינו מבטלה עכשיו אלא לעתיד, וכיון שעכשיו קונה אותה שוב אינו יכול לבטלה, וכן נמי מבוטלת לעתיד משמע, ונ"ל דלא גרסינן אי אפשי בה גבי לא אמר כלום, אלא גבי דבריו קיימין, דאי איפשי בה לאו לעתיד משמע, אלא איני רוצה זו המתנה, והכא נמי אמרן דאי צווח מעיקרא ואמר אי אפשי בה לא קנה, והמורה גריס לי' גבי לא אמר כלום, ומפרשים אחרים גרסי לי' גבי דבריו קיימין, וכך נראה לי עיקר, ובכריתות בתחלת פ' המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] אמרי' אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, פי' כיון שהנותן סילק עצמו מעלי' ומקבל המתנה לא רצה לזכות בה, הרי הוא הפקר וכל המחזיק בה זכה בה, ולא אמרי' אדעתא דהכי נסתלק ראובן הנותן כדי שיקנה שמעון המקבל, וכיון ששמעון אינו רוצה לקנות תיהדר לראובן, אלא הרי הוא הפקר וכגון שהגיעה המתנה לידו של שמעון ויצאת מידו של ראובן, אבל אם עדיין לא יצאת מידו של ראובן הרי לא נסתלק ממנה, ושמעון נמי לא שתק ולבסוף צווח אלא מיד אמר אי אפשי בה, אבל אם שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה, ואינו יכול להסתלק ממנה אך אם יחזור ויתננה מתנה גמורה, ואקשי' ומאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר מאחר שבאה מתנ' לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת היא לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנ' אי אפשי בה דבריו קיימין, מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה, לא דבריו קיימין דהוא לא קנה לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה בה, הכין צריך למיגרס, אבל בספרים גריס איפכא, וגם המור' [גריס] כדגריסנא, אלא דגריס אי אפשי בה גבי לא אמר כלום, וזה לא יתכן בשום ענין שבעולם, אלא גבי דבריו קיימין גרסי' לה, והכי פירושה, מקשינן לר"ל דאמר דכל זמן שהנותן מסתלק והמקבל אינו רוצה לזכות שהיא הפקר, והא הכא דאמר דבריו קיימין, דלא קנה אותה והדרא למרה ולא הויא הפקר, ותירץ לא הא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה, אבל מיהא הפקר הויא ולא הדרא למרה, תו מקשי' ליה מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידיי מסולקות הימנה לא אמר כלום, והא ידיי מסולקות הימנה דכי אי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום, פי' לר"ל דאמר דכי מסתלקי נותן ומקבל דהוי הפקר, והא ה"נ מסתלק בעל השדה באומרו ידיי מסולקות הימנה ויהיה הפקר, ומתרץ שאני התם דאמרי' כי סליק נפשי' מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשי', פי' אי אפשי בה חשיב סילוק גבי מקבל, שעדיין לא קנה השדה, כי הוא אמר אי אפשי בזו המתנה לקבלה, הילכך כיון דנותן נסתלק ומקבל לא רצה לזכות הויא הפקר, אבל הכא שגוף השדה הוא שלו, בלשון גרוע זה אינו מסתלק מגופה של שדה אלא מדין ודברים בעלמא, תו מקשי' לי' ממאי דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין, בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מיניה, כי לא מקבלין לה מיני' הדרא למרא, אלא לת"ק כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה הוו להו עבדים זרים וקאכלי תרומה זרים, פי' הא מתניתא איתוקמא הכא ביש נוחלין ובפ' השוחט דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי, ומשום הכי אמרי רבנן דאם היה רבם שני כהן אוכלין בתרומה, דכיון דשתק קננהי ותו לא מצי למיהדר, ולפום האי מסקנא ל"ק לריש לקיש ולא מידי, דריש לקיש מיירי בצווח מעיקרא כדפרישית, אלא הכא מקשה ליה כפי משמעותא דברייתא דמשמע דבצווח מעיקרא פליגי ובהכי מיירו כדאיירי ריש לקיש, והשתא לא אתי ריש לקיש כחד מינייהו, לא כרשב"ג ולא כת"ק, ובשלמא [רשב"ג] פליג עלוי' דריש לקיש וסבר כיון דמקבל לא בעי למקני, נותן לא אסתלק, אלא ת"ק כיון דמקבל אינו קונה, אמאי מאכיל את העבדים תרומה, אלא ש"מ מדמאכילם תרומה ש"מ אע"ג דאמר אי איפשי בה לא מסתלק המקבל, אלא הרי הן שלו, וקשיא לריש לקיש דאמר דמסתלק והרי הן הפקר, ואילו הי' רוצה היה מתרץ לו דההיא מתניתא בשתק ולבסוף צווח ולא קשיא ליה, אבל לעולם בצווח מעיקרא מסתלק, אלא לפי שיטתו השיבו, דאע"ג דסברת דבצווח מעיקרא אמר ת"ק דרבם שני אם הוא כהן מאכילם בתרומה, הנ"מ גבי עבדים דלא נפקי לחירות גמור ע"י הפקר, וצריכין גט שחרור, ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומ', אבל בשאר מטלטלין מכי אמר מקבל אי אפשי בהן הוו להו הפקר גמור ומסתלק, אבל מ"מ זו הברייתא אינה מדברת אלא בשתק ולבסוף צווח ובזיכה לו ע"י אחר כדמוקמינן לה הכא ולא קשיא ולא מידי, אלא רבותא עשה לו שאף לפי סברתו שסבר להקשות לו לא קשיא ליה, והמורה סבר שהמקשה כפי המסקנא שהעמדנו כאן בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ליה, ומפרש שגם ריש לקיש אחר שקיבל המתנה וזכה בה מיירי, דכי אמר אי אפשי בה לשון הפקר הוא, ומשום הכי המחזיק בה זכה, ואי אפשי בה לא משמע לשעבר אלא לעתיד, אבל היכא דצווח מעיקרא שלא רצה לזכות בה מודה ר"ל דהדרא למרה כרשב"ג, ורב ששת דאמר דכי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום והרי הוא שלו מוקמי במקרקעי, ודריש לקיש במטלטלי, וגם מאי דאמר בטלה היא ואינה מתנה דבריו קיימין והדרא למרה, לא קשיא לריש לקיש כדפירש רשב"ג, ואם הי' רוצה מתחלה היה מתרץ כך כדמתרץ לבסוף לרשב"ג, אלא הולך ומדחה אותו בכל מה שיכול ואחרי כן חוזר לתירוץ זה, וכל הדברים הללו הם דחוקים ביותר שאין הלב מקבלם, ועוד אפילו אם תעמיד דרב ששת במקרקעי, כיון שזכה בשטר המתנה קנאם, וכי אמר אי אפשי בהן דהוא לשון הפקר, אמאי לא יחול ההפקר עליהן כמו דחייל אמטלטלין, וכל זה לא הזקיקו למורה לפרש כך אלא משום דסבר שהמקשה לפום מאי דאוקימנא לה בשתק ולבסוף צווח קא מקשה, ולהכי אוקי מילתי' דריש לקיש נמי הכי, ולא היא שאינו סובר להקשות אלא ממשמעותה דמשמע בצווח מעיקרא, ולעולם ריש לקיש נמי לא איירי אלא בצווח מעיקרא, ומש"ה מאי דאמר רב ששת לא אמר כלום לא קשיא לי', וממאי דאמר דבריו קיימין קשיא לי', ומפני שלא להאריך הדברים כתבתי דברי המורה ומה דקשיא לי' בקיצור. ובפ' שנים אוחזין בטלית [ב"מ ו' ע"ב] בה' זה ישבע אמרי', בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו, היכי דמי אי דאישתיק אודיי אודי לי', אי דקא צווח מאי הו"ל למיעבד, לא צריכא דשתק ולבסוף צווח, מי אמרי' מדאשתיק מעיקרא אודיי אודי ליה, או דילמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דאישתק מעיקר' סבר דחזו לי רבנן, ואין לפשוט אותה האבעיא מכאן, דהכא אמרינן בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ דקני, מפני שאין ליתן שום טעם למה שתק מתחלה כמו שיש ליתן טעם שם דחזו לי רבנן, ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח נמי דהויא פלוגתא לא דמי טעמייהו אהדדי, והילכך אית למיבעי ההיא דר' זירא בין לת"ק דלית לי' הוכחה, בין לרשב"ג דאית לי' הוכחה, דעד כאן לא אמר רשב"ג התם יוכיח סופו על תחלתו, משום דכי שתק אכתי לא מטיא לידיה מידי, אבל הכא דתקפה בפנינו איבעי לי' למצווח מעיקרא, אי נמי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי דלא הוי הוכחה אלא התם דלא הו"ל למישתק מעיקרא, אבל הכא דשתק קסבר משום דחזו לי רבנן, איכא למימר דהשתא דצווח אמרי' יוכיח סופו על תחלתו.
<h2>דף קלט.</h2>
מאי דעבד עבד. פי' לאו דוקא דיעבד, אלא אפילו לכתחלה נמי מרשין אותו ב"ד כיון שהוא טורח ומרויח בעבורן, אבל מיהו זה יש לדקדק מיכן טעמא דגדל אחי אמרי' מאי דעבד עבד, אבל אם לא הי' טורח בעבורם לא אמרי' מאי דעבד עבד, אלא מעלין להם בחלקם כל מה שלבשו, מפני שהיו קטנים ולא היו בני מחילה, וב"ד נמי אין מרשין אותן, ומאי דאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"א ע"ב] האחין שחלקו שמין מה שעליהן אבל מה שלבשו ובלו אין שמין, ההיא מיירא באחין גדולין, כדפרישית התם במהדורא בתרא, שהיו כולן אוכלין ולובשין מתפוסת הבית, והיו מתרצין בכך ולא היו מקפידין ומוחלין זה על זה, ואפ"ה כשבאו לחלוק שמין מה שעליהן, דכל זמן שלא חלקו מוחלין זע"ז אבל משעת חלוקה ואילך אינן מוחלין, חוץ ממה שעל נשיהן ובניהן ובנותיהן וגדל אחי, שמשעה שקנו אותם הויא מחילה גמורה גבייהו, אבל אלה שהם קטנים לאו בני מחילה נינהו.
מתניתן בשרכא. פי' איש יודע ציד ואינו מתעסק להרויח. איש יודע ציד [בראשית כ"ה כ"ז] תרגומיני' נחשירכן.
לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו. כתב רבינו יצחק זצוק"ל נ"ל דדוקא כגון שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעו מלוה אבל אם היא בחיים עדיין ויש לה נכסי מלוג אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוא בההיא שעתא ואפילו חבלה באחרים משמע בהחובל [ב"ק פ"ט ע"א] שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה ומשלמת וכל שכן מה שלותה ואכלה, ואינו נ"ל, דאי אמרי' בעל לוקח הוי אפילו הגוף הוא של בעל, שהרי אינה יכולה למכור כתקנת אושא, והילכך אין בעל [חוב] גובה מנכסיה אפי' בחייה, אבל מיהו אע"ג דהוי לוקח לא שימכרם הבעל, שהרי אם ימות או אם יגרש חוזר הגוף לאשה, וגם לא זיכו אותו אלא שיאכל פירות ולא שימכור הנכסים, ומאי שמסתייע ממאי דאמרי' בהחובל שאם חבלה באחרי' שהיא מוכרת בטובת הנאה ומשלמת, אין זה סיוע של כלום, שאם תמכור בטובת הנאה מה מפסיד הבעל ומה נחסר, אבל אם גובה מנכסים הבעל נחסר ומפסיד, ובוודאי בהלוואה נמי אם אומר לה המלוה תמכור בטובת הנאה ותפרע לי הדין עמו, אלא כגון דלא ספקא טובת הנאה לפרוע המלוה והוא צריך לגבות מגוף הנכסים, וכשמתרץ לקמן לא נישאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל, פירש ה"נ הוי מצי לשנוי כגון שלא מתה בחיי בעל, אלא הא עדיפא לי' לשנויי דאפילו במתה בחיי הבעל מוקי לה, ואינו נראה לי שאם הי' מועיל לו זה התירוץ, לא הי' נדחק לכך, א"ו אי לוקח הוי אפילו בחייה נמי לא שקיל.
<h2>דף קלט:</h2>
זו דברי רבן גמליאל. פי' לא יקראו אלו לרבנן כי אם מועטים ואין חלק לבנים בהם כלום, ורבן גמליאל הוא דסבירא ליה דיש חלק לבנים בהם דסבירא ליה כאדמון ואפילו במועטין מאלה, ומה שכתבתי במה"ק אינו נראה לי.
<h2>דף קמ:</h2>
פיסקא רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה [חלה] עליהן. פי' דקסבר רשב"ג טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמן הן, ואינן לא זכר ולא נקבה, ואינן כשרין לזבחי שלמים, דכתיב בהו ואם זכר ואם נקבה והני לאו זכר ולאו נקבה נינהו אלא הן בריה בפני עצמן ולא ייקראו לא זכר ולא נקבה, ורבנן סברי ספק זכר ספק נקבה נינהו, הילכך כשרין לשלמים דאו זכר או נקבה הן, ודוקא במקום דכתיב זכר או נקבה פליג רשב"ג, אבל לגבי ירושה לא דלא כתיב אלא בן או בת ירית, כדתנן אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל, ולגבי בנן נוקבן נמי משום דכתיב בנן נוקבן, פליג רשב"ג דהני לא מיקרי נוקבן וכן נמי כשאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה טומטום אינו נוטל, דאין אלו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמן, אבל אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל, דלגבי ירושה לא כתיב לא זכר ולא נקבה, אלא בן או בת, והני או בן או בת הם.
<h2>דף קמב.</h2>
דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה. פי' אע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] בהלכה הלוהו על שדהו, איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא הגיעו לעולם יכול לחזור בו משהגיעו לעולם אינו יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, עד כאן לא אמר רב נחמן התם אלא בפירות דקל דלא היו בעולם כלל בעת המכירה, וס"ל דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, אבל העובר כבר נוצר ונברא, ודמי לפירות דקל שחנטו ועדיין לא נגמרו דאליבא דכ"ע יכול למוכרם, אבל מיהו כל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם אינו בר קנין, הילכך כל זמן שהוא במעי אמו לא קנה ויכול לחזור בו, אבל משנולד אינו יכול לחזור בו, ומאי דתנן בקידושין בפ' האומר לחבירו [ס"ב ע"א] האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, מוקי לה רב נחמן כגון שלא היתה אשתו מעוברת, אבל אם היתה מעוברת הרי זו מקודשת, כדאוקי לה ר' חנינא התם לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין, ואע"ג דהתם מוקמינן למילתי' דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב דס"ל כר' מאיר, ר"נ סבר דאפילו רבנן מודו בהא דכיון דנוצר העובר כפירות שחנטו דמי.
רב הונא [אמר] אף לכשתלד לא קנה. פי' ואע"ג דבפירות דקל אמר משבאו לעולם אינו יכול לחזור משום דס"ל כר"מ, כדאמרי' בפ' האשה רבה [יבמות צ"ג ע"א] בהלכה האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כר' [ור' כר"מ] ור"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב"י כר"ע, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דוקא בפירות דקל אבל בעובר אפילו ר"מ מודה, כדאמרן [לעיל קמ"א ע"ב] אימור דשמעת לי' לר"מ לאדם שישנו בעולם לאדם שאינו בעולם מי שמעת לי', וס"ל אע"ג דנוצר כבר לא דמי לפירות דקל שחנטו, דפירות דקל שחנטו נראו כבר לעולם, אבל העובר לא נראה לעולם, ומאי דתנן [קדושין ס"ב ע"א] האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, אמר לך ר"ה ההיא מתני' רבנן היא דסברי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת, וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, אבל ר"מ דפליג ארישא כדאמרן בהאשה רבה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' עד ר"מ אומר מקודשת, ה"ה נמי דפליג אסיפא, ואע"ג שאין אשתו מעוברת הרי זו מקודשת, דמה לי עובר מה לי פירות דקל, כיון דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואע"ג דאמרן דמודה ר"מ בעובר הני מילי לאקנויי לי', שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, אבל לאקנויי עובר למי שבא לעולם, כגון האב שמקנה בתו למקדש, או מי שרוצה למכור ולד בהמתו, אע"פ שעדיין לא נברא העובר דבריו קיימין, ומה שכתבתי בזה במהדורא תנינא אינו כלום.
ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פי' דס"ל כיון שנוצר העובר אית לי' זכיי' במעי אמו כילוד, ואם רוצה לחזור בו אפי' קודם שנולד אינו יכול, ואפי' אם הפילה אמו כבר קנה העובר ויורשין אותו אביו או אחיו ואין (המקבל) [המזכה] יכול לחזור בו כדבעינא לאוכחי לקמן, וסבר רב ששת דאפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ועלי' דר' יוסי סבירא להו הכי, כדפרישית במהדורא קמא.
שמת בנו או שהפילה אשתו כו'. מדקא פשיט רב ששת מיכן דעובר קני, ש"מ אע"פ שהפילתו אמו קונה, ולא אמרי' איגלאי מילתא דלא הוה כלום, אלא הרי הוא כבן קיימא שמת, והאי דאמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול [ס"ז ע"א] בהלכה בת ישראל שנישאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי ר"ש בן יוחאי אומר זכרים יאכלו כולם נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום, ואקשי' זכרים יאכלו והא איכא עובר, ומתרץ קסבר אין חוששין למיעוט, פי' דכל המעוברות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן מפילות, ואם הפילה אין זכיי' לאותו העובר, דאיגלאי מילתא דלא הוה כלום, וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא, דאלמא אף למ"ד אית זכיי' לעובר דוקא אם ילדתו, אבל אם הפילה לא, והכי היכי אמרי' דאפי' אם הפילה יש לו זכיי', יש לתרץ דרב ששת ס"ל דבהא פליגי רשב"י ור' יוסי, דר' יוסי אסר אפילו בבנים זכרים מפני חלקו של עובר שאפילו אם תפיל בעודו בבטן אמו יש לו זכיי' ופוסל.
האומר אם ילדה אשתי זכר וכו'. איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת. אין לפרש כדכתבית במה"ק שאם נתברר שלא מת בעת החזקה הראשונה, איגלאי מילתא דניכסי כל היכי דקיימי ברשות דגר קיימי וכפקדון הן בידו, ולא מהניא חזקה קמייתא כלום אליבא דכ"ע, אלא הכין פירושא, האי ולא מת ואח"כ מת אשמעו קיימי, ששמעו בו שמת והלכו והחזיקו בנכסיו, ושמעו שלא מת ושקר היתה השמועה הראשונה, ונרפית החזקה שבידם, ואח"כ שמעו ונתברר להם כי מת בעת החזקה והשמועה ראשונה היתה אמת, אליבא דאביי דתלי טעמא משום דאית זכיי' לעובר, הכא קני, שהרי נתברר שמת באותה שעה ונתקיימה חזקתו הראשונה, ואע"פ שנרפית בידו לא חייש אביי להכי, ולרבא דאמר עובר לא קני ותלי טעמא משום דנרפית חזקתו, ה"נ נרפית חזקתו ובטלה, והילכך המחזיק בשנייה קנה ובראשונה לא קנה.
<h2>דף קמג.</h2>
פיסקא לאו מי אוקימנא התם דאמר הראוי' מכם לביאה תתקדש לי. פי' אביי מוקי לה התם [קדושין נ"א ע"א וע"ב] הכי, דאמר המקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו מהן שתיהן מקודשות, דקידושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושין, הילכך אין להעמידה באומר כולכם ואחת משתי אחיות, דאלו כן הוי גם האחיות מקודשו', מש"ה מוקי לה באומר כל הראויה מכם לביאה תתקדש לי, שאין הקידושין חלין אלא על הנכריות, ולא על האחיות שאינן ראויות לביאה, אבל רבא דסבר שהמקדש אחת משתי אחיות ולא פירש אין שתיהן מקודשות, דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין, מוקי לה התם באומר הרי כולכן ואחת משתי אחיות מקודשות לי, ואפ"ה אין האחיות מקודשות כיון שלא פירש איזו מהן, וא"ת הא לרבא את וחמור הוא, הא פירש המורה התם, והשתא לאו את וחמור הוא, דהא דאין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא, דלא ידעי' הי קדיש, דאי הוה ידעי' בת זכי' היא הילכך נכריות מקודשות, והאי דנקט הכא תירוצא דאביי, משום דהילכתא בהא כוותי', דהויא מיע"ל קג"ם, ועיין מה שכתבתי על המורה במהדורא בתרא.
<h2>דף קמג:</h2>
שהיו מרובין כחורשים של קנים [בגמרא איתא כחושים של קנה]. פי' אין לפרש שהיו בני דן רבים, שהרי למנין נפשות שירדו למצרים אינו נמנה אלא באחד, אלא בניו של חושים נתרבו כחורשים, ועל שם כן נקרא חושים, ומפני שנקרא על שם בניו שנתרבו כתב קרא ובני, ולעולם אין להוכיח מכאן.
הו"ל ברא ובר ברא. פי' אילו היו לו שני בנים וגם היו בני בנים פשיטא לן שאין אדם קורא בני בניו בניו במקום שיש לו בנים, אלא מפני שלא היה לו אלא בן אחד, והוא אמר לבני בלשון רבים חלקו בו אם דעתו נמי על בר ברי'.
תניא כוותי' דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. פי' וסתמא קאמר ולא חילק התנא שום חילוק בדבר, שאפילו אם לא הי' לו (בן) אלא בן אחד והוא הזכיר בשעת נדרו בנים אפילו הכי אין בני הבנים בכלל.
<h2>דף קמד:</h2>
האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע. פי' נראה לי שהבריתא שמביא בהלכה היא באה לפרש המשנה, דדוקא אם מחמת כל האחין לקחוהו, שהיה להם חוק ליטול מכל בית ובית אחד, אז נפל לאמצע, אבל אם מחמת עצמו לעצמו, שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין בין אם עומדין בעיר בין אם יוצאין חוץ לעיר להרויח, הכל הוא לעצמו, וסיפא דמתני' דקתני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ארישא קאי, וה"ק אע"ג דנפל לאומנות מחמת כל האחין, אם חלה שם באותה האומנות ונתרפא נתרפא משל עצמו, ומפרש בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע, ודוקא כשנפל מחמת כל האחין, אבל אם מחמת עצמו אפילו חלה באונס נתרפא משל עצמו, ואע"פ שהן שותפין, שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין לעצמו הוא, וה"ה אם מצא מציאה, ואע"פ שאין להם עסק אחר כ"א עסק השותפות, כך נראה לי, ולא כמו שכתבתי במה"ק.
<h2>דף קמה:</h2>
עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל אגדה. פי' בעל אגדה דומה למי שהוא עשיר בנכסים בפרהסיא, כגון שדות וכרמים וגנות וכיוצא בהן, שהן גלויים לעין כל, ובעל פילפול דומה למי שהוא עשיר תקוע וחזק באוצרות כסף שיש לו ואינן ידועין לכל, וגם הוא אינו חסר דבר כיון שיש בידו מעות מרובות, כך הוא בעל הפלפול יודע כל דבר לאמתו, ובעל שמועות דומה לעתיר משח עתיר כמס, שהוא עשיר משמן ומאוצרות חיטין ומיני מזונות שכמס, כל העולם צריכין אליו לקנות ממנו, שהכל צריכין למרי חיטי, וכך שלחו מתם על רבה ורב יוסף דסיני ועוקר הרים סיני עדיף.
<h2>דף קמו:</h2>
הואיל ונכנס (אחריו) [אחריה] לבודקה, נ"ל דה"ג ונשואה הות ומפני שנכנס לבודקה והי' רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנה, ומכאן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה.
מאן תנא דאזלי' בתר אומדנא. פי' ולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים היכא דמעשה מוכיח כי הכא, ובההוא נמי דזבין נכסיה משום דבעי למיסק לארעא דישראל [קידושין מ"ט ע"ב], אבל ודאי אם לא פירש לו כי הוא רוצה לעלות לא"י אע"פ שהי' דעתו לכך התם אמרי' בפ' האיש מקדש דדברים שבלב אינן דברים, אי נמי כשהתנה עמה ולא נתקיים התנאי או התנתה עמו ולא נתקיים התנאי, אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינן קידושין מפני שלא הטעתו, כדתנן התם, דדברים שבלב אינם דברים, מפני שאין שם מעשה המוכיח, ומאי דתנן נמי בפ"ג דתרומות [ה"ח], המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לבית זה שאני נכנס ואמר לזה, שאני נהנה לפלוני ואמר לזה, לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין, התם אע"ג דמעשה מוכיח כמו הלב, בטל הלב היכא דהוציא אחר בשפתיו, שנמצא הפה מכחיש את הלב, והיכא אזלי' בתר אומדנא דליבא היכא דאין הפה מכחיש את הלב, ובגילוי מילתא בגיטא דקי"ל [גיטין ל"ד ע"א וע"ב] כאביי דאמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא, אע"ג דאומדנא דליבא מוכיח שחפץ לבטלו, יש לומר שבעבור זה שמח שעדין לא נתנו לה והרי היא ברשותו אי ליתן או לבטל, אבל מיהו ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש, עיין מה שכתבתי בריש נזיר [ב' ע"ב].
<h2>דף קמח.</h2>
רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה. פי' אבל פירות שלא באו לעולם אין היורש יורשם, שאינו יורש אלא גוף האילנות ואח"כ גדילים הפירות באילנותיו, ואינו יורשם מכח אביו, שהרי אין בע"ח גובה מהם.
<h2>דף קמט.</h2>
שכיב מרע שכתב נכסיו כו'. איבעיא להו ש"מ שהודה מהו. פי' ראובן הבריא שאמר לשמעון המנה שיש לי אצל לוי אני מודה בפני עדים שהוא שלך, אינו יכול שמעון לכוף את לוי בהודאה זו אלא אומר לו לוי לאו בעל דברים דידי את ואינו מתחייב לוי בהודאת ראובן כדפרישית במה"ק, עד שיביא (לוי) עדים שיעידו כי אותו המנה שהפקיד ראובן ביד לוי אנו יודעים שהוא של שמעון בלא הודאתו של ראובן, אז ודאי יכול שמעון ללכת על לוי ולהוציאו מידו, ואינו יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, שהרי יש לו עדים שהוא שלו, ועכשיו הוא שואל אם הי' ראובן המודה שכיב מרע, אם קיימו חכמים הודאתו כשני עדים, שיוכל שמעון ללכת על לוי כאילו הי' לו עדים שהוא שלו, כיון ששכיב מרע הודה, ועשו חכמים דבר זה כדי שלא תיטרף דעתו עליו, כמו שעשו במתנתו שמקנה נכסיו בדיבור בעלמא ולאחר מיתה, משא"כ בבריא, או דילמא לקיים דיבורו כמו הקנין של בריא עשו לו תקנה, אבל להאמין דבריו כשני עדים לא עשו לו תקנה כלל, ופשט שעשו לו תקנה גם בהודאתו, שכיון שהוא מקנה נכסיו לאחרים בהודאתו, בכל קנין שהוא מקנה לאחרים עשו לו תקנה.
פיסקא דאיתי' בירושה איתיה במתנה דליתי' בירושה ליתי' במתנה. כתב רבי' יצחק זצוק"ל הא דאמרי' מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כל דאיתי' בירושה איתי' במתנה וכל דליתי' בירושה ליתיה במתנה, דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרינן הכי ועיקרא דמילתא משום דקי"ל כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו, כדאמרי' [לעיל קמ"ח ע"ב] אמר רב ששת יטול יזכה יקנה יחזיק כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא, ואמרי' נמי [לעיל קל"ג ע"א] שלח רב אחא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, א"ל רבא לרב נחמן והא אפסקה, א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק, ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא, ומכאן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני, דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי, והכי שדר בה רב האי גאון ז"ל, ואינו נראה לי לחלק בין גר דעלמא ובין גר שהוא בנו, דאי ס"ד דמתנת ש"מ בגר דעלמא קני, בגר בנו אמאי לא קני, אטו משום דהוא יורש גרע מאינש דעלמא, אליבא דרבנן דלית להו דר' יוחנן בן ברוקה דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה, אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה, ה"נ דקני, שהרי מחלקים היו בין לשון מתנה ללשון ירושה, ולר' יוחנן בן ברוקה נימא דלא קני, א"כ ר' יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמא, הא ליכא למימר, דאיהו אתא לאלומי כחו דיורש טפי מרבנן ולא לגרועיה, אלא ודאי כל מתנת ש"מ בגר לא קניא, דכיון דליתי' לגר בירושה ליתי' במתנה, דכיון דמתנת ש"מ אפי' מסתמא לא קניא אלא לאחר מיתה, כירושה שויוה רבנן, והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת ש"מ, ואפילו מאינש דעלמא, ואין לחלק בין יורש בנו לאחר.
<h2>דף קנב:</h2>
כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה. ראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל כתב משם רבי' שמואל זצוק"ל, כדפרישית במה"ק, והוא הקשה עליו ממאי דאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"ב] בהלכה מצא דייתיקי ומתנה כו', דאפילו הגיע הדייתיקי לידו דייתיקי האחרונה מבטלת את הראשונה, וא"כ נקשה מינה לרב, נראה לי דלא קשיא ולא מידי, דההוא דייתיקי עדות בעלמא איך צוה בפיו תנו שדה זו לפלוני ומסרה בידו לעדות שלא יוכלו היורשים לכפור, אבל לא זיכה לו השדה בשטר כ"א בדיבור בעלמא כדברי ש"מ, ושטרא הוי לראיי' בעלמא, אבל הכא דכתב לו בשטר שדי נתונה לך ומסר השדה בידו, זהו מעשה בריא שמקנה קרקעו בגוף השטר ואינו יכול לחזור בו.
בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' קנו מידו מהו שלח להו אין אחר קנין כלום. יש ספרים שכתב בהן וזיכה לראשון וקנו מידו דאיכא תרתי, זיכוי וקנין, ומש"ה אמר אין לאחר קנין כלום, אבל לעולם קנין לבדו חוזר, ואינו נראה לי משום דבסורא מתני הכי, משמע דפליגי סורא ופומבדיתא, ואילו כן לא פליגי, והנכון נ"ל מה שכתבתי במה"ק, ומה דכתב [לקמן קנ"ג ע"א] ההוא דקנו מיני' אתא לקמי' דרב הונא אמר מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקני אינשי, נ"ל דה"ג דלא קנית כדקנו אינשי שהקונה בא לקבול לפניו מפני שהשכיב מרע הי' חוזר בו, והוא אמר מאי איעביד לך דלא קנית כדקנו אינשי, שאם רצית שתהי' מתנתך קיימת לא הי' לך לכתוב בה שכיב מרע, אי נמי הוה לך למיעבדה בשיור.
<h2>דף קנד:</h2>
אלא לדידך דאמרת ראיי' בקיום השטר למה להו לבודקו יקיימו שטרייהו ולוקמי בניכסי. קשיא לי דעד כאן לא אמר ריש לקיש אלא גבי ש"מ, משום דהשתא הוא בריא, ודיינינן ליה כדהשתא כר' נתן, אבל גבי קטן ליכא למימר הכי, וי"ל כיון דחזקה שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, כאילו הוי השתא גדול לפנינו דמי, וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין [ולגירושין] ולחליצה ולמיאונין. מה שאמר רבא בפ' יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] דאין בודקין למיאונין, בע"כ משום טעמא דנשרו הוא, דאפי' אי בדקינן לה ולא משכחינן סימנים אמרי' נשרו, ומש"ה לא בדקי' לה, דאי אמרת היכא דבדקי' ולא משכחינן סימנין לא אמרי' נשרו אלא הרי היא בחזקת קטנה וממאנת, א"כ אמאי אמר רבא דלא בדקי' לה ומחזקי' לה בגדולה, ומצריכינן לה גיטא ופסלינן לה לכהונה והוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו, ניבדקה דילמא לא הביאה סימנים ואכתי קטנה היא, אלא לאו ש"מ דלא אמר רבא דלא בדקי' לה אלא משום טעמא דאפילו אי לא משכחי' חוששין שמא נשרו, וכיון דאיפסקא הילכתא בפ' יוצא דופן אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא חוששין שמא נשרו, והנ"מ היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא, אבל אי לא בעל לאחר זמן לאו, כבר למדנו משם דבכל ספק תורה לא סמכינן אבדיקה היכא דלא מצאנו סימנין לומר קטנים הן, אלא כיון שהגיעו לכלל שנים חיישי' לשמא נשרו, אבל באיסור דרבנן סמכי' אבדיקה ולא חיישי' שמא נשרו, וא"כ אין לנו לחקור אחרי דברי רבא דאמר התם קטנה שהגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, היכי סבירא ליה, אי חייש לשמא נשרו אפילו באיסור דרבנן, כגון שלא בעל אחר שהגדילה, אי בשבעל דוקא דהוא ספק תורה, דאפי' אם תימצי לומר דבכל חייש רבא ואפי' באיסור דרבנן, כבר איפסקא הילכתא דלא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאיכא איסור תורה, ואפילו הכי נוכל להעמיד דברי רבא דאמר אין בודקין בקידושי תורה קאמר, אבל בקידושין דרבנן ה"נ דבדקינן, ואם לא הביאה שתי שערות ממאנת כדשמואל, ויפה תירץ רבי' יצחק מפאס זצוק"ל, ומה שכתבתי עליו במהדורא תנינא אינו כלום וכיון דהתם איפסקא הילכתא הכי והכא נמי פסק תלמודא כשמואל, א"כ יש לנו לפרש דהאי דאמר שמואל בודקין לקידושין לאו לקולא קאמר, שאם קידש ראובן לאה והגיעו לכלל שנים, ובדקנו ולא מצאנו סימנין בראובן או [בלאה], להפקיע קידושין בלא גט, דכיון דהוא איסור תורה חוששין שמא נשרו, ולא אמר שמואל אלא כגון שפשטה ידה לאה וקיבלה עוד קידושין משמעון, או שחזר ראובן וקידש את אחותה, אז ודאי בודקין את ראובן, (וגם) [ואם] לא מצאנו בו סימנים אנו מצריכין אותה גט גם משני וגם באחותה, ולא סמכי' אשנים כיון דליכא סימנים, אבל אם נמצאו בו סימנים הוי בחזקת גדול ואין קידושי השני קידושין, ולא קידושי אחותה, ולא אמרי' שמא אלה הסימנים עכשיו הביאם, אבל בעת הקידושין הראשונים קטן הי', דכיון דבא לכלל שנים ועכשיו נמצאו בו סימני', כאשר אנו רואים אותו עכשיו כך אנו מחזיקים אותו מתחלה, ולמיאונין בודקין גם להקל, שאע"פ שהגיעה לכלל שנים בודקין אותה, ואם לא מצאנו בה סימנים יכולה למאן, ולא חיישי' שמא נשרו, כיון דלא בעל לאחר זמן ולא הוו אלא קידושין דרבנן, ואם הביאה סימנים אינה יכולה למאן, ולאפוקי מדר' יהודא דאמר עד שירבה השחור על הלבן היא יכולה למאן, כך נ"ל הפתרון, ולא כמו שכתבתי במה"ת.
פיסקא ואינו נותן גט עד שיגדיל. בפ' יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א] מקשה עלה בגמרא ולכי גדיל בגט סגי ליה, והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו, אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו, פירוש אע"ג דביאת בן תשע חשובה ביאה, כדתנן התם ואם בא על אחת מכל העריו' שבתורה מומתות על ידו והוא פטור, מ"מ כיון דקטן הוא ולאו בר מיקנא הוא, אינה מפקעת ביאתו זיקת יבמין, והילכך לא מצי מפיק בגט בלחוד עד שיבעול אחר שיגדיל, ואז בדקינן לי' אם הביא סימנים ולא סמכי' אשנים, והאי דתני קנאה לא אהני אלא לפוסלה על האחין שאינה מותרת אלא לו.
<h2>דף קנו:</h2>
וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין כו'. נראה לי דר' אליעזר גרסי', וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים, וכן עיקר, שאם אתה גורס וחכמים אומרים, יבואו שלש חלוקות בדבר, דר"א סבר בין בשבת בין בחול צריך קנין בבריא, וחכמים סברי בחול צריך קנין אבל בשבת לא, ור' יהושע סבר בין בחול בין בשבת לא צריך קנין, וא"כ מתני' דלא כר' מאיר ודלא כר' יהודא, ומדמוקמי' מתני' כר' יהודא, ש"מ דר"א גרסי' ולית במתני' אלא חלוקת ר' אליעזר ור' יהושע.
<h2>דף קנז.</h2>
פיסקא נפל הבית עליו ועל אביו כו' משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. פי' ואע"ג דלא כתיב דאיקני, כיון שיורש נכסי אביו חייב לפרוע חובותיו, הילכך אין להביא ראי' מן היורש, ולא קמבעיא לי' אלא לגבי לוקח אי מהני לי' דליקני אי לא.
<h2>דף קנז:</h2>
לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בע"ח וטרפה כו'. אי קשיא אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל בפ' שנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"א] דאמר בע"ח גובה את השבח. תשובה משו' דהוה דחי דלאו בעל חוב אלא נגזל, כדדחינן התם חדא מתניתא דתני בעל חוב ומוקמי' לה בנגזל, והכא נמי אי הוה בעי הוה מוקי לה בנגזל, אלא כיון דאית לי' תירוץ יפה הא מני ר' [מאיר] היא (למה) [לא היה] רוצה לשבש הברייתא.
<h2>דף קנט.</h2>
וכ"ת הכא נמי שהוחזק כתב ידו בב"ד והאמר רב יוסף בר מניומי כו' הנכון בעיני דל"ג הכי, דמשמע דלא אמר רב יוסף אלא על חתנו, אבל על גזלן לא, אלא ה"ג ודילמא ה"נ שהוחזק כתב ידו בב"ד, וכי מקשה והאמר רב יוסף אתרווייהו מקשה, בין אחתן בין אגזלן, דאע"ג דאינהו לא מהימני אחריני [מהימני], [ומתרץ] דאינהו לא מהימני גזירת מלך היא אבל אחריני שאינן לא גזלנים ולא קרובים מהימני.
<h2>דף קסא.</h2>
גט פשוט עדיו מתוכו כו'. ולרבי ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ ניחוש דילמא כתב מגוואי כו'. פי' דלר' ירמיה לא כתבי' שריר וקיים, שהרי אין לו סימן אחר שלא יוכל לזייף אלא זה שחותם ג' עדים בשטה אחת ארוכה מראש השטר ועד סופו מאחריו, ואין צורך לשריר וקיים, שאם היה מצריך שריר וקיים, מה לו לכוון כנגד הכתב מבחוץ, אלא ודאי שלא יוכל לזייף, מש"ה מקשה וניחוש דילמא כתב מגוואי כו'.
<h2>דף קסב:</h2>
איבעי' להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן. פי' אוירן משמע כל האויר הצריך להן, דהיינו אויר א' בין שיטה ראשונה לשטר, ואויר אחד בין שיטה לשיטה, ואויר א' בין שיטה אחרונה לכתב ידי העדי', כדי שלא (מיגע) [תיגע] כתיבה בכתיבה.
<h2>דף קסג.</h2>
אלמא קסבר שני שיטין וארבע' אוירין. פי' האי דמצריך אויר רביעי משום דס"ל כחזקי' דבעי שני שיטין בכתב ידי העדים, ואתא לפרושי רב יצחק משמי' דחזקי' כגון לך לך זה על גבי זה, שהן ב' שיטין וד' אוירין שאין בין כתב ידי עדי' וכתב ידי סופר אלא אויר א' ותו לא.
ר' חייא בר אמי משמי' דעולא אמר כגון ל' וך' בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין. פירוש האי פליג אחזקיה, ולא בעי שני שיטין אלא בכתב ידי סופר, הילכך סגי לך בב' שיטין וג' אוירין.
ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין. פי' האי ס"ל שני שיטין שאמרו בלא אוירין, דהיינו מלמעלה ומלמטה, אלא שני שיטין ואויר אחד ביניהן, והילכך די לנו בשטה אחת ושני אוירין, שכך היא כמו שני שיטין ואויר אחד.
וליחוש דילמא גייז לעילאי ומחיק לטיוטא וכתב מאי דבעי ומחתי' סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. קשיא לי טובא דא"כ בלא הרחקת שני שיטין נמי איכא לאקשויי הכי, דילמא מחיק לשטרא קדמאה דכתיב בי' מנה וכתב שטרא אחרינא על המחק וכתב בי' מאתים ומחתים בידי' להני סהדי והאשרתא שלמטה מקיימת החתימה, ונ"ל לתרץ דלהאי לא חיישי' שיאבד שטרו הראשון בעבור זה הזיוף, דדילמא מינכרא דהאי חתימותא לאו מידא דסהדי היא ונמצא ריקם מכל, הילכך אם הרחיק שני שיטין שיוכל לחתוך העליון עם עדיו, שאם ירצה יוציאנו ויגבה בו, ועוד יזייף באותן שני שיטין אם יועיל יועיל ואם לא יועיל לא יפסיד כלום, להאי ודאי חיישי', אבל אם אין שם הרחקה לא חיישי', ולא דמי להרחקת שני שיטין דשטר, דהתם ודאי יחתוך שטר הראשון שכתוב בו מנה ויכתוב באותן שני שיטין מאתים, וחתימה הכשרה היא מלמטה, ולא מירתת, שהרי חתימת העדים ניכרת, ואפילו אם יבואו העדים ויאמרו לא על זה חתמנו לא יהו נאמנין, כיון שכתב ידן היא ניכרת.
<h2>דף קסז.</h2>
כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר. פי' האי דתני והבעל נותן שכר אתרווייהו קאי, בין אגט בין אשובר, וקשיא לי בשלמא אגט בעל נותן שכר, משום דכתיב וכתב ונתן, אלא שובר אמאי, האשה שהיא רוצה לגבות כתובתה חייבת לקרוע שטר כתובתה, אם איבדתו והיא צריכה לשובר היא תתן השכר, ויש לומר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקי', דסמכי אתנאי ב"ד ובלא כתובה גביא, הילכך השובר שהוא חיזוק לבעל, הבעל נותן שכר.
<h2>דף קסז:</h2>
פיסקא אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר. פי' מעשה ב"ד הוא כגון שהי' נושה בשמעון מנה ותבעו בפני ב"ד ולא היו לו זוזים או מטלטלין וירדו ב"ד לנכסיו ושמו לו שדה אחת במנה, אותו שטר שומא אין עושין אותו אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים השכר, דאע"ג דלוקח נותן שכר הנ"מ כשקונה מרצונו שהוא תאב לקנות, אבל זה שבחובו הוא נוטלו, ואילו היו לו זוזים יותר הי' חפץ שיתן לו זוזים ממה שנותן לו קרקע, הילכך שניהם נותנים שכר.
<h2>דף קסח.</h2>
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד כו'. מה שכתבתי במה"ק שאין לפרש האי מעמיד עליו עדים שיקראו את השטר המחוק ויראו העדים החתומים בו, וילכו ויעידו לב"ד כך, שטר ראינו ביד פלוני ואלה היו עדיו, וב"ד יעשו לו קיום על פיהם אע"פ שלא יצא שטר המחוק לפניהם, שאילו כן הו"ל עד מפי עד, הילכך צריך שיראו ב"ד השטר והחתימה כו', וגם במהדורא תנינא קילסתי זו הסברא, אינו נראה לי, מדאמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ח ע"ב] אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך, מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה כתיב בשטרא ניכתוב לי' שטרא אחרינא, דאלמא עדים שראו את השטר יכולין להעיד עליו לפני ב"ד ולומר כך וכך ראינו שטר חתום ביד פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתם וב"ד מקבלים עדותם, ומה שתירצתי במהדורא תנינא דגט פשוט דהתם כגון שהי' שטרו של ראובן על שמעון מקויים באשרתא, דאי לאו הכי הו"ל חספא בעלמא, ומה ישלם לו לוי ששרפו, א"ו במקויים, וכיון שהוא מקוים וראו אותו שני עדים ביד ראובן, יכולין להעיד ולכתוב לו כי שטר מקויים ראינו ביד ראובן על שמעון ממנה, ואין זה עד מפי עד, שעל מעשה ב"ד הם מעידים, שעדות הראשונה נגמרה כבר כיון שקיימוה בית דין, ואלה מעידים על מעשה ב"ד, ואע"פ שאין מכירין חתימות עדי השטר, לבד שיכירו חתימות הדיינים כותבים לו, אבל אם לא הי' מקוים, אע"פ שאלה מכירים חתימתן אין כותבין לו, דהו"ל עד מפי עד, שכשאמרו ראינו חתימתם והכרנוה כאילו אמרו שמענו מפיהם שהלוה לו מנה דמי, שלא תהא חתימה גדולה מהגדה, אינו נראה לי תירוץ זה, דאם איתא דלא מצי מסהדי אלא אשטר מקויים, יעמיד דברי רבה כגון שלא הי' מקויים, אבל היו מכירים אלו חתימתם שלכתוב לו אחר אי אפשר ומשלם לו על פיהם, ואמאי אידחיק לאקומי תהא במאמינו, אלא לאו ש"מ בין במקויים בין בשאינו מקויים, אם מכירים חתימתם יכולין להעיד עליו לב"ד ומקבלין עדותם ומגבין על פיהם, ואי קשיא הא ודאי עד מפי עד הוא, העיקר מה שתרצתי בפ' הגוזל במהדורא תנינא ומהדורא רביעאה בתרא שאין זה עד מפי עד, דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותם לב"ד זה ייקרא עד מפי עד, שאע"פ שהגידו עדותם בפני עדים יכולין לחזור בהם בב"ד, ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בב"ד, הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון, פסולין להעיד, מפני שיכולין עדי' הראשונים לחזור בהם, אבל אחר שהגידו עדותם לב"ד שאין יכולין לחזור בהן, ולא הספיקו ב"ד לגמור הדין, כגון שנטרדו או שמתו, אותם העדים ששמעו עדותם בב"ד יכולין להעיד ולומר בפני ב"ד אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותם בב"ד פלוני, וב"ד זה דנין על פיהם, שאין זה עד מפי עד, כיון שנגמרה עדות הראשונים והגידו בב"ד, והה"נ כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינם יכולין לחזור בהם, כדאמרי' [כתובות י"ח ע"ב] העדים החתומים על השטר נעשת כמי שנחקרה עדותם בב"ד, והילכך יכולין אלו שראו השטר להעיד בפני ב"ד שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה והכרנו חתימתן וב"ד מקבלין עדותם, אבל מה שכתבתי שם במהדורא רביעאה בתרא או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו וב"ד מוציאין על פיהם מנה משמעון לראובן, וכן מאי דתנן (הכא) [התם] מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד מפני שרוצה לעשות קיום לשטרו, כדתני התם והן עושין לו קיום, בעבור זה הולך לפני ב"ד, וה"ה אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק, שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתם, וכשיוציא שטר זה לב"ד גובין בו, אבל צריך שתתקיים חתימתן של אלו האחרונים לב"ד, ובעבור זה שנה ובא לפני ב"ד כדי שיעשו לו קיום, שאם יכתבו לו העדים שטר אחר, עדין צריך קיום לחתימת האחרונים, גם הנה שאומר ניכתבו ליה שטרא אחרינא ה"ק שהכירו חתימתן ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימתם או אם היה שטר מקוים אותו שנשרף, יכתבו כי ראינו בידו שטר מקוים, כל זה אין נראה לי, שיהו העדים יכולים להעתיק שטר אחר להעיד על השטר הראשון כי כך ראינו שטר חתום ביד פלוני, לא הוה בשורף שטרו של חבירו, ולא במי שנמחק שטר חובו דתנן הכא, ולא במאי דאמרינן לקמן בפירקין [קע"א ע"א] הרי שהיו נושים בו אלף זוז ופרע חמש מאות, עדים מקרעים שטרו וכותבים שטר אחר מזמן ראשון, לא עדים אחרים יכולין לעשות זה, שיעידו כי ראינו שטר חתום בידו של אלף זוזים, והכרנו חתימות ידי העדים, ומפני שפרעו בפנינו חמש מאות קרענו אותו ועשינו זה של חמש מאות וזמנו הי' בזמן פלוני, ויגבה בו מזמן ראשון, אין העדים רשאים לעשות זה כי אם ב"ד, ומאי דתניא לקמן עדים מקרעין שטרו וכותבין שטר אחר מזמן ראשון, הם עדים הראשונים שראו המלוה מזמן ראשון וקורעין זה של אלף זוז ועושין אחר של חמש מאות כדבעינן למימר לקמן, וטעמא דמילתא לאו משום דהוי עד מפי עד שכבר הוכחתי ממה דאמרינן בהגוזל וניכתבו לי' שטרא אחרינא דרשאין להעיד על שטר חתום אחר ועדותן קיימת, וכמו שחילקתי הטעם בין עדות בפה ובין עדות החתימה, אלא טעמא דמילתא הוא מפני שכשמעתיקין שטר לשטר אחר צריכין להעיד אנו הכרנו חתימת ידי העדים שאם יכתבו פלו' ופלו' עדיו ולא יקיימו חתימתם הו"ל חספא בעלמא וכיון שהם צריכין לקיים חתימתן צריכין שיהיו שלשה ויעשו מעש' ב"ד, והראי' היא האשרתא, שהיא פסולה בפחות משלשה, ואמרי' [כתובות כ"ב ע"א] שאם מת אחד מהן צריכין ליכתוב וחד לייתוהי ואי לא כתבי וחד לייתוהי אותה האשרתא היא בטלה, דאמרי' (השטר) [השנים] שהעידו לפניהם חתמו והאחד מפני שלא העידו בפניו לא חתם, אלמא אין האשרתא כשרה אלא בפני שלשה, ואין שני הדיינים נאמנים לומר כי קבלנו עדים על חתימתן או הכרנו אותה עד שיהיו שלשה, והילכך בין כשנשרף שטרו בין כשנמחק בין כשפרע מקצת חובו ורוצה להעתיק שטר זה לשטר אחר, צריך מעשה ב"ד שיקיימו החתימה הראשונה, או שיכירוה הם או שיעידו אחרים עליה ועושין לו שטר אחר, אבל עדים אין רשאין לעשות לו שטר אחר ולהעיד בו כי אנו הכרנו חתימת הראשונים, דהויא לה אשרתא בשני עדים, ואי קשיא ולמה לא יוכלו שני עדים לעשות דבר זה, הלא כשיבא שטר חתום לב"ד ומביא עדי' המכירי' חתימתם, אין ב"ד גובין בו, ועכשיו נמי שני עדי' אלו מעידים על חתימת הראשונים או ב' דיינים, וכתיבתן ניכרת, שאם אינה ניכרת האשרתא, יכול לומר לו הלוה אתה זייפת והחתמת אלה הדיינים, א"ו ניכרת היא חתימתם וכיון שהיא ניכרת למה אינה כשרה בשני דיינים, ומאי שנא משני עדים הבאים לב"ד ומעידים שזו היא חתימתן של פלוני ופלוני, ואנו גובין לו על פיהם, נראה לי לומר שזהו טעם הדבר, משום דכתיב מפיהם ולא [מפי] כתבם, ובכל עדות שבעולם הכתיבה היא בטלה עד שיעידו העדים בפה, רק בהודאות והלוואות או בשטרי מקח וממכר שהיא תקנת חכמים משום דלא סגי דלאו הכי, ותיקנו החתימה בשטר ואמרו עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, אבל בדבר אחר אין כתב ידן של עדים כשר, הילכך העדים שרוצים להעיד על חתימת השטר שנשרף או שנמחק או שנפרע מקצתו, אם יעידו העדות לב"ד בפיהם מקבלים ב"ד עדותם ועושים לו שטר אחר מעשה ב"ד על פיהם, אבל אם לא יעידו לב"ד בפיהם אלא יחתמו חתימתם בשטר, אע"פ שניכרת חתימתם לב"ד אין ב"ד מקבלין אותה, דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, ומש"ה האשרתא שכתובה בשני דיינים היא פסולה, שהשנים אינם נקראים ב"ד אלא עדים הם, ואם יבואו ודאי לב"ד ויעידו בפה כי הכרנו חתימת שטר זה, אם העידו עדים בפנינו שהיא חתימת פלוני ופלוני מקבלין ב"ד עדותם וגובין בו על פיהם, אבל על כתבן אין סומכין ואע"פ שחתימתן ניכרת משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, הילכך צריך שיחתמו באשרתא שלשה שהיא מעשה ב"ד, ומעשה ב"ד אע"פ שלא יבואו לב"ד ויעידו כיון שמכירין חתימתן גובין לו על פי אותה האשרתא, דדוקא בעדים נאמר על פי שנים עדים ולא מפי כתבם ולא בדיינים, הילכך מאי דאמרי' התם בהגוזל ניכתבו לי' שטרא אחרינא הכין פירושיה, שיעידו לב"ד שכך שטר חתום ראינו בידו והכרנו חתימתם וב"ד יכתבו לו על פיהם שטר אחר, אבל (אם) [הם] אינם רשאין לכתוב, ואע"פ שראו שטר מקוים בידו שמעידים על מעשה ב"ד, מ"מ הם עדים הם, ובפה יכולין להעיד ולא בכתב, ובמתני' נמי דתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד הכין פירושיה, או שיבואו עדי השטר לפני ב"ד ויעידו על חתימתם ויראו ב"ד שטר המחוק ומעתיקין לו אחר ועושין לו קיום על החתימה, כדתני בברייתא דמייתינן בגמרא, או שיביא עדים שיאמרו אנו ראינו שטר בידו וכתוב בו כך וכך בזמן פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתם וב"ד עושין לאחר על פיהם, וכל זה עושה כשאין ב"ד מצוי לו להראות להם שטר המחוק, והוא ירא שמא ימחק לגמרי שלא יהא רישומו ניכר, אז מראהו לעדים ומתבררין העדים על חתימת השטר ובאים ומעידים לב"ד, וב"ד עושין לו על פיהם שטר אחר, ולקמן נמי במי שפרע מקצת חובו דתניא עדים מקרעין שטרו וכותבין לו אחר מזמן ראשון, דוקא עדים הראשונים שראו כל ההלוואה של אלף מזמן ראשון הן עושין לו אחר, דס"ל לההוא תנא דאע"ג דעשו עדים שליחותן וחתמו בשטר ראשון חוזרין עוד ועושים שליחותן, ורב סבר דאין עושין עוד פעם אחרת, אלא מעשה ב"ד צריך לכתוב לו מזמן ראשון, אבל עדים אחרים גם תנא דברייתא סובר שאינן יכולין לעשותו, מפני שהיו צריכין להעיד על החתימה ראשונה וגם צריך מעשה ב"ד שהיא האשרתא.
<h2>דף קסח:</h2>
ודילמא רישומן ניכר דתניא נמחק או ניטשטש אם רישומו ניכר כשר. פי' דילמא מחיק חתימת העדים ולא יניחנה אלא שיהא רשומו ניכר ולא יותר, וייראה כי גם העדי' על המחק חתמו, ויעשו אותו הוא ועדיו על המחק דכשר.
אטו מי קאמינא שטרא מעליא אלף בי"ת בעלמא קאמינא. פי' וזה שאמרתי על המחק לאו דוקא, אלא דבר ריקם כדבר הכתוב על המחק שהוא בטל, והם יטעו בחתימה בלבד ויסברו כי שטר כשר כתבתם להם.
<h2>דף קסט.</h2>
וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנ' לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. מה שפירש רבי יוסף בן מיגש זצוק"ל דהא דאמר רשב"ג חזרה מתנתו, נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר, אלא בשטר שאין בו קנין, כגון שכתב לו שדי נתונה לך, ובשטר מקח נמי כגון שכתב לו אני פלו' קבלתי ממך כך כך והרי שדי מכורה לך בהן כו', כדכתבית במה"ק, נ"ל שמאוד פירש יפה, ומה שדחיתי דבריו מכח השטר חוב שאדם מקנה לחבירו המנה ע"י השטר, אינו כלום, דהא התם נמי אמרי' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, אלמא אין יכול להקנות לו גוף המנה ע"י מסירת השטר, ולא אהני לי' מסירת השטר אלא דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את, והם הכי נמי בשטר מתנה או מכר שיש בו קנין אינו יכול להקנות לו גוף השדה במסירת השטר ואע"פ שעשה לו כתיבה עליו וכתב לי' קני לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, ולא מהני מסירת השטר אלא (בשדה) [בזה] שקנה בגוף זה השטר בלבד, למר במסירה לחודה ולמר במסירה ובכתיבה, ולא היא דהאי דמצי למיהדר ולמוחלו, מפני שהמנה אינו בעין ומלוה להוצאה ניתנה, אבל כל כך הוי קנין גמור, שאם רוצה המוכר לחזור בו אינו יכול, ואם חזר ומחלו למאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' מניה כי כשורא לצילמי, אבל שדה שהיא בעין קנין גמור הוא במסירת השטר, למר במסירה לחוד ולמר במסירה ובכתיבה, ואע"פ שהיו בקנין.
<h2>דף קעג.</h2>
שני יוסף בן שמעון כו', אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מיפלגי. כך נראה לי הפתרון כיון שאתה אומר דלנפילה דחד לא חיישינן, א"כ מ"ט דמ"ד אין מוציאין שטר חוב על אחרים, א"ו מדאמר אין מוציאין, ש"מ חיישי' לנפילה דחד, ותנא דמתני' דאמר מוציאין, משו' דס"ל אותיות ניקנות במסירה, ומאן דס"ל דאותיות ניקנות במסירה, ולא בעי כתיבה וגם לא בעי ראייה היאך נמסר בידו, אלא כיון דנפיק שטרא מתותי ידיה נאמן לומר דחבראי מסרי' ניהלאי, בוודאי דאיהו לא חייש לנפילה, כיון דאית ליה חזקה דשטרא דנפיק מתותי ידיה, והכא נמי מש"ה מוציאין על אחרים, דאפי' אי הוה בעי הוה אמר אין דחבראי הוה ואיהו מסרי' ניהלאי והוה מהימן, כי אמר נמי דידי הוא מהימן, אבל תנא דברייתא סבר אין אותיות ניקנות במסירה, ואי אמר דחבראי הוה ומסרי' ניהלאי לא מהני לי' מידי, כיון שאין לו כתיבה, והילכך כי אמר דידי הוא נמי לא מהימן משום דחיישי' לנפילה, ונ"ל דה"ג אלא הכא באותיות ניקנות במסירה קמיפלגי דמר סבר אותיות ניקנות במסירה, פי' ומש"ה ליכא למיחש לנפילה, ומר סבר אין אותיו' ניקנות במסירה, וחיישי' לנפילה, ורב הונא מדקאמר ממך אפי' משבור מלכא, ש"מ ס"ל כמ"ד אין אותיות ניקנות, והיכי מייתית לי' ממתני' דסבר אותיות ניקנות במסירה, וכיון דסבר ר"ה דאין אותיות ניקנות במסירה חייש לנפילה.
<h2>דף קעד.</h2>
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. בב"מ בפ' המפקיד [ל"ח ע"ב] אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאית מ"ד דלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום אלא במקום שנראו לו דבריו.
<h2>דף קעד:</h2>
אמר לך רב פפא להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. אם יש לגרוס מיתיבי אין לגרוס האי תירוצא, דאע"ג דכתב לי' התקבלתי והו"ל מלוה בשטר הא אוכחית במהדורא תנינא דאפי' מלוה בשטר אמר רב פפא דלא גביא מיתמי, אלא ה"ג אמר לך ר"פ לא מלוה, פי' לא קא מיירי ביתמי אלא בלוה עצמו, שאם מוציא הערב על הלוה השטר ואומר לו כי אני פרעתי המלוה ונתנו לי לגבות ממך, אומר לו הלוה אני פרעתיו וממני נפל מפני שלא נזהרתי בו אחרי שפרעתיו ואתה מצאתו, אבל כתב לו המלוה התקבלתי אז ודאי גובה מלוה.
<h2>דף קעה.</h2>
אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אי קשיא כיון דאמרינן דאע"ג דלא אמר כתובו כאלו אמר כתובו דמי, א"כ אמאי אמרינן לעיל לרב ושמואל דכי אמר תנו מלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין, וכיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע"ג דלא אמר אלא תנו כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר, תשובה דוקא כשאומר ומצוה בפני עדים שדה פלונית לפלוני תנו מנה לפלוני ואין בניו שם, אמרינן כאילו אמר כתבו דמי, ובין אם תבעו ההוא פלוני בפני עדים בין אם הוא אמר בפני עדים תנו לו מנה שאני חייב לו ומתכוין לצוות בפניהם, כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר, אבל כשמצוה לבניו אין רצונו שיעשה שטר בדבר זה, שמה שטר צריך אותו פלוני, כיון שמצוה לבניו בפני עדים תנו מנה לפלוני שאני חייב לו, הילכך הויא כמלוה על פה, שאין כאן אלא הודאה בלבד, אבל כשאין בניו שם ומצוה בפני עדים שהוא מתכוין שיעשו לו שטר שיראה ליתומים ויאמינו לו, אע"ג דלא אמר כתובו ככתוב דמי.
<h2>דף קעה:</h2>
אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים שיעבודא דאורייתא. מה שכתבתי במה"ק דדוקא במפרש קאמר עולא דשעבודא דאורייתא, אבל בסתם לא אמר, אינו נראה לי, אלא בין בסתם בין במפרש קמיפלגי, דעולא אמר שיעבודא דאורייתא אפילו בסתם, ולא קשיא פלוגתא דר' מאיר ורבנן, דהכי מיפרשא פלוגתייהו, ר"מ סבר אם אין בהם אחריות נכסים אינו גובה ממשעבדי, דמוכחא מילתא כיון דבכל שטרי כתבי והכא לא איכתיב, ש"מ תנאה הוה בינייהו שלא באחריות, ומש"ה אמר דלא גבי, אבל לעולם סתם בלי תנאה גבי דשיעבודא דאורייתא, ורבנן סברי הא דלא איכתיב לאו משום דהכי הוה תנאה אלא טעות סופר הוא, ורבה סבר שיעבודא [לאו] דאורייתא ואפילו במפרש כדמוכח בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א].
